איך אתה מקיים מצוות? | חסידות לפרשת פנחס תשפ”א

בקביעות של השנה, פרשת פנחס היא הפרשה הראשונה של ימי בין המצרים, הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. כיוון שבפרשת פנחס נמצאים רוב קרבנות הציבור, מתאים לדבר על ענייני הקרבנות גם בגלל הקשר לפרשת השבוע, וגם כחלק מהכיסופים לבניין בית המקדש במהרה בימינו.

בקביעות של השנה, פרשת פנחס היא הפרשה הראשונה של ימי בין המצרים, הימים שבין י”ז בתמוז לתשעה באב, שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. כיוון שבפרשת פנחס נמצאים רוב קרבנות הציבור, מתאים לדבר על ענייני הקרבנות גם בגלל הקשר לפרשת השבוע, וגם כחלק מהכיסופים לבניין בית המקדש במהרה בימינו.

עבודת הקרבנות

כל המצוות נקראות ‘עבודת ה”, כמו שכתוב “ועבדתם את ה’ אלוקיכם”, כאשר הכוונה היא לעשיית כל המצוות. אבל מבין כל המצוות, בדרך כלל כאשר אומרים ‘עבודה’ סתם הכוונה היא לעבודת הקרבנות, כמו שאנו אומרים “והשב את העבודה לדביר ביתך”.

למה דווקא עבודת הקרבנות נקראת ‘עבודה’ סתם?

העבודה של האדם כאשר הוא עובד אדם אחר מתחלקת לשני חלקים: חלק אחד הוא החלק שבו האדם יודע שמוטל עליו לעשות מעשה מסויים, והוא עושה אותו. החלק השני הוא שהאדם עושה את המעשה המסויים הזה כחלק מהמחוייבות שלו לעשות את מה שהאדון אומר לו.

כך זה גם בעבודת ה’. חלק אחד של עבודת ה’ הוא שהאדם יעשה את מה שהוא צריך, והחלק השני הוא שהאדם יעשה את המצוות כחלק מהמחוייבות שלו לעשות את מה שה’ אומר לו. החלק הראשון של העבודה מתבטא במעשה, והחלק השני של העבודה מתבטא בכך שהאדם מודע לנוכחות של ה’, והמעשים שלו נובעים מהנוכחות הזו.

בזמן שבית המקדש קיים, מודגשת מאוד הנוכחות של ה’. בית המקדש הוא הבית שבו ה’ משרה את שכינתו, ובכך ה’ מראה שהוא רוצה את העבודה שלנו. כאשר הרצון של ה’ גלוי, ברור שאנחנו עושים את המצוות כחלק מהעמידה מול ה’. לכן בברכת ‘עבודה’ בשמונה עשרה אנחנו אומרים ‘רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל… ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”.

גם בפרטי עבודת הקרבנות מודגש שעלינו לעשות את המצוות כחלק המעמידה מול רצון ה’. כתוב במשנה שהקרבת הקרבן צריכה להיות ‘לשם ניחוח’, כלומר בשביל לעשות נחת רוח לה’.

בכלל, כל עבודת הקרבנות היא מעין משל לכך שה’ אוכל את הקרבנות שאנחנו מקריבים לפניו, כמו שכתוב “את קרבני לחמי… תשמרו להקריב לי”. כביכול לפני שאנחנו מקריבים את הקרבן ה’ רעב, ולאחר הקרבת הקרבן ה’ שבע. כביכול לפני שאנחנו מקריבים את הקרבן ה’ רעב, ולאחר הקרבת הקרבן ה’ שבע. כאשר ה’ אומר שהוא ‘רעב’, הוא מתכוון לומר שהוא מאוד רוצה שנעבוד אותו, עד כדי כך שלפני שאנחנו עובדים אותו הוא כאילו ‘רעב’, וכאשר אנחנו עובדים אותו הוא כאילו שבע, וזה עושה לו נחת רוח. בעבודת הקרבנות הרצון של ה’ שנעבוד אותו גלוי יותר, וממילא הנוכחות של ה’ גלויה יותר, והאדם עסוק בנוכחות של ה’ וברצון של ה’, ולא עסוק רק במה שמוטל עליו לעשות.

לשוב לעמוד מול רצון ה’

לעומת זאת, בשאר המצוות שאנחנו עושים מחוץ לבית המקדש, במיוחד בזמן שאין בית מקדש – הנוכחות של ה’ פחות גלויה, והאדם עסוק בעיקר במה שמוטל עליו. כאשר אדם עושה מצוות בזמן שבית המקדש חרב, הוא עושה אותן כאילו בינו לבין עצמו, וקשה לו להבחין בכך שה’ רוצה את המצוות שהוא עושה. לעומת זאת כאשר בית המקדש קיים, הנוכחות של ה’ גלויה, והאדם רואה שה’ רוצה את עבודתו.

בימי בין המצרים הללו אנחנו מייחלים שייבנה בית המקדש והנוכחות של ה’ תהיה גלויה, וממילא את כל המצוות נעשה מתוך תחושת נוכחות, מתוך תחושה שה’ רוצה בנו ובעבודתינו – “רצה ה’ אלוקינו בעבודת ישראל עמך”.

שבת שלום!

בית ‘עוד יוסף חי’

אהבתם? שתפו את הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: