השבוע אנו קוראים אמנם את שתי הפרשות אחרי-מות וקדושים, אך אנו נתמקד במאמר זה בעיקר בפרשת אחרי מות ובספירת העומר.
פרשת אחרי מות פותחת בציווי ה' לאהרן על עבודת יום הכיפורים. בהמשך הפרשה ובסופה מופיעים איסורי עריות, בפרט בתוך המשפחה.
מה הקשר בין מות נדב ואביהוא בני אהרן לבין עבודת יום הכיפורים? ומה הקשר בין כל זה לאיסורי העריות המופיעים בפרשה? בכל זאת ועוד, וגם בקשר לספירת העומר, עוסק השיעור שלפניכם.
ענן או אש?
ביום הכיפורים הכהן הגדול נכנס 'לפני ולפנים', אל הקדש פנימה, שם הוא מקטיר את הקטרת ומזה מדם הפר ומדם השעיר. הקטרת היא השראת ה' על עם ישראל, השעיר מכפר על עוונות בני ישראל בענייני המקדש והפר מכפר על הכהן עצמו.
כדי להבין מה עניינה של עבודת יום הכיפורים, נפתח בתיאורי השראת ה' במשכן במספר פרשיות לאורך התורה:
בסיום פרשת פקודי, לאחר השלמת ההכנות למלאכת המשכן, כתוב "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן; ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".
כלומר, הענן הוא השראת השכינה.
לאחר מכן, בפרשת שמיני מתוארת חנוכת המשכן ביום השמיני, היום עליו אמרו חז"ל שהוא היום הראשון בו שרתה שכינה בישראל, מתוארת השראת השכינה כך – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח… וירא כל העם וירנו".
כאן כבר לא מוזכר הענן, והשראת השכינה מתוארת כאש. בפסוק שלאחר מכן מתואר חטא נדב ואביהוא "בהקריבם אש זרה", חשוב שנזכור זאת.
ובפרשתנו – "ואל יבוא בכל עת אל הקדש… כי בענן אראה על הכפורת".
אפשר לומר שהענן הנזכר בפרשתנו, "אחרי מות שני בני אהרן", הוא איזון והשלמה לאש שהיתה ביום חנוכת המזבח, ושגרמה לחטא האש הזרה של נדב ואביהוא.
לאחר הקדמה זו ניגש להסביר את העניין בעבודת ה'.
שני הקצוות בנפש – כהן גדול ואיסורי עריות
האישיות שלנו מורכבת מאוד, אנו מתמודדים כל הזמן עם משיכות לכאן ולכאן, לעיתים אנו שואפים למעלה, להתעלות ולהתקדש, ולעתים אנו נמשכים חזק למטה, לתאוות ומידות לא טובות.
אז מי אנחנו, בעצם?
רבים מאיתנו כבר יודעים שלנושא הזה מוקדש כל ספר התניא של האדמו"ר הזקן. תשובתו לשאלה זו היא שיש לנו שתי זהויות, אחת אלוקית ואחת בהמית, כאשר האלוקית אכן שואפת למעלה ונמשכת לרוחניות והבהמית ללמטה, לגשמיות העולם הזה.
בפרק כ"ח בתניא אדמו"ר הזקן מוסיף ומדגיש שרק אם נאמץ תפיסה כזו נצליח לעלות ולהתגבר על המשיכה ללמטה. מדוע?
משום שכאשר האדם חושב שהוא אישיות אחת והוא מנסה 'לסכם' אותה ולהבין מהי, הוא ירגיש שעל הקדושה הוא צריך להתאמץ ואילו על תאוות העולם לא, והמסקנה שלו תהיה שבסך הכל הוא נמשך ללמטה והטבע שלו הוא טבע של תענוגי העולם הזה.
לעומת זאת, אם האדם ישים לב שיש לו שני טבעים הפוכים באישיות, הוא ירגיש שכמו שיש לו טבע שכיף לו בגשמיות כך יש לו טבע הפוך שהדבר הכי כיף שיכול להיות לו היא רוחניות.
שני קצוות אלו הם שני הקצוות בפרשתנו – הטבע בנפש לעלות למעלה הוא הכהן הגדול ביום הכיפורים שנכנס 'לפני ולפנים', ואילו הטבע ההפוך שנמשך ללמטה מיוצג בפרשתנו באיסורי העריות, עד כדי איסורי עריות בתוך המשפחה
יש בחירה או אין בחירה?
ולאחר כל זה, עדיין ישנה סכנה מסויימת. מהי?
לאחר שהצלחנו לחשוף את הטבע הטוב שלנו, לעלות בקדושה ולהיכנס 'לפני ולפנים', אנו נתקלים בבעיה – אם כל כך טבעי לנו להימשך לקדושה, הרי שלא הייתה לנו בחירה בדבר, ואם אין אפשרות לבחור בטוב, אנו עלולים להרפות, לא לשים לב וליפול חזרה ללמטה.
מה עושים?
משנים את נקודת הבחירה. אם בתחילת העבודה הטוב והקדושה לא היו מספיק טבעיים לנו והיינו צריכים לבחור בהם ולהתאמץ עליהם, הרי שכעת, לאחר שהצלחנו לגרום לקדושה ולטוב להיות טבעיים לנו, אנו זקוקים לבחור קצת אחרת – הבחירה שלנו מתבטאת בכך שאנו שמים לב שהקדושה טבעית לנו עד כדי כך שאין לנו בחירה ואנו נמשכים אליה בטבעיות גמורה, וכל מה שנמצא למטה, העולם הזה על תענוגיו, לא מעניין אותי ולא מושך אותי.
וזוהי עבודת יום הכיפורים עם הפר ושני השעירים:
נדב שהדגיש את הנדיבות שלו ואביהוא שהדגיש את הרצון (אבה מלשון רצה) שלו, חטאו בכך שלא אמרו שהעיקר היא נוכחות ה' ולא הרצון האישי להתקרב אליו, ומשום כך הביאו אש זרה, הציווי לאהרן על עבודת יום הכיפורים והדגשת הענן בה מתקנת את זה:
עבודת הפר המכפר על הכהן הגדול היא החלק בנו שטבעי לו לעלות, הכניסה אל תוך הענן אומרת שכל העבודה שלי מוקפת בענן ה', כלומר, מרוב שזה טבעי לי לא עשיתי כלום והכל זה חלק מה', וזהו תיקון לפגם של בני אהרן שחטאו באש.
האיזון בין הענן לאש מתואר בפרשת פקודי, בה כתוב שיש ענן ויש אש בתוך הענן – כל ההתלהבות והחשק לעבוד את ה' צריכים להיות בתוך הרגשת נוכחות אלוקית שעוטפת את ההתלהבות שלנו ו'שומרת' עליה שלא תיפול.
כאן מגיעים שני השעירים:
השעיר לה' מדגיש שהעיקר הוא לעלות ולהתקדש, להיכנס 'לפני ולפנים', והוא מכפר על 'טומאת מקדש וקדשיו', כלומר על אדם שנכנס לקדש עם טומאה – מאד מזכיר את חטא בני אהרן שמרוב התלהבות אל הקדש הביאו איתם אש זרה, כך מרוב רצון להיכנס למקדש אפשר להיכשל בכניסה עם טומאה.
השעיר לעזאזל מדגיש את הבחירה עליה דיברנו – לאחר ששמנו לב שטבעי לנו לעלות ולהתקדש, אנו צריכים לשים לב שמרוב שזה טבעי לנו גם תאוות העולם לא מעניינות אותנו ולא שוות כלום, זה מתבטא בכך שעל השעיר לעזאזל שמים את כל 'עוונות בני ישראל' ופשוט שולחים אותו ל'ארץ גזירה' וזורקים אותו (ובדרך צחות – לשלוח את השעיר לארץ גזירה זה כמו שגוזרים את השערות – העוונות והתאוות לא שייכים אלינו וניתן להסירם ממנו בקלות).
כך אנו 'מרוויחים' מכל הכיוונים – גם טבעי לנו מאוד להיות קשורים לה', גם יש לנו בחירה בכך וגם הבחירה הזו לא עושה לנו גאווה ותחושת 'כוחי ועוצם ידי' משום שכל הבחירה שלנו מסתכמת בכך שבחרנו לעשות עניין ממה שטבעי לנו ולא לעשות עניין ממה שאין בו עניין בכלל…
ואיך זה קשור לספירת העומר?
לעומת פסח שכולו יום טוב עם הרבה מצוות, ספירת העומר היא מצווה בלי כמעט 'בשר' – כל המצווה היא לומר משפט אחד כל יום, לספור ותו לא.
הנפש האלוקית מייצגת את הדבקות בה' ולעומתה הנפש הבהמית היא כל המידות שלנו, ספירת העומר שמתקנת את המידות מתקנת בעצם את הנפש הבהמית.
זהו בדיוק מה שאמרנו, אנו לא רוצים לומר שעיקר המשקל בחיינו הוא הנפש הבהמית וההתמודדות עם ענייני העולם אלא הפוך – העיקר היא הדבקות והטבעיות של הקשר שלנו עם ה', וכאשר אנו פונים להתעסק עם תיקון ההתמודדויות שלנו עם תאוות העולם אנו עושים את זה מאוד בקלות, רק סופרים וזהו.
לסיכום:
בשלב הראשון, בו אנו מרגישים שהטבע שלנו הוא לרדת ללמטה, עלינו לזכור טוב שאנו מורכבים משני טבעים הפוכים, האחד נהנה מהקדושה והשני נהנה מהיפך הקדושה, וכך נצליח לחשוף את הטבע הטוב שלנו.
לאחר מכן, בשביל שתמשיך להיות לנו בחירה בטוב, עלינו לשים לב שהבחירה השתנתה וכעת אנו צריכים לבחור לשים לב שהקדושה טבעית ויש לה המון משקל בחיינו, והתאוות לעומת זאת לא תופסים מקום בחיינו, ואנו מסוגלים להשליך אותן ממנו כמו שמשליכים את השעיר לעזאזל.
נזכה שתחילת הפרשה, עבודת הכהן הגדול 'לפני ולפנים', תהיה טבעית לנו מאוד עד כדי כך שנצליח לתקן את סוף הפרשה, פרשיית איסורי העריות, ולגרום לכך שהמשיכה לעולם הזה לא תתפוס אצלנו מקום כלל.
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'.
