משהו על המלבי"ם, מגדולי התורה המיוחדים בדורות האחרונים. ליום פטירתו ב-א' תשרי.
ר' מאיר ליבוש בן ר' יחיאל מיכל, הידוע בראשי התבות מלבי"ם, היה מגדולי ישראל המיוחדים, איש אשכולות ענק-רוח.
המלבי"ם נולד בשנת תקס"ט, עוד בהיותו ילד, יתום מאביו, חשקה נפשו בתורה, וכבר בגיל י"ג החל לכתוב חידושי תורה. בנוסף לשליטתו בש"ס ופוסקים, שהקנתה לו את התואר "עילוי", עסק כבר מגיל צעיר גם בעמקי חכמת הקבלה – אותה קיבל מרבו ר' צבי הירש מזידיטשוב. בגיל כ"א חיבר את ספרו ההלכתי החשוב "ארצות החיים" – על תחילת שלחן-ערוך אורח-חיים – וכך נודע לתהילה בין גדולי הדור.
המלבי"ם שימש כרב בקהילות רבות, אך ברוב השנים לא שבע נחת. בהיותו תקיף ואמיץ שאינו חת מפני איש – ולוחם מלחמות ה' כנגד המשכילים-הרפורמים שהרסו כל חלקה טובה – לחמו בו הרפורמים וגרוריהם, ובהיותו רב העיר בוקרשט שברומניה, אף הלשין עליו אחד הרפורמים בפני השלטונות כאילו הוא מרגל ובוגד במדינה. וכך מתאר המלבי"ם: "בערב שבת קדש פרשת ויקרא, באו אל ביתי שלוחי הפאליציה [משטרה] בפקודת המיניסטר ואנשי חיל מזוינים הקיפו את ביתי בלי לתת איש לצאת ולבוא. לקחוני בחזקה אל העגלה אשר הביאו, ואת העם אשר נסבו על הבית ויבכו בכי תמרורים הכו בחרבות שנונות. ויוליכוני ויביאוני בליל שבת קדש לעיר גארגיו, שם השליכוני אל הבור אשר הגנבים אסורים. וביום השבת הובילוני על ספינת דוגה והניחו אותי מעבר לגבול טורקיא".
אין ספק כי בראש האוצר הגדול שהנחיל המלבי"ם לדורות עומד פירושו הגדול על התנ"ך, אותו כתב בעיקר על-מנת "לערוך מלחמה כנגד הקראים והמכחישים את קבלת חז"ל", ולהראות ש"כל דברי חז"ל מוכרחים ומוטבעים בעומק הלשון". במיוחד הרחיב המלבי"ם במגמה זו בפירושו לספר ויקרא, שהוא בעצם פירוש על הספרא (מדרש ההלכה לספר זה), ובו מופיע המלבי"ם כשולט ללא-מיצרים בלשון הקודש. הפירוש לויקרא נקרא על-ידו "התורה והמצוה" – דהיינו חיבור התורה-שבכתב עם המצוה המפורשת בחז"ל – ומאוחר יותר השתמשו בשם זה כשם כולל לכל פירושיו לתנ"ך. בספרי הנביאים מבאר המלבי"ם מהי משמעות כל ביטוי מקביל או מילה נרדפת, להראות שאין זו חלילה יצירה אנושית-ספרותית-מליצית. מלבד גאונותו בדקדוק, משתמש המלבי"ם בפירושיו בשליטתו הגאונית בהלכה ובקבלה, לצד ידיעותיו בהסטוריה, במדעי-הטבע ובפילוסופיה.
אהבת ארץ-ישראל בערה בלבו של המלבי"ם, והיא ניכרת מתוך כתביו. וכך כתב בענין קניית אתרוגי ארץ-ישראל, והעדפתם על אתרוגים מיון: "ראינו את פרי הארץ, פרי עץ הדר… לאותות ולמופתים בישראל כי עוד עיני ה' על הארץ הזאת והוד והדר ישוה עליה… ואתרוגי כל הארצות כבני כושיים המה נגד בני ציון היקרים… תחת הסרפד היווני יעלה הדר הדס… ובימי שמחתנו נעלה את פרי ירושלים על ראש שמחתנו…". פעם נזדמנו למלבי"ם שני אורחים, האחד רב מפורסם והשני יהודי פשוט שהיה שד"ר מארץ-ישראל. המלבי"ם הכניס תחילה את השד"ר ושוחח עמו שעה ארוכה. כשנכנס אחריו הרב, אמר למלבי"ם בעוקצנות: בודאי שמעתם מפיו חדושי תורה עמוקים. ענה המלבי"ם: חידושי תורה לאו דוקא, אבל בגללו נזכרתי בדברי רש"י על הפסוק "הנהר הגדול נהר פרת" – "לפי שדבוק לארץ-ישראל קורהו גדול אע"פ שאינו גדול"…
בשנת ה'תר"ם נפטר המלבי"ם, וגדולי הדור הספידו את ה"גאון יחיד בדורו, צבי תפארתו, פארו והדרו" (לשונו של ר' יצחק אלחנן מקובנא). זכותו תגן על היושבים בארץ-חמדה ועל כל ישראל, ותורתו תאיר עינינו.
ע"פ אהרון סורסקי, ספר המלבי"ם. והד"ר יעקב גלר: "המלבי"ם ומאבקו ברפורמים"
"אשר אהבת"
" 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' – הנה עיקר הנסיון היה אם גדלה בלבו אהבת ה' באופן שכל האהבות שיש לו יהיו בטלים נגד אהבה זו. וכל שהדבר נאהב אצלו יותר והוא מקריבו לה', וכל שישים יותר על לבו מעלות יצחק ואהבתו אליו, ובכל זאת יבוטלו כל רגשות האהבה העזה שיש לו אל בנו יחידו נגד האהבה היותר גדולה רשפי אש שלהבתיה, אהבת הבורא, כן יבחן אהבתו לאלהיו. ועל כן ציוהו שבעת יקחהו לקרבן לא ישכח מלבו שהוא בנו.. ולא יסיח מדעתו שהוא יחידו.. ולא יסיח מדעתו שהוא אוהבו ונפשו קשורה בנפשו… ולא יסיח מדעתו מעלותיו שהוא בן חכם וצדיק… שבעת תקריבהו תזכור היטב כל אלה המעלות שיש לו ובכל זאת תקריבהו בשמחה ותשמח כי יש לך קרבן מובחר קדוש מרחם משחר, יחיד ונאהב, לתתו מנחה לה' שאהבתו שקולה כנגד כל האהבות. כמשל מי שנותן כלי יקר מתנה למלך, שכל שיצייר בלבו יותר יקרת הכלי כן תגדל שמחתו שכיבד את המלך במנחה יקרה כזאת."
פירוש המלבי"ם לבראשית כב, ב
