שלשת קוי היסוד בתכנית המדינית שלנו: מצד ימין, ישוב הארץ. מצד שמאל, מלחמה באויבים. ובאמצע – המשפט העברי.
האם יש לתורה תכנית מדינית?
היתכן שאין לתורה תכנית מדינית?! כל יהודי שעולה לתורה ומברך "ברוך אתה הוי'… אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" מכריז בזאת שהתורה שאנו אוחזים בידינו ניתנה לנו מאת ה' בורא העולם, והיא אמת נצחית המתייחסת לכל תחומי החיים, אם רק נשכיל לדלות את האוצרות הטמונים בתוכה.
הפרט והכלל
יש אמנם תפיסה שגויה שהתורה עוסקת רק בארבע-אמות של האדם הפרטי, או ביחסיו הישירים עם הסובבים אותו, ואין לה נגיעה למרחב הציבורי, החברתי, השלטוני, המדיני והפוליטי. ממילא, "היה יהודי בביתך ונכרי במדינתך". ואם רב בישראל אומר פסק-הלכה ביחס לעניין ציבורי, באים אליו בטענות על שהעז להשמיע את קולו. אך מי שכועס על הרב פשוט אינו מבין מהי התורה (וכנראה שמתוך בּוּרוּת הוא משווה אותה לדתות אחרות). כשם שהתורה מורה דרך לאדם הפרטי בביתו ובמשפחתו, כך היא מורה דרך לעם כולו ומעצבת את המרחב הציבורי. אדרבה, במדה מסוימת התורה מתייחסת קודם כל למרחב הציבורי, ואחר-כך יורדת עד לפרטים הקטנים ביותר בחיי היחיד.
יתירה מזו, התורה אינה נמצאת רק בעמדה מייעצת, אלא בעמדה פוסקת ותובעת. והעמדה הנפשית הנכונה שלנו היא שלמחויבות לקיים מה שכתוב בה – כמו באמירה המהדהדת של בני ישראל לרגלי הר סיני "נעשה ונשמע" (כפי שנקרא בפרשת השבוע). גם אם היום הרבה יהודים (עדיין) אינם מצהירים כך בגלוי, הרי ה' נותן כביכול את התורה בכל יום מחדש, ופסוקי התורה דופקים על דלתנו ממש עכשיו ומבקשים להשמיע את קולם. לכן רב בישראל שאינו מביע את עמדת התורה וההלכה בנושא ציבורי העומד על הפרק, הריהו מועל בתפקידו.
הלכה וקבלה
כיצד אנו מוצאים בתורה את היחס לתחומים השונים במציאות? באופן פשוט, אנו ניגשים לעולם ההלכה, עובדים היטב לפי המתודה ההלכתית המקובלת, עד שמפיקים את המסקנות הרלוונטיות לנושא הנידון, כשאנו 'מתרגמים' את ההלכות העקרוניות לכדי "הלכה למעשה" לזמן הזה (וכמו שבהלכות שבת, למשל, היה צורך בעבודה תורנית יסודית כדי לפסוק בשאלת החשמל בשבת, כך נצרכת עבודה יסודית להסיק מה אומרת ההלכה בתחום של "הלכות ציבור").
אך לא די בכך. לפעמים נדמה שההלכה נמצאת ב"מסלול התנגשות" עם המציאות. ההלכה היא יבשה ופסקנית, עשה כך ואל תעשה כך, אך נראה שגם המציאות 'עקשנית' לא פחות, ואנו מוצאים עצמנו בתווך, בין הדרישה התורנית הבלתי-מתפשרת לבין עולם המעשה שלא-ממש מתעניין מה אומרת התורה. גם אם נחליט להתעקש ולהטיח את הראש בקיר, עדיין חסרה הזדהות פנימית עם ההלכה הנראית כ'תוקפת' את המציאות. ואם העמדה התורנית מופיעה כנטולת חֵןאפילו בעיני אלו הדוגלים בה, כיצד יוכלו לשכנע יהודים אחרים ללכת בדרכה?
חייבים להגיע לעולם העשיר והחי של פנימיות התורה, חכמת הקבלה ותורת החסידות. מאחורי כל הלכה (וודאי מאחורי מערכת שלמה של הלכות), מסתתרים ממדים נוספים אותם מגלה חכמת הנסתר והסוד. החכמה הפנימית הזו מגלה מאחורי התורה את פניו של ה', נותן התורה, וכך אנו רואים שההלכה אינה קובץ חוקים כבד אלא הבעה של חיים ("חיי עולם נטע בתוכנו"), בדומה למערכת הביולוגית המופלאה של גוף האדם המאפשרת את הופעת החיים דרכו. הממד הפנימי של התורה מסייע גם לארגן את ההתיחסות ההלכתית ולארוג מכל הצדדים השונים מערכת שלמה ומסודרת, מבנה נכון, חי ונושם שכל הפרטים בו מצטרפים למכלול אחד גדול.
ברגע שעולם ההלכה מתחבר לעולם הפנימי של האמונה, המשתקף גם במעמקי נפשנו פנימה, הוא מפסיק להיות מאיים ומתחיל להיות שמח ומאיר, חי וחינני, וממילא מעורר הזדהות ורצון, וגם יכולת שכנוע ופריצה. כך מהווה חכמת הקַבָּלָה את הגשר הנכון בין עולם ההלכה לעולם המעשה, והופכת אותם למקבילים נפגשים, היא 'מרככת' את הקושי הראשוני של ההלכה, ובמקביל מרככת את קשי-העורף של המציאות, כאילו מושחת בשמן את המערכות ובכך מונעת חיכוכים (והרי החכמה, ובמיוחד חכמת הסוד, משולה לשֶמֶן).
תבנית לקַוֵי-יסוד
כעת ננסה 'לגזור' מתוך התורה עקרונות מנחים לתוכנית מדינית לעם היהודי בארץ ישראל. נדגיש שאנו עוסקים בקוי יסודבלבד, כיון שגם לאחר הקביעה העקרונית של התורה, עדיין יתכן מרחב גדול של גמישות כיצד ליישם את הדברים במציאות, וכל תכנית מעשית-ממשית מפורטת צריכה להתרקם בעזרת אנשי-מעשה מובהקים (שהם גם "אנשי אמנה"), בהתחשב בנתונים ושיקולים משתנים.
אי אפשר לדבר על "תכנית מדינית" נכונה מבלי לעסוק בתיקון המדינה בכלל. תכנית מקיפה לשיקום משרד החוץ והבטחון לא תועיל אם משהו רקוב בפנים. אכן, אנו מבקשים להציע חזון כולל לתיקון המדינה – כיצד אנו רוצים לראותמדינה יהודית הראויה לשמה.
מתוך התמונה הכוללת של החזון (עליה ניתן לקרוא בספר "תיקון המדינה"), נציג כאן מקטע אחד, חוליה חשובה ומרכזית מתוך המכלול השלם. התבנית שאליה ניצוק את המקטע הנוכחי היא המערכת של שלשת המדות העיקריות בקבלה, חסד גבורה ותפארת, המקבילות בהתאמה לימין (חסד), שמאל (גבורה), ואמצע (תפארת).
אהבת הארץ
התכנית המדינית שלנו מתחילה ביחס החיובי החם והאוהב של עם ישראל לארץ ישראל, שהוא ביטוי למדת החסד(שהאהבה היא הממד הפנימי שלה). מדת החסד היא הראשונה במדות הלב, שכן כל התעוררות כלפי הזולת, היוצאת מהתחום השכלי הקר, צריכה להתחיל באהבה, נתינה והשפעה, ממש כמו שהקב"ה בורא את העולם בחסדו הגדול. יתירה מזו, מדת החסד היא הכח המניע המלוה את כל המדות, וממנה נובע הווקטור (הכיוון) של מהלך ההשפעה והעשיה.
כך גם ביחס של העם לארץ, הכל מתחיל מאהבת הארץ, החל מאברהם אבינו – המתייחד במדת החסד והאהבה ("חסד לאברהם", "אברהם אֹהבִי") – שראשית דרכו היא בהליכה אל הארץ, "לךְ לךָ", הליכה שאינה פוסקת לעולם. גם שליחותו של משה אל ישראל מתחילה בהבטחת ה' "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש", כאילו הזכרת הארץ הטובה היא מנוע אדיר שמצית את הלבבות ליציאת מצרים.
הרמב"ם, הפוסק הגדול, מצא לנכון לקבוע בספרו הלכות העוסקות באהבה וחיבה שראוי לרחוש לארץ, כהלכה זו: "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'"[1] [רגש החיבה אמור להיות חלק מהטבע היהודי שלנו, עד שלשיטת הרמב"ם העליה לארץ וישובה אינם מוגדרים כחובה הלכתית בפני עצמה, אלא רק בתור 'רקע' למצוות אחרות].
במישור האישי, אהבת הארץ הניעה יהודים רבים בכל הדורות לעלות לארץ וליישב אותה. ובמרחב הציבורי, ישוב הארץהופך להיות משימה לאומית. נתאר לעצמנו למשל מה היה קורה אם מייד לאחר מלחמת ששת-הימים היה מתחיל מבצע אכלוס ממשלתי רחב היקף בכל רחבי יהודה ושומרון. אך אין להסתפק בישוב הארץ בפועל, אלא להמשיך גם להכרזתריבונות על חבלי הארץ שבידינו. אם תחושת אהבת הארץ וההכרה בשייכותה אלינו היו ברורים, לא היה ספק שכך נכון לעשות. ואילו ההמנעות מלעשות זאת משדרת בבירור שאנו לא רואים עצמנו כאן כמו בבית. למדת החסד נוגעים עוד תחומים הצריכים לקבל מעמד של עדיפות לאומית ראשונה – כמו עידוד עבודה עברית, מתוך אהבת ישראל ודאגה לפרנסתם של אחינו הקרובים לנו, "וחי אחיך עמך" [ולא מיותר להזכיר שאותה "עבודה עברית" שהיתה מערכי היסוד לפני דור אחד ושניים, הפכה במדינת ישראל של היום ל"מוקצה מחמת גזענות" והעדפת עבודה עברית היא עבירה פלילית לפי הפרשנות הנוכחית לחוקי המדינה!].
גבורת המלחמה
מדת החסד מתבטאת בגוף האדם ביד ימין, היד היוצאת לפעול, לתת וגם לחבק ולקרב. אבל ללא יד שמאל אנו עדיין נכים. "שמאל דוחה וימין מקרבת" – יד שמאל מייצגת את מדת הגבורה המופיעה מיד לאחר מדת החסד. החסד נותן עוד ועוד, שפע ללא גבול, ואז באה הגבורה ואומרת: עצור. התייחס למציאות! אתה נותן ונותן, אבל למי ולמה ואיך אתה נותן? צריך לצמצם את ההשפעה, למדוד ולבקר את מה שנמצא מולנו ולדעת מה אומרת מדת הדין. הרי יש כאן הרבה רוע, הרבה דברים הדרושים תיקון – ולא תוכל לתקן אם תתעלם מהקיים ותמשיך לשפוך דליים של חסד. לא רק "עשה טוב" אלא גם "סור מרע", ואף לדון ולהעניש.
בהקשר שלנו, בהסתכלות ה'ימנית' כשהיא לבדה יש התעלמות מהמציאות. אתה מדבר על אהבת הארץ וזה נהדר, כולנו אוהבים את הארץ. אתה רוצה ריבונות וגם אנחנו היינו רוצים – אבל האם שמת לב שיש כאן עוד כמה גורמים בשטח? אכן, החזון של הימין נותר מרחף ולא מציאותי כל עוד לא משתמשים ביד השניה, יד שמאל היודעת להציב מדיניות תקיפה כנגד האויבים, חיסול מחבלים וביעור יסודי של הטרור, הן מחוץ לגבולות המדינה והן בתוכה [כמובן, ה'שמאל' במפה הפוליטית נוקט בכיוון הפוך. אך הוא צודק בבקורתו על הימין הרוצה לכבוש את המציאות מבלי לשים לב לפרטים. השמאל האמיתי, מכל מקום, יודע להגיב נכון למציאות בלי לוותר על החזון של הימין].
באמת, החסד עצמו מוליד את הגבורה (כשם שאברהם הוליד את יצחק): מתוך האהבה לעם ולארץ אנו מכירים בצורך להגן עליהם מכל אויב ואורב. מאידך, כל עוד אנו מהססים להכריז על רבונות, ומתנצלים על עצם נוכחתנו כאן, אין לנו די תוקף פנימי להלחם בנחישות באויב. אך העובדה שפתחנו ברגל ימין (ליתר דיוק, ביד ימין), והדגשנו את הצד החיובי של החסד, היא עצמה יכולה לחסוך הרבה מהצורך לנקוט בגבורה, כמו שהאור דוחה את החושך ממילא.
לא נרחיב כאן במדיניות הבטחון לפי התורה, רק נסתפק בכלל הגדול האומר: תקוה מעודדת טרור. מדיניות הססנית וותרנית, שלכאורה נוקטת בקו של חסד, נותנת תקוה למחבלים, שולחיהם ותומכיהם, ומביאה להגברת שפיכות דמים.
תפארת המשפט
פרשנו שתי ידים הפועלות בתאום, ימין ושמאל, חסד וגבורה. אבל הידים אינן אלא התפשטות מגוף האדם. השפעת החסד והגבורה המאזנת אכן מבטאות את האדם, אך הזהות העצמית הפנימית היא משהו מעבר לזה, והיא מופיעה במיוחד במדה הבאה, התפארת, "תפארת גופא" – גוף האדם עצמו. הפנימיות של התפארת היא מדת הרחמים – שבה האדם לא רק יוצא 'החוצה' להשפיע לזולת, אלא יכול להזדהות עמו לגמרי, באשר הוא שם, הזהות שלי נוגעת בזהות שלך.
בקבלה מודגש שהתפארת עומדת ב"קו האמצעי" של הספירות, לא ימין ולא שמאל אלא אמצע – לא אמצע פשרני הפוסח על שתי הסעיפים, אלא אמצע אמיתי. ומהו האמצע? זו האמת לאמיתה כפי שהיא, שבה כלולים החסד והדין בהרמוניהמפוארת, "תתן אמת ליעקב" לאחר החסד של אברהם והגבורה של יצחק. נשים לב שאנו כיהודים מזהים את עצמנו, קודם כל, כצאצאי יעקב אבינו – שאנו קרויים בשמו, בני ישראל – דהיינו שרק כאשר הופיעה מדת התפארת, "תפארת ישראל", אז התגלתה הזהות היהודית המזוקקת [וכן מדת הרחמים היא המדה העצמית ביותר של ישראל, "רחמנים בני רחמנים"].
בהקשר שלנו, אין טעם בתכניות הגדולות של ישוב הארץ ומלחמה בטרור, והן גם לא יחזיקו מעמד, כל עוד לא נעסוק בזהות היהודית שלנו. ומה הופך את המרחב הציבורי ליהודי? מה בראש ובראשונה מגדיר מדינה כיהודית? – מערכת המשפט. "מלך במשפט יעמיד ארץ" וגם המלה מדינה נגזרת מהמלה דין. הגענו, אם כן, לפרשת השבוע, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". הלוּז של מדינה יהודית מתוקנת הוא המחויבות למשפט העברי, וקביעת התורה כחוקת היסוד של המדינה [וכמה המשפט הנוהג במדינת ישראל כיום רחוק מהחזון הזה! מעבר לכל המבחנים של צדק ויושר, אמינות, נקיות, ויעילות – מערכת המשפט במדינה היא פשוט לא שלנו. ומן הראוי להזכיר שלפי ההלכה פעמים רבות קיים איסור להזדקק למערכת המשפט הזו, וצריך לשאול רב פוסק הלכה].
עד כמה שהדבר מפליא, המשפט מזוהה בפנימיות התורה עם הרחמים, "משפט רחמי". ומדוע? כיון שמשפט התורה אינו חסד ואהבה, אסור לוותר בדין ואסור לזייף במשהו, גם לא לטובת העני והמסכן, "ודל לא תהדר בריבו". אך המשפט אינו גם דין וגבורה, בקורת וצמצום. אלא "קו האמצעי", המעמיד את האדם במקומו הנכון בדיוק – ואלו הרחמים האמיתיים (ואם עליו לשלם והוא עני, נדאג לתת לו צדקה לאחר שיצא מבית הדין).
אם נדייק יותר, הפנימיות של מדת התפארת היא הדעת. הפנימיות של המשפט עצמו, הרוח-החיה שזוקפת את קומתנו להכיר בחשיבות ואמיתות המשפט העברי – היא ההכרה הבהירה של הדעת ביחוד היהודי, בכך שאנחנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עם סגולה שקיבל את התורה בהר סיני (כפי שקראנו בפרשה הקודמת). לכן אנו חייבים מערכת משפט משלנו(בלי לזלזל בחשיבותה של מערכת משפט מקבילה ונפרדת של הנכרים). ככל שנעמיק בזהות הכי פנימית שלנו כיהודים, שנבין עד כמה גדולה ויקרה הנשמה של היהודי ועד כמה גדולה התורה שניתנה לנו – כך נכיר עד כמה אנו חייבים את המשפט העברי שיתן את החותמת היהודית למרחב הציבורי שלנו. "ציון במשפט תפדה".
———————–
[1] הלכות מלכים ה, י.
