פרשת וארא לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

חסד: "זוכר חסדי אבות"

הפסוק השני ב"ראשון" (על שמו נקראת הפרשה) – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די…" מזכיר את התגלות ה' לאברהם ב"ראשון" של פרשת וירא. כפי שהוסבר שם, כל גילוי אלקות הוא חסד, ובפרט גילוי האלקות אל אברהם איש החסד. גם כאן, גילוי האלקות אל משה הוא חסד – כשהפסוק הראשון עונה על טענת משה "למה הרעות" (בסוף פרשת שמות), המתייחסת על הגבורה וההסתר האלקי, באמירת "אני הוי'" (גילוי אלקות ואמירה שהכל בא משם הרחמים ותכלית הכל היא חסד) – ובפרט מודגש כאן גילוי ה' אל האבות, ובראשם אברהם איש החסד (פירוש רש"י התמוה על הפסוק – "'וארא' אל האבות" – רומז שעיקר הגילוי הוא לאברהם; וכן שם "א-ל ש-די", בו נודע ה' לכל האבות, מיוחד למדתו של אברהם, בסוד "חסד א-ל כל היום"). פתיחה זו מאירה באור חדש את דברי ה' למשה: מתברר ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם" איננו חסרון באבות ביחס למשה (הזוכה שה' יתוודע לו בשם הוי'), אלא חלק מתהליך הגדילה האופייני לחסד – משה ניצב "כננס על גבי ענק" על גב האבות (ובפרט על גב אברהם, "הגדול בענקים"), והגילוי אליו הוא התפשטות מחסד הגילוי לאבות ("'ושמי הוי' לא נודעתי'… לא נכרתי להם במדה אמיתית שלי… שהרי הבטחתי ולא קיימתי" – ההתגלות לבנים היא קיום ההבטחה לאבות).

בהמשך נזכרות ד לשונות של גאולה (ואף הלשון החמישית – "והבאתי") – זו הבטחת החסד הגדולה לישראל והרקע הגדול לכל מה שיעבור על ישראל בתורה, עד הכניסה לארץ (כנזכר כמה פעמים שהרקע מגלה את החסד האלקי שאופף את המאורעות). ה לשונות הגאולה הן כנגד ה החסדים המתפשטים להאיר במציאות. הפסוק האחרון ב"ראשון" – "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" הוא פסוק הרקע לכל מאורעות יציאת מצרים שיתחוללו בהמשך.

גבורה: יחוס משה ואהרן

"שני" הוא 'מאמר מוסגר' ברצף הפרשה – מהותו של 'מאמר מוסגר' שמפסיק את הענין (ובפרט קוטע את התפשטות החסד לרחמים, את ההמשכיות בין "ראשון" ל"שלישי", כבפרשתנו) הוא בסוד הגבורה, המקצרת וקוטעת את אריכות החסד. תכלית "שני" היא יחוסם של גואלי ישראל משה ואהרן – היחוס הוא דקדוק ועיון, הנובעים מן הגבורה, בזהותו של האדם (ובפרט ביחוס זה מדקדקת התורה לכתוב גילאי אנשים, מהם מתגלה סוד הזמן בו שהו ישראל במצרים, שלא כמבואר בפשט הכתובים – הסתר הסוד הזה הוא בסוד הגבורה, וגילוי הוא 'התגברות' נגד פשט הכתובים). עד ליחוס משה ואהרן מופיע כאן יחוס שלשת השבטים אותם קנטר יעקב בברכתם – ראובן שמעון ולוי (כפירוש רש"י) – המתקה בסגנון של "מדה כנגד מדה" (לבל ישאר אף שבט 'מקופח'), האופייני לגבורה. התכלית היא יחוס שבט לוי, המכוון כנגד הגבורה (והדבר מזכיר את הדגשת התורה ב"שני" של שמות כי משה נולד ל"איש מבית לוי" ו"בת לוי"). בסוף היחוס נאמר "הוא אהרן ומשה… הוא משה ואהרן" (על דרך "כי טוב הוא" האמור במשה ב"שני" של שמות) – רמז לעבודת הלוי, בה נאמר "ועבד הלוי הוא" (עבודת הגבורה מתיחסת ל"הוא" הנסתר, ולא ל"אתה" הגלוי של החסד).

תפארת: התעוררות רחמים רבים

"שלישי" פותח בפסוק החוזר על דבור ה' למשה ואהרן בסיום "ראשון" – הוא חוזר להמשיך את החוט של החסד (שנקטע על ידי "שני"), בסוד "ליעקב [מדת התפארת] אשר פדה את אברהם [מדת החסד]". עיקר החידוש המתפרש בחזרה זו הוא כי תכלית שליחות משה ואהרן היא "וידעו מצרים כי אני הוי'" – המשכת דעת למצרים, שיכירו את ה' (כשבדעת כלולים חסדים וגבורות, שהרי ביחס למצרים יש ב"וידעו" משמעות של שבירה, על דרך "ויודע בהם את אנשי סוכות") – הדעת היא נשמת התפארת (הכלולה גם היא מחסדים וגבורות). בסוף "שלישי" נאמר "ויעש משה ואהרן כאשר צוה הוי' אתם כן עשו" – קיום מצות ה' שייך פעמים רבות לתפארת. "שלישי" חותם בגיל משה ואהרן בדברם אל פרעה – הפסוק טורח לצייר לדורות הבאים דמות מוחשית, לתאר את היפי והתפארת של משה ואהרן.

נצח הוד ויסוד: ההוצאה לפועל

ב"רביעי" מתחילות בפועל מכות מצרים – כל ההכנות שנעשו במודעות (במדות הלב הפנימיות, חסד גבורה תפארת) יוצאות אל המציאות (בסוד יציאת הנצח "לבר מגופא") – הכחות המעשיים (– נצח הוד יסוד ומלכות, ה'מוטבע' שבנפש) מוציאים לפועל את רצון ה'. שתי המכות שב"רביעי" הן דם וצפרדע – הפוגעות ביאור, אלהי מצרים, ותכלית היא הפגיעה בתחושת הנצחיות והבטחון (– פנימיות הנצח) של המצרים. בתנ"ך נקרא הדם נצח (בפסוק "ויז נצחם"), והענין הבולט במכת צפרדעים היא מסירות נפשם לעשות את דבר ה' ולהיכנס לתנורי המצרים – גם מסירות הנפש היא עבודה השייכת לנצח בנפש. לשון העליה המודגשת בצפרדעים היא בסוד "עמק רום" של הנצח.

[ב"רביעי" אומר משה לפרעה "התפאר עלי" – לכאורה שייך ענין זה לתפארת, והיה ראוי שיופיע ב"שלישי". ככלל, ידוע כי "איהו [הזכר, התפארת] בנצח". בפרטות יותר, משה אומר זאת לפרעה מתוך נצחנות, והוא משתמש לשם כך במלה מובהקת של תפארת – זהו עצם הסוד של "איהו בנצח". נצחנות משה נוגעת לזמן – הוא מתפלל היום ושואל את פרעה למתי להתפלל – וסוד הזמן שייך לנצח, כנודע.]

"חמישי" פותח בהסרת מכת הצפרדעים (ובכך מתחבר ל"רביעי", בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא"), והמכה הראשונה בו היא מכת כינים – בקבלה (המקבילה את י המכות ל-יהספירות מלמטה למעלה) מכוונת מכת כינים להוד (בסוד הכנות התמימה, תכונת ההוד הפנימית). אחר מכת כנים הודו החרטומים לראשונה כי "אצבע א-להים היא" – בעוד במכות הקודמות כבר הוכו המצרים והחרטומים (והיה זה נצחון מצד ה') אך מצד המצרים המוכים לא היתה הודיה עדיין, ורק כאן נשלמת פעולת הנצח וההוד (= "אצבע א-להים") בהודאת המצרים (החרטומים מודים כאן, משום אין הכישוף שולט בדבר הקטן משעורה – תפקיד הכליות לפורר את השפע לחלקים קטנים: הימין-הנצח לוקח כלל ומפרטו – את "ותעל הצפרדע", כמין כללי, הוא מפרט לצפרדעים רבות – והשמאל-ההוד מפרט את הפרטים-האישים לחלקיקים זעירים[1]; בלשון ימינו החלוקה השניה היא לחלקיקים בהם דנה הפיזיקה הקוונטית – שם יש אי-וודאות, והכלים האנושיים אינם יכולים לשלוט בדברים בממדים אלו). אחר כך באה ההתראה על מכת ערוב, המשחית את הארץ, בסוד "הודי נהפך עלי למשחית".

ב"ששי" מופיעות המכות ערוב, דבר, שחין והתראת הברד. במכות ערוב ודבר מודגשת הפלית ישראל מהמצרים, בסוד היסוד המודד ומבחין בין צדיקים לרשעים (כנ"ל בכמה פרשיות). היסוד אף מגלה בעוצמה את התפארת כלפי חוץ: גם "רביעי" וגם "חמישי" מסיימים בקביעה שתכלית המכות היא ידיעת פרעה את ה', ב"רביעי" "למען תדע כי אין כהוי' א-להינו" וב"חמישי" "למען תדע כי אני הוי' בקרב הארץ", אך בסיום "ששי" (בתמצית היסוד) מגיע הדבר לשיא ביטויו, כשמשה מסביר לפרעה באריכות כי תכלית המכות היא ידיעת ה' של פרעה (כפי שנאמר למשה עצמו ב"שלישי") ורק על כן טרם כילה ה' את פרעה: "כי בפעם הזאת אני שֹלח את כל מגפֹתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמֹני בכל הארץ. כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראֹתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (על מנת לסיים כל קטע בענין של ידיעת ה' על ידי פרעה נגמרים כל הקטעים באמצע ענין, באמצע דברי משה). מכת השחין היא מחלת עור, ובעשר מערכות הגוף מכוון העור כנגד היסוד – מחלת עור היא תוצאה של פגם הברית. חותם "ששי" הוא ההתראה מפני מכת הברד (היפוך אותיות דבר, כנ"ל בפרשת תולדות שסוד הצירוף שייך לספירת היסוד) – "בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך" – "כל" הוא בטוי מובהק של היסוד (עליו נאמר "כי כל בשמים ובארץ"; רש"י מפרש כי כאן נרמזה מכת בכורות – בספירות הלב הבכור הוא היסוד).

מלכות: דינא דמלכותא

ב"שביעי" נזכרת רק מכה אחת, המכה השביעית בפרשה (שבמבנה שבע המכות בפרשתנו מכוונת כנגד המלכות), מכת הברד. מכה זו היא פגיעה אנושה בכל מלכות מצרים לדורותיה – ולא רק בהווה – "ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה" ("למן היום הוסדה" הוא בסוד יסוד שבמלכות, נקודת הפנים של מלכות מצרים), וכמודגש בתיאור המכה "…ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי". מכה זו היא המכה הראשונה שהורגת (אף את בני האדם), בסוד "רגליה יורדות מות" האמור במלכות, ונזכר שהיראים את דבר ה' – סוד יראת המלכות שבלעומת זה – אספו לביתם את מקנם ועבדיהם (האסיפה הביתה היא בטוי השייך למלכות, "ביתו זו אשתו", הכונסת אליה את כל אורות הספירות שמעליה). במכה זו מצדיק עליו פרעה את הדין לראשונה ("חטאתי הפעם, הוי' הצדיק ואני ועמי הרשעים") – צדוק הדין הוא הכרה בכך שה"דינא דמלכותא דינא" הוא מוצדק, בסוד "צדק מלכותא קדישא" (אלא שאצל פרעה זהו צדוק דין מזויף – כמאמר משה "ידעתי כי טרם תיראון מפני הוי' א-להים").

בסיכום תוצאות הברד נאמר "והחטה והכסמת לא נֻכו כי אפילֹת הנה". "אפילֹת" פירושו מאוחרות, אך מלה זו נדרשת גם מלשון חשך ואפילה, וחז"ל אף דרשו ש"פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו". שלשת המובנים שייכים לסוד המלכות (וההצלה כי "אפילת הנה" היא 'מזל המלכות'): המלכות היא הספירה האחרונה, המאוחרת מבין הספירות, ויש בה אפילה וחשך (שהרי היא היורדת אל החשך של העולמות התחתונים, בהם נסתר ונעלם אור ה', כנדרש בקבלה על הפסוק "ותקם בעוד לילה"). ועם כל זה, דווקא בתוך מציאות המלכות ש"רגליה יורדות מות" מתחוללים נסי נסים ופלאי פלאות (כנסים המצויים לרוב בתוך מציאות קשה ואפילה – נסים פרטיים ואף כלליים בתוך מציאות כללית של קושי ומות ר"ל). גם הפסקת מכת הברד נעשתה באופן פלאי, כדרשת חז"ל שהיה ברד שנתלה באויר בדרכו לארץ ברגע שה' גזר להפסיק את הברד (בחינת "אמר מלכא עקר טורא" – גילוי מלכות ה' המוחלטת בגזרותיו הפלאיות).

[1] בתניא, אגרת הקדש טו, מבואר כי הכליות מפוררות את השפע בשביל המקבל. בעוד הנצח מזוהה יחסית עם המשפיע, הרי שההוד (המזוהה עם המקבל) מתחשב עוד יותר בכלי המקבל ומפורר את השפע לפירורים דקים וקטנים עוד יותר.