מה מתסכל אותנו אחרי ליל הסדר? ואיך ספירת העומר עוזרת לזה? הסבר פנימי על משמעות ימי ספירת העומר
Photo by Kyle Loftus on Unsplash
ספירת העומר – מה עושים פה?
מצוות ספירת העומר היא מצווה מפתיעה. בדרך כלל, כשאנו מקיימים מצווה, אנחנו עושים משהו בפועל: מניחים תפילין, נוטלים לולב, אוכלים מצה. אנחנו רגילים למצוות של פעולה ממשית המשפיעות על המציאות בצורה מוחשית. אבל בספירת העומר – כל מה שאנחנו עושים זה פשוט לספור. פעולה שנראית חסרת תוכן ומרוקנת. כל יום מחדש אנחנו אומרים: "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר".
אז מה בעצם אנחנו עושים פה?
האופי הייחודי של מצוות ספירת העומר משפיע באופן ישיר על האופן שבו רבים מאיתנו חווים אותה. אצל לא מעט יהודים יקרים, הספירה הזו מעוררת תחושת קושי. מנסים להאריך בברכה, לומר בכוונה רבה "לשם יחוד" לפני כן, ולהשקיע מחשבה עמוקה – אבל בכל זאת, התחושה היא של תקיעות. מרגישים כאילו אין שם דבר. הפעולה הפשוטה הזו, של הכרזה יומית על מספר הימים, נדמית ריקה מתוכן, ולפעמים הניסיון להכניס משמעות בצורה מאולצת רק מעצים את חווית הריקנות.
הטראומה של אחרי ליל הסדר
כדי להבין את משמעותה העמוקה של מצוות ספירת העומר, עלינו לחזור לאירוע שהתרחש ביום שלפני תחילת הספירה – ליל הסדר. באותו לילה קדוש, חווינו התגלות עוצמתית של מלך מלכי המלכים, הקב"ה. הרגשנו איך האמונה שבתוכנו פועמת במלוא עוצמתה, כשהמציאות כולה מתמלאת בהכרה המוחשית שאין עוד מלבדו. זה היה רגע מרומם שבו המציאות שלנו התפוגגה, וגם קיומנו האישי נעלם אל מול נוכחותו של הקב"ה.
אך למחרת היום, הכל משתנה. הגילוי נעלם, ואנחנו מתעוררים לתוך המציאות שלנו, מציאות בהמית, נמוכה. ביום זה, היום השני של פסח, מקריבים את מנחת העומר – קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. המנחה הזו מבטאת את הטראומה הרוחנית שאנו חווים באותו יום: הנפילה החדה מהגילוי האלוקי של ליל הסדר אל ההכרה הכואבת במרחק העצום בינינו לבין אותו גילוי. פתאום, אנו עומדים מול עצמנו, ותחושת הבהמיות שבנו הופכת ברורה יותר מאי פעם.
וכאן נכנסת לתמונה מצוות ספירת העומר. במעשה הספירה הפשוט, אנחנו מבטאים את התחושה העמוקה של התקיעות שבה אנו נמצאים. מצד אחד, אנו באים אחרי גילוי אדיר של הקב"ה בליל הסדר – רגע מרומם שבו הרגשנו את עוצמת האמונה בבהירות שאין עוד מלבדו. מצד שני, חזרנו אל המציאות הבהמית שלנו, שבה אנו חשים נפרדים ומרוחקים מאותו גילוי אלוקי מופלא.
אנחנו עומדים בין שני קצוות: לא יכולים לוותר על האמונה שהתגלתה לנו בליל הסדר, שממשיכה להאיר בנו, ובו זמנית לא יכולים לברוח מהמציאות שלנו, שכוללת את הריחוק ואת תחושת הבהמיות שגילינו בתוכנו. וכך אנו פשוט תקועים – לא פה ולא שם.
כשאנו סופרים עוד יום ועוד יום לעומר – לאותו יום קשה שבו הקרבנו מאכל בהמה וגילינו בעצם שגם אנחנו בבחינת "בהמה" – אנחנו נותנים ביטוי לפיצול הזה. הספירה היא מעין הכרזה על מצבנו, על התקיעות שאיננו מסוגלים להיחלץ ממנה.
להתמלא מהתענוג של ה'
אמנם, ספירת העומר אינה רק ביטוי ספונטני של תחושת התקיעות שלנו, אלא גם מצווה שה' מצווה אותנו. כשאנו מתבוננים בעובדה הזו, אנו מבינים שהקב"ה בעצמו מבקש מאיתנו לבטא את התקיעות ולהיות מודעים לה. הוא רואה את המצב שבו אנו נמצאים – את חוסר הרצון להמשיך בחיים הבהמיים שלנו, את ההתעקשות להישאר נאמנים לאמונה שהתגלתה לנו בליל הסדר. ומה עושה הקב"ה? הוא מתמלא בתענוג עצום.
דווקא התקיעות הזו, הקושי להינתק מהאמונה למרות המציאות שמציבה אותנו במקום נמוך, היא זו שמעניקה לקב"ה הנאה גדולה. הקשר שלנו אליו, שמסרב להיפרד ולהיעלם, מתבטא בתקיעות הזו, והוא בלתי ניתן לפירוד. לכן, הקב"ה מבקש מאיתנו לא רק לחוות את התקיעות הזו, אלא ממש לבטא אותה מדי יום בספירה של העומר. הוא מבקש שנזכיר את הפער הזה, שנחווה אותו ונחייה אותו, כי בעומק – הוא רואה בכך ביטוי לקשר האמיתי והבלתי ניתן לערעור בינינו.
כשאנו מתבוננים בהנאה האינסופית של הקב"ה ממצבנו, פתאום מתקבלת פרספקטיבה חדשה על תחושת התקיעות שלנו. במקום לשקוע בפער הבלתי ניתן לגישור שבנפשנו, אנו יכולים להתמלא בתענוג שהוא מוצא בנו. לפי זה, ספירת העומר היא לא רק ביטוי למצב הקשה שבו אנו נמצאים, אלא גם הדרך להמתיק אותו.
המצווה הזו – הספירה היומית – מזכירה לנו שהקב"ה לא רק רואה את התקיעות שלנו, אלא ממש מתענג עליה. העובדה שהוא מצווה אותנו לקיים אותה אומרת לנו שיש בתהליך הזה תענוג אלוקי עצום. וכאשר אנו מפנימים זאת, משהו מתחיל להשתנות בתוכנו. אנחנו יכולים לחוש בתענוג שלו, ולהרגיש אותו ממש בתוכנו.
מתן תורה – חיים של התענוג של ה'
כל התהליך הזה של ספירת העומר כולו מוביל אותנו אל ההכנה לחג השבועות – הרגע שבו ניתנת לנו התורה. לאחר חמישים ימים שבהם אנו מתמודדים עם התקיעות שלנו, עם הפיצול האדיר בתוך נפשנו, ולאחר שהבנו שרק התענוג של הקב"ה מאיתנו מסוגל למלא אותנו באמת – עכשיו אנו בשלים לקבל את התורה.
התורה כולה היא חיים של התענוג של ה'. כאשר הקב"ה מעניק לנו את התורה, הוא משתף אותנו במה שמענג אותו באמת. הוא מזמין אותנו להצטרף לחיים שמתמלאים בתענוג שלו. ספירת העומר מובילה אותנו צעד אחר צעד להכרה שאנחנו, בפני עצמנו עצמנו, תקועים. אבל בתוך התקיעות הזו, אנו לומדים לפתוח את הלב ולהתמלא בתענוג שלו. וכשחג השבועות מגיע, הקב"ה מעניק לנו את התורה – את האפשרות לחיות חיים מלאים, שכל כולם הם חיים של התענוג האלוקי.
שבת שלום !
בית המדרש 'עוד יוסף חי'