השבת אנו קוראים את פרשת שלח-לך, שמרכזה הוא סיפור חטא המרגלים ומאיסת עם ישראל ב'ארץ חמדה'.
מורנו הבעל שם טוב אומר שכל התורה מצויה אצל כל אחד בכל מקום ובכל זמן, כלומר שעל כל אחד להתבונן כיצד הוא חי כל סיפור והוראה הכתובים בתורה, מוצא אותם בנפשו ומוציא מתוכם מסר לחייו, אך בפרשתנו נראה כי אין צורך להתאמץ, משום שסיפור המאיסה בארץ רלוונטי תמיד, בפרט בימינו אלו.
מי שלח את המרגלים לארץ ישראל? מדוע הם נשלחו? האם היה צריך לבדוק את הארץ לפני הכניסה או לא?
'נשלחה אנשים' או 'שלח לך אנשים'?
בפרשתנו נראה בפשטות שה' שולח את המרגלים לארץ, אך בתחילת ספר דברים משה אומר לעם ישראל "ותקרבון אלי כלכם… נשלחה אנשים לפנינו", כלומר הדבר מוצג כבקשה של העם, שאמנם נראתה טובה בעיני משה אך לא בהכרח שגם בעיני ה'.
(רש"י אצלנו אמנם אומר שגם בפרשתנו ה' לא שלח אלא נענה לבקשתם, אך הפשט כאן הוא שה' מצווה לשלוח).
לפני שנענה מי הוא השולח וכיצד הדבר משפיע על ההתנהגות שלנו בארץ ישראל, נתבונן בפרשתנו ונראה כיצד ה' מבקש שיתורו את הארץ.
ה' מצווה משהו פשוט מאד – "ויתֻרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל". הוא שולח בשביל כך את האנשים הכי גדולים וצדיקים – "וישלח אֹתם משה ממדבר פארן על פי הוי' כֻלם אנשים ראשי בני ישראל המה".
אהבה לפיסת אדמה?!
מה פירוש המילה 'ויתורו'? מה הכוונה 'לתור'?
ישנם עוד מקומות בתנ"ך בהם מופיעה המילה הזו, כמו "לתור להם מנוחה". בפרשתנו עצמה מובאת המילה פעם נוספת, בפרשת ציצית – "ולא תתורו אחרי לבבכם…".
מהמקומות האלו אנו מבינים שהמילה 'לתור' מבטאת חיפוש אחר דבר אותו המחפש מאד רוצה, וביתר דיוק – לחפש אחר דבר שיעורר את המחפש ויגרום לו לחשק. כך בפרשת ציצית אנו מצווים לא לחפש ולא לעסוק בדברים המעוררים אותנו לתאוות וחשקים אסורים.
אם כן, בפרשתנו ה' מצווה אותנו דווקא כן לחפש אחר משהו – ארץ ישראל – שיעורר לנו את החשק והאהבה. תופעה מקבילה אפשר למצוא בברכת המזון, בה אנו קוראים לארץ ישראל 'ארץ חמדה', זאת לעומת איסור 'לא תחמוד' המופיע בעשרת הדברות.
בדרך כלל אנו משתמשים באהבה בשביל לאהוב אנשים, מה הכוונה לעורר אהבה וחשק לארץ?
כדי להבין יותר מהי האהבה והחמדה לארץ ישראל, נתבונן בפסוק בתהלים בו מופיעה בצורה שונה המילה חמדה.
לחמוד את הגוף.
כתוב בתהלים "ותמס כעש חמודו", 'חמודו' כאן הוא הגוף שלנו, והוא נקרא כך כי הנפש חומדת אותו וחושקת להיכנס אליו ולהישאר בתוכו, משום שכך נהיה לה קיום והיא יכולה להתבטא בצורה הכי טובה. אפשר לחוש זאת כאשר מישהו חולה ל"ע, הנפש שלו ממש משתוקקת לחזור בצורה מלאה ולהתבטא דרך הגוף.
ארץ ישראל היא כמו גוף שהנפש שלו היא מציאות ה' בתוכו. אנו שליחיו של ה', וכאשר הוא אומר לנו 'לתור' את הארץ הוא מתכוון שכמו שהנפש משתוקקת להיכנס לגוף כך אנו נחשוף ונגלה עד כמה החלק האלקי בנו, הוא ה' בעצמו, רוצה להתממש ולהתבטא בתוכה.
מהי תאווה? כאשר לאדם יש תאווה למשהו מסוים, ההרגשה היא שכל האישיות רוצה להצטמצם ולהתקבע במקום אחד בלי לזוז ממנו.
מה ה' רוצה מהארץ? הרי "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ומה הוא זקוק לארץ הגשמית?
שאלה זו היא בעצם השאלה מדוע ה' ברא את העולם הגשמי, והתשובה היא שהמציאות הגשמית הכי דומה לה', כפי שהוא 'מציאותו מעצמותו', אין משהו אחר שקדם לו, כך העולם הזה – בשונה משאר העולמות הרוחניים והמופשטים – נראה ומרגיש כאילו אף אחד לא ברא אותו. ומשום כך ה' אינו רוצה להתבטא רק דרך נשמות ומלאכים רוחניים אלא בעיקר בארץ הגשמית.
בוחרים בן זוג? לא לבדוק הרבה…
אם כן, מה היתה הבעיה בחטא המרגלים?
הבעיה בחטא המרגלים היתה שהם הלכו לבדוק את הארץ ולא לתור אותה. אם הם היו באים לארץ רק כי ה' מתאווה לה וחומד אותה, הם אכן היו מעוררים את החשק והאהבה אליה, אך הם הלכו לבדוק רק אם הארץ מתאימה לעם ישראל, בניתוק מהתאוה של ה' להתממש בתוכה.
מכיון שכך, כל הבדיקה שלהם היתה 'בדיקת התאמה', וכאשר בודקים בצורה כזו מתעוררות כל הבעיות האפשריות, ממש כמו שבקשר בין איש לאשה לא כדאי לבדוק בצורה יתירה אלא לתת לאהבה והחשק להוביל לקשר ולאהבה השלמה.
תיאור זה אכן מתאים יותר לניסוח של התורה בפרשת דברים – 'ותקרבון אלי… נשלחה אנשים לפנינו', כאשר הולכים בלי ה' ורק רוצים לבדוק בצורה 'ריאלית' את ההתאמה של הארץ לעם ישראל, מתעוררות הבעיות ואיתן המאיסה ב'ארץ חמדה'.
כאז, כן היום.
גם בזמננו אנו, כבר כמאה שנים שיהודים נמצאים בארץ הקדש, אך בד בבד עם העליה והגידול בכמות ההססנות והקשיים בירושת הארץ נשארים ואינם מאפשרים התפתחות טובה של העם בארצו.
נזכה 'לתור' את הארץ, לזכור שה' מתאווה לשכון בה על ידינו ולמצוא את האהבה והחשק לארץ ישראל, עד שכל העם ישכון בה ויהיה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' לעבוד את ה' שכם אחד ולגלות אותו בתוך הארץ הטובה.
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'.