עד כמה הקב"ה אוהב את עם ישראל? ועד כמה ההורים אוהבים את ילדיהם?
את התשובה המופלאה לכך אנו יודעים בזכות מתן תורה!
בפרשה שלנו ה' מצווה את משה רבנו לפקוד את כל עדת בני ישראל. הפירוש הפשוט של 'לפקוד' הוא לספור. יש ספירה חיצונית, בה ההתייחסות היא רק לכמות, וכל הפרטים אינם חשובים בפני עצמם; אך בפרשה שלנו מדובר על ספירה פנימית, בה הקב"ה מתייחס לכל אחד מעם ישראל בפני עצמו ונותן לו חשיבות. ואכן, חז"ל מגלים לנו שהספירה של עם ישראל בפרשתנו הייתה על ידי השכינה בעצמה (ראה רש"י ג טז).
דוגמא לחשיבות העצמית שנותן הקב"ה לכל אחד מעם ישראל, ניתן להביא מיחסי הורים וילדים. מבחינת ההורים, גם כאשר יש להם ילדים רבים – כל אחד מבניהם הוא בן יחיד.
איך יכול להיות שכל אחד מהבנים הוא בן יחיד?
הסיבה לכך היא משום שההורים כל כך נהנים מהבן שלהם, יש להם תענוג כל כך גדול ממנו, עד שהם נבלעים בתוך בנם לגמרי. היחס של ההורים לילד הינו שהוא כל עולמם, הם כביכול נעלמים ורק בנם מבחינתם קיים. ההסתכלות של ההורים על הילד היא לא רק שהוא בן יחיד ביחס לשאר האחים, אלא שהוא יחיד גם ביחס אליהם. חוץ ממנו אף אחד לא קיים, אף לא הם בעצמם.
כך גם כאשר הקב"ה סופר וזוכר אותנו. כל יהודי הוא בן יחיד, הקב"ה מסתכל על כל אחד ואחד מעם ישראל כך שהוא הכל בשבילו. הקב"ה כל כך נהנה ומתענג מהיהודי, עד שהקב"ה בלוע בתוך היהודי לגמרי. לכן נקראת הנשמה של היהודי 'יחידה', משום שכך הקב"ה מתייחס אליה. מבחינת הקב"ה הוא עצמו כביכול נעלם והנשמה של היהודי היא הדבר היחיד שקיים. ההסתכלות של הקב"ה על כל נשמה של יהודי שהיא בת יחידה לא רק ביחס לשאר הנשמות, אלא כביכול גם ביחס אליו.
בזכות מתן תורה
אמנם, את כל המבט המופלא שאמרנו על היחס בין ההורים לילדים ובין הקב"ה לנשמות ישראל, לא היינו יכולים להשיג אם לא היינו זוכים לחג אליו אנו מתקרבים – מתן תורה.
מבט שטחי ופשוט על המציאות, ללא תורה, מביא בטבעיות למחשבה שהילדים נפרדים מהוריהם. כך הרי משדרת המציאות – הילדים נולדים בתור אישיות עצמאית.
אותו הדבר גם לגבי הקשר בין נשמות ישראל לקב"ה. בהסתכלות פשוטה, יש את הקב"ה ויש אותנו, ואנחנו שני דברים נפרדים.
אם כן, מה מאפשר לנו להבחין בקשר העמוק שבין ההורים לילדיהם ובין הקב"ה לנשמות ישראל?
התורה מלמדת אותנו על מהותם של ישראל. כידוע, שישראל ראשי תיבות – יש שישים ריבוא אותיות לתורה. התורה הקדושה היא המקום שבו עם ישראל בלוע בקב"ה לגמרי, אך ניכר בה גם שהקב"ה רוצה להיבלע בתוכנו. כך הקב"ה גילה לנו כאשר אמר לנו "אנכי" – 'אנא נפשי כתבית יהבית', אני את עצמי כתבתי ונתתי בתוך התורה. בתורה הקב"ה מלמד אותנו שהוא כביכול 'יוצא מעצמו' ומביא את עצמו לגמרי.
לעומת התורה, המציאות היא המקום בו הקב"ה כבר נבלע בתוכנו ממש. ללא התורה, לא היינו מפרשים את המציאות כמקום בו הקב"ה בלוע בתוכנו, אלא היינו מפרשים את המציאות כמקום מנותק מה' (מרוב שה' בלוע לגמרי בתוכה). אך בזכות התורה, בזכות המקום בו אנו בלועים בתוך ה' ושמשדר כמה הקב"ה רוצה להיבלע בתוכנו, כאשר אנו חוזרים להסתכל על המציאות, אנו מבינים שכל כולה תענוג של הקב"ה שבלוע בתוכה.
לאחר שיש לנו את התורה אנו גם יכולים להסתכל על הילדים כקשורים בקשר עמוק להוריהם, כך שכל מציאותם היא התענוג של ההורים שבלוע בתוכם. יותר מזה, כאשר ההורים מספרים לבנם שהם אוהבים אותו כמו בן יחיד, הם עושים פעולה דומה למה שה' עשה כאשר הוא נתן לעם ישראל את התורה. כשם שבתורה ה' סיפר לעם ישראל כמה הוא רוצה להיבלע בתוכם כביכול, כך ההורים מספרים לבנם שהם אוהבים אותו כמו בן יחיד, וכך הוא יכול לקלוט את הקשר העמוק שלו להוריו.
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'