בדיקת חמץ או סתם חיטוט פנימי?
ביעור החמץ כולל בתוכו שני שלבים – בדיקת החמץ בליל י"ד בניסן וביעורו למחרת. החמץ אותו אנו מבערים מרשותנו מסמל את ה'חמץ שבלב', הגאוה ושאר המדות הלא-טובות אותן עלינו לבער מתוך האישיות שלנו.
כמו בביעור החמץ שבחוץ, גם ביעור החמץ הפנימי מתחלק לשנים:
בדיקת חמץ – תחילה עלינו לעבור ולחפש היכן נמצא חמץ בתוך הבית, עלינו להתבונן בתוך נפשנו פנימה, לעשות 'חשבון נפש' ולמצוא היכן מתחבא לו רע שעד כה לא ידענו על קיומו.
ביעור חמץ – לאחר מכן, מוטל עלינו להוציא ולבער את הרע מתוכנו, אם על ידי לימוד מכוון מטרה, התייעצות עם 'משפיע' או חבר וכדומה.
את ברכת 'על ביעור חמץ' אנו מברכים רק בלילה, בזמן הבדיקה. מדוע זה כך?
משום שכמו בכל טיפול נפשי ופנימי, כאשר אנו 'מתעסקים עם עצמנו' ישנה סכנה שחשבון הנפש יגרר רק לחיטוט פנימי סתמי שלא יעזור לנו להשתפר ויוביל רק לרחמים עצמיים ו'השתבללות' של האישיות בתוך עצמה.
לכן בבדיקת החמץ אנו מברכים 'על ביעור חמץ', כך אנו מזכירים לעצמנו שעיקר החיפוש צריך להוביל אותנו לתיקון אמיתי – ביעור החמץ מתוכנו בפועל.
נקו את הבית, עשו חשבון נפש פנימי, אך זכרו: העיקר הוא הביעור – שינוי אמיתי ותיקון האישיות בפועל.
מה, הוא, אומר – כך תתבטאו בצורה מוצלחת!
לפי פנימיות התורה, החוש המיוחד של חודש ניסן הוא 'חוש הדיבור', וגם עניינו של חג הפסח עצמו הוא 'פה-סח'. מה מייחד את הדיבור?
היכולת לדבר היא היכולת לבטא החוצה את הדברים הכי פנימיים באדם, אדם שאינו מדבר הריהו ככלי חתום שאין אף דרך להכיר את עולמו הפנימי.
"חכם מה הוא אומר… תם מה הוא אומר…" – לכל יהודי, גם אם הוא רחוק ביותר, יש איזה 'מה' – איזו מהות ופנימיות שהוא, ודווקא הוא, אומר ומבטא. ארבעת הבנים מייצגים למעשה את הסגנונות השונים בהם כל אחד מאיתנו מצליח לבטא את עצמו.
מטבע הלשון הייחודית 'מה הוא אומר' מלמדת אותנו על הדרך בה עובר הביטוי האישי של כל אחד:
דבר ראשון התחילו מה-'מה' שלכם, התחברו למהות הפנימית אותה אתם רוצה לבטא החוצה. לאחר מכן עברו דרך ה-'הוא', אותו אופי מיוחד לכם בעזרתו תוכלו להתבטאות. השלב השלישי והאחרון הוא 'אומר' – הצליחו להוציא החוצה את עולמכם הפנימי בצורה ברורה ומתוקנת.
בהצלחה!
מה הוא אינו אומר…
פסח הוא חג של דיבור ושיח, מצוה עיקרית שכולנו עושים בליל הסדר היא 'והגדת לבנך' וכל אחד מארבעת הבנים מרשה לעצמו לומר ולשאול משהו אחר.
אך ישנו אחד שלא מדבר, 'שאינו יודע לשאול', מדוע?
באופן פשוט אין לו את הכלים והיכולת הנפשית להתבטא ועלינו מוטל לעזור לו, 'את פתח לו', אך בעומק שתיקתו מלמדת אותנו סוד עמוק.
מהו?
על אף שפסח הוא חג הדיבור, דיבור שאינו נובע משתיקה ואינו הולך אליה הוא דיבור שטחי ורדוד. דיבור אמיתי הוא דיבור כזה הנוגע במקומות אותם כבר אי אפשר לבטא במילים וכל מטרתו הוא להזמין את השומע 'למשש' אותם.
גם משה רבינו, 'גיבור' חג הפסח, הוא 'כבד פה וכבד לשון', דיבורו המגומגם מזמין להקשיב לסוד שאי אפשר לבטא במילים. פעם אחת הראה לו ה' את הריגתו של רבי עקיבא במיתה משונה, וכאשר הוא בחר לשאול מדוע הוא נענה מיד – "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".
בליל הסדר נתקן את הדיבור ונבטא החוצה ככל האפשר את הקשר העמוק של ה' איתנו, אך נזכור – יש דברים שרק על ידי שתיקה אפשר לעמוד על סודם.
"שמח, לא מרוצה"
"אילו הוציאנו ממצרים… דיינו". האמנם? האם אכן טוב להסתפק במה שיש ולא לשאוף למה שעוד לא הגיע?
הרבי מליובאוויטש נהג (בשם חמיו הרבי הריי"צ) לקרוא את כל ה"דיינו" בלי להפסיק ביניהם. ההסבר שלו למנהג היה שמכיוון שקטע זה מתאר את כל השלבים בדרך אל הגאולה השלימה, איננו מסתפקים במצב הנוכחי אלא רוצים תמיד להתקדם קדימה.
כמובן שהרבי לא התכוון שאין להודות על הקיים, וזו אכן הכוונה באמירת 'דיינו', אך עם זאת אין להשלים עם מצב חסר ויש לשאוף תמיד קדימה.
נקודה זו מאפיינת מאד את אישיותו של הרבי, שהיום יום הולדתו – מצד אחד הודאה על הטוב והסתכלות חיובית על כל דבר, אך מאידך לא להסתפק במה שיש ותמיד לשאוף קדימה.
"שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ" – נודה תמיד על הטוב, אך יחד עם זאת ניזהר מאותו 'סיפוק' שלילי, המסתיר מאחוריו גאוה דקה שמחמיצה את ליבנו ומונעת את התקדמותנו אל הטוב.
יום הולדת שמח!
תקועים בדפוסי החשיבה הקודמים? צאו לחירות!
בספרי הקבלה והחסידות חג הפסח מבטא תהליך התפתחות וגדילה מ'קטנוּת' ל'גדלוּת', ובשפה פשוטה יותר – מעבר מדפוסי החשיבה הקודמים לדפוסי חשיבה חדשים.
יציאת מצרים חוללה אצל עם ישראל שינוי תודעתי עמוק מדפוסי חשיבה צרים של עבדים לדפוסי חשיבה אלוקיים. כאז, גם היום אנו זקוקים לעבור שינוי תודעתי כדי להצליח לעבור לגאולה השלימה.
איך מצליחים לעלות מקטנות לגדלות?
שלישיית המושגים העיקריים של ליל הסדר מלמדים אותנו את שלבי התהליך:
בתחילה עלינו לבטל את עצמנו מכל וכל, להניח בצד דעות קדומות ולהיפתח לגמרי למסר החדש – זוהי המצה אותה מכינים מקמח ומים בלבד, הריקה מטעם ו'התנפחות'.
אם אכן הצלחנו להתרוקן ולהיפתח, אנו מתחילים לחוש בחידוש שעומד להיכנס לחיינו ולחולל בהם שינוי, אך מכיוון שעוד לא הצלחנו להפנים את החידוש, מלווה אותנו תחושת מרירות מסויימת המוכרת לכל מי שמנסה להשיג משהו ואינו מצליח – זהו המרור.
בסופו של תהליך אנו זוכים במפתיע להפנים אל תוכנו את החידוש. זהו שלב הפסח המסמל 'דילוג' וקפיצה ממקום אחד למשנהו, מהחיים המוכרים לנו עד כה אל חיים חדשים שטרם הכרנו.
צאו לחירות – הקשיבו והיפתחו למרחבים החדשים, אל תפחדו ממרירות המאמץ, וברגע המתאים דלגו בשמחה אל החופש והגאולה!
חג שמח!
