על הופעת המקדש בשירת הים.
לקראת סיומה של שירת הים – ואפשר לומר, בשיאה של השירה – אנו קוראים "מקדש אדנ-י כוננו ידיך". זוהי ההופעה הראשונה בתורה של המושג מקדש – כאן, עם סיום היציאה ממצרים, עוד קודם שישראל מצווים בפועל "ועשו לי מקדש".
מפת הדרכים
והנה חז"ל שרטטו לנו מתווה של "דרך גאולה", שלש מצוות עיקריות המוטלות על הציבור, לפי הסדר, מלך-מלחמה-מקדש: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. מינוי מלך קודם למלחמת עמלק. והכרתת זרע עמלק קודמת לבניין הבית" (מועתק בדילוג מתחילת הלכות מלכים לרמב"ם). וכדאי לציין שכמה מגדולי הדור האחרון – הרבי מלובאוויטש, הרצי"ה קוק והגרי"ד סולובייצ'יק, זכר צדיקים לברכה – הכריעו שעקרונית הסדר הזה נוגע גם לנו כיום, לפחות כהגדרת סדר עדיפות לאומי. זוהי "מפת הדרכים" שלנו.
אמנם סדר הופעת שלשת המושגים הללו בתורה הוא הפוך בדיוק, מקדש-מלחמה-מלך: תחילה מופיע המקדש, בשירת הים. לאחר מכן מופיעה המלחמה בעמלק, בסוף פרשת בשלח. ורק לאחר זמן מופיע המושג של מלך ישראל, בספר דברים [ואם נרצה, מיד לאחר מלחמת עמלק: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק", ופירשו חז"ל: "אין כסא אלא מלך", סנהדרין כ, ב].
שני סדרים
אלא שישנם שני סדרים. הסדר המעשי, ההולך ומתפתח, המטפס אל העתיד מן ההווה כאן ועכשיו, ההולך ועולה מלמטה למעלה. זהו הסדר המופיע בחז"ל: תחילה מתגבש הציבור בארץ ישראל תחת הנהגה אחת – מלך. לאחר מכן מגיע תור המלחמות, עד היעד של "המנוחה והנחלה", לאחר מלחמת עמלק המהווה חותָם וסיום המלחמות. ולבסוף ניתן להתפנות לבניין המקדש, להשראת שכינה בעולם.
אך יש גם סדר אחר, במבט-על, מלמעלה למטה. ראשית מבקשים לדעת מהי התכלית, מה המגמה שלשמה אנחנו כאן, ולשמה נברא העולם. "מתחילת ברייתו של עולם נתאווה הקב"ה שיהא לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא). לכן המקדש הוא ראשון, זהו "סוף מעשה" ולכן דוקא הוא עלה "במחשבה תחילה". בדרך למקדש, חייבים לעסוק בביעור הרע, "סור מרע ועשה טוב". זהו שלב המלחמה, ובפרט המלחמה בעמלק שמפריע לשלמות שם ה' וכסאו בעולם. אך בכדי שיהיה כאן מי שיפעל את כל המהלך הזה, חייבים להתחיל ביסוד מלכות-ישראל, העמדת מלך לעם ישראל בארץ ישראל.
שירה ותפלה
כדי לראות את הדברים במבט כזה, צריך לעלות אל נקודת-תצפית מתאימה. לשאוף אויר פסגות ולהביט אל המציאות מלמעלה, מן העתיד והתכלית. אל הגובה הזה עלו ישראל בזמן שירת הים. זוהי שירה החובקת עבר-הווה-ועתיד במבט אחד, "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'אז ישיר משה' – שר לא נאמר אלא ישיר" (סנהדרין צא, ב).
וקצת לעומק: מבואר בספרים הקדושים כי שיר פירושו דבר עגול (כמו בבבא-מציעא דף כה). העיגול רומז לאור אלוקי עליון הסובבאת המציאות מלמעלה, ללא חילוקי מדרגות, "שוה ומשוה קטון וגדול". אולם ישנו אור אלוקי החודר וממלא את העולם, "מתלבש" בתוך המציאות. כך גם דמות האדם ותכונת עבודתו בעולם הזה, אינם בדרך של עיגול: לא הכל שווה, וגם לא הכל טוב. יש הדרגה וישקו של התקדמות, יש ראש ויש רגל, יש התחלה ויש סוף. רק ברגעים של התעלות אנו יכולים לחוג במעגל ולשיר, ואנו חשים שכל העולם כולו שר עמנו, משוררים לפני הקב"ה במקדשו.
בזכות השירה הזו, אנו חשים את טוב-טעמה של התכלית, וכעת יודעים אנו לאן פנינו מועדות. הלוא "כבר היינו שם"! אולם לאחר השירה העליונה, חייבים לזכור גם "לשוב" אל קרקע-המציאות. לחזור ולהרכיב את המשקפיים הרגילות, המודדות את דרך ההתקדמות בפועל – בהתאם לתכלית אליה אנו שואפים. המבט מלמעלה למטה הוא שירה, אולם החתירה מלמטה למעלה נעשית תוך תנועה של תְּפִלָּה, כרמוז בגימטריא השווה של שתי המלים: שירה = תְּפִלָּה.
