ההשוואה בין על לשונות הגאולה ללשונות האהבה בשיר-השירים: אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי. מעובד מדברי הרב.
חז"ל הקישו בין נישואין לבין יציאת מצרים על יסוד הפסוק "א-לקים מושיב יחידים ביתה [נישואין] מוציא אסירים בכושרות [יציאת מצרים]". לפני החתונה כל אחד אסיר-שבוי בתוך עצמו ובתוך העולם הסובב אותו ואינו יכול לגלות את כח האין סוף שבו (המתבטא בקיום מצות "פרו ורבו"). רק בחיי הנישואין משתחרר האדם ממיצרי המציאות.
בגאולת מצרים מופיעות ד לשונות של גאולה "…והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצריםוהצלתי אתכם מעבֹדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לקים…". בדומה לד לשונות אלו, בחיי הנישואין יש ארבע רמות קשר, הרמוזות בארבעת שמות החיבה של החתן לכלתו, "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי". נקביל את שמות החיבה ללשונות הגאולה:
בקשר האחוה הטבעי, "אחֹתי", מתקיים "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים". זו יציאה מהשעבוד לטבע המצרי הכובל אל הטבע המתוקן. סבלות מצרים היינו טרדות הגלות, "המים הזידונים" המאיימים להטביע את האדם, לשבש ולהפריע את הזרימה הטבעית המתוקנת שלו. כשיוצאים מהמים הזידונים זוכים לזרימת האהבה הטבעית בין איש לאשתו, "אהבה כמים", בדומה לאהבה ותחושת הכימיה הטבעית שבין אח לאחותו. זו עדיין חויה טבעית, ברמת ה"מוטבע" שבנפש, אך ללא שעבוד מצרים. כך מפורש כי "והוצאתי" היינו בטול השעבוד מתחלת מכות מצרים, עוד לפני עצם היציאה ממצרים.
כשעולים לקשר הרגשי של "רעיתי" מתקיים "והצלתי אתכם מעבֹדתם". כל עבודת האדם המשועבד למצרים היא רק עבורם. כך, כשהאדם כלוא במיצריו שלו כל עבודתו היא לעצמו, לסיפוק צרכיו האנוכיים. רק בחתונה ניצלים מעבודה חסרת תכלית זו, וזוכים לעבוד עם תכלית ראויה, לרעות באהבה – לזון ולפרנס – את מי ששמחים למלא את צרכיו. בין כנסת ישראל לה' תכלית היציאה ממצרים בפועל, אליה מתייחסת לשון "והצלתי", היא עבודת ה' בזביחת קרבנות, שבה מתוארת כנסת ישראל כ"רעיתי" המפרנסת את ה' כביכול. גם בין בני זוג, רק עם מיסוד תחושת הקרבה הטבעית יוצאים ממיצרי הטבע ומתקדמים ל'תכלית' ראויה. בקשר הרגשי יש "אהבה כאש", וכשזוכים לאש הקדש של האהבה המתוקנת ניצלים מסכנת האש הזרה (אש הכעס והתאוה, הנובעת מגאוה – מעיסוק האדם בדאגה לעצמו ולסיפוק צרכיו).
במדרגת הקשר השכלי של "יונתי" מתקיים גם "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". "וגאלתי" מתייחס לגאולה שבקריעת ים סוף, בה זכו ישראל לשלמות של "עיניך יונים", כאשר "ראתה שפחה על הים…", כשמאז מובטחים להנצל מראיות שליליות, "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסִפו לראֹתם עוד עד עולם". כך, האהבה האין סופית של "עיניך יונים", כשלא שבעים מלהביט זה בזו, היא הגעה למוחין דגדלות. זו השגת-ראית האין האלקי, הגואלת משעבוד למבט ה'מדעי', החיצוני והמוגבל, על המציאות. בין בני זוג, זו היכולת להתרומם מעל ההתבוננות במעלותיו ויחודו של בן הזוג אל ראית האין האלקי המהוה אותו. בעוד שהתבוננות במעלות הפרטיות מעוררת אהבה כאש, "רעיתי", הרי ראית האין האלקי מאפשרת לראות תמיד בבן הזוג התחדשות ומתוך כך לחוות כלפיו אהבה שאינה פוסקת או מתיישנת לעולם.
תכלית יציאת מצרים היא "ולקחתי אתכם לי לעם" שבמתן תורה. בנישואין זו העליה לדרגת "תמתי", הקשר העל-שכלי השייך לתחום העל-מודע (למעלה מ"אחֹתי רעיתי יונתי" המודעות, כשם ש"ולקחתי" הוא בפסוק נפרד מהלשונות הקודמים). מתן תורה התחולל בחדש סיון, שמזלו תאומים, ותחושת ה"'תמתי' תאומתי" התבטאה בשני לוחות הברית התואמים. ב"ולקחתי אתכם לי לעָם" מתגלה שויון הקומה של נשמות ישראל עם ה', כהסבר חז"ל ל"'תמתי' תאומתי" – "כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני". שויון הקומה מתבטא בכך שה' נמלך בנשמות ישראל בכל תהליך הבריאה, עוד קודם לעלית רצונו לבריאת העולם ("המה היוצרים ויֹשבי נטעים עִם המלך במלאכתו ישבו שם" – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים']"). זו המדרגה בה בני הזוג מאוחדים ברצון ובמחשבה אחת – מחשבת השליחות לה הם שותפים "[לברוא-]לתקן עולם במלכות ש-די".
והרמז בכל ההקבלה הזו: שתי המערכות – אחֹתי רעיתי יונתי תמתי והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי – משלימות זו את זו לאהבה פעמים רצון!
ע"פ יין המשמח ח"ד עמ' סב-סו
