שיעור בדבר מלכות לפרשת בא – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

פרשת השבוע פותחת "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו'". בעצם זו הפעם השלישית שכתוב "בא אל פרעה" – יש פעמיים בפרשת "בשלח", לפני מכת צפרדע ולפני מכת דבר, וכאן פעם שלישית, לפני מכת ארבה (שהיא בחינת אין סוף, ככתוב בזהר). כאן כל הפרשה נקראת על שם ה"בא אל פרעה" – פרשת בא – סימן שזה העיקר, זה הכתר של הפרשה, אך צריך גם לשים לכך שבעצם זו הפעם השלישית.

הנקודה העיקרית של ה"דבר מלכות" השבוע היא שיש שתי בחינות של פרעה – פרעה כפשוטו למטה, פרעה הרשע (שאפילו משים עצמו רשע בפירוש, באומרו "הוי' הצדיק ואני ועמי הרשעים" – כשנגיע לתניא נעסוק בצדיקים ורשעים, ופסוק עיקרי של צדיק מול רשע זה פסוק זה, היוצא מה"פה–רע" של פרעה; אף שאין אדם משים עצמו רשע, כשפרעה עושה זאת אפשר לסמוך עליו), אבל יש – וזה החידוש של הזהר – פרעה דקדושה. מדרגת פרעה שלמעלה, פרעה דקדושה, היא כל כך גבוהה, עד שהרבי אומר שזה גילוי העצמות. כל הגבוה-גבוה ביותר יורד מטה-מטה ביותר: כשם שכל הגלויות על שם מצרים, כך כל המשעבדים והמיצרים לישראל נקראים על שם פרעה, וכשם שהוא הכי רשע, יורד מטה מטה ביותר, כך שרשו הוא הגבוה ביותר.

בזהר ענין פרעה דקדושה מבואר על הפסוק "והקֹל נשמע בית פרעה" – "קֹל" חסר ו, כמו הקול הראשון ב"הקֹל קול יעקב" – כשעל " בית פרעה" מבואר ש"מיניה אתפריעו [במובן של חשיפה, על דרך 'ופרע ראש האשה'] ואתגליין מיניה כל נהורין עילאין [אורות פשוטים] וכל בוצינין [נרות, אור בתוך כלי] וכל מה דהוה סתים [כל שיש סתום בעולם]". הכל מאיר מתוך בית פרעה אל תוך ה"קֹל" החסר, כדי למלא אותו – כאשר ממלאים את הקול זה בחינת ביאת המשיח. כמו שכתוב שמשיח אמר לרבי יהושע בן לוי שבא "היום", אלא שתלוי ב"אם בקולו תשמעו" – צריך להיות קול מלא. מה ההבדל בין קול מלא לחסר? בפסוק "הקֹל קול יעקב" מסבירים ש"קֹל" זה קול תפלה, בכתיב חסר – שהרי תפלה באה מחסרון – ואילו ה"קול" המלא זה קול תורה. כל מה שאדם יכול להתפלל עליו – בני, חיי, מזוני, ביאת המשיח – זה "קֹל" חסר, והכל מתמלא דרך התורה, דרך "קול יעקב" מלא. לפי זה, "והקֹל נשמע" היינו שה' שומע תפלת עמו ישראל ברחמים, ועונה דרך "בית פרעה", שם יש את כל השפע, כולל ביאת המשיח ותחיה"מ ועולם הבא וחמישים אלף יובלות שאחר כך – כל מה שה' יעד לעולם שברא כדי שתהיה לו דירה בתחתונים.

מילת המפתח כאן היא "אתפריעו" – והרבי חוזר עליה כמה פעמים – העולה בדיוק "בית פרעה" (הביטוי עליו מדבר הזהר), העולה כשנה זו – תשסז לפ"ק. אפשר (וזו עצה כללית לכולם) לכתוב השנה ספר בנושא של גילוי העצמות, וממילא מילוי כל החסרונות (שהרי אין עוד חסרונות רק כשהכל זה ה', ו"אין עוד מלבדו"), וסימנו יהיו שנת אתפריעו לפ"ק.

פרעה הוא מלך, וכן המושג "בית" זה מלכות ("'ביתו' זו אשתו"). אם כן, גם "פרעה", וכל שכן "בית פרעה", קאי על מלכות – ואיך אפשר לומר שמלכות היא המדרגה הכי גבוהה? מי שלומד זהר כפשוטו, מבין כי הכוונה היא שדרך מלכות דאצילות – הנקראת "עששית" – הכל מתגלה לעולמות התחתונים. אך הרבי מפרש כאן הרבה יותר גבוה מזה, אז איך יתכן שמהמלכות – הספירה התחתונה – "אתפריעו [שזה חשיפת כל החשיפות, חשיפת ה'גדל פרע שער ראשו', כמו חשיפת הכתר-נזר הקדש, עד לפנימיות הכתר, רדל"א] כל נהורין וכו'"? זה על פי הווארט הידוע בחסידות, שיש מלכות באור אין לפני הצמצום (לא מה שנקרא "מלכות דאין סוף", שזה אור אין סוף שה' צמצם על מנת להתחיל את הבריאה במקום הפנוי, אלא גבוה מעל גבוה) – שכאשר עולים ועולים ועולים מגיעים למלכות שמעליה אין יסוד. לפי הקבלה הפשוטה, המלכות זה תמיד הספירה התחתונה של העולם בו מדברים, והיא מגלה את כל הספירות שמעליה, אבל הווארט הוא שיש איזו מדרגת מלכות – שזה "מלך מלכי המלכים הקב"ה" בכבודו ובעצמו, אשר נקרא מלך – שאין מעליה עוד ספירות. זה מלכות שהיא עצם, ועל המלכות הזו מפרש הרבי את הכוונה במדרגה הכי גבוה של "והקֹל נשמע בית פרעה" – "דמיניה אתפריעו ואתגליין כל נהורין וכו'".

לפני העיסוק במושג העיקרי, "אתפריעו", נאמר ששלושת הלשונות "כל נהורין וכל בוצינין וכל מה דהוה סתים" הן כנגד חב"ד: כפי שהוסבר, נהורין זה אורות פשוטים ובוצינין זה גילוי אורות בכלים – זה היחס בין חכמה ובינה. חכמה זה ראשית הגילוי, ראשית האורות, ואילו בינה זה ראשית הכלים להכיל את האור, לכן יחסית לחכמה נקראת "בוצינין". "כל מה דהוה סתים" זה דעת או כתר – כאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת וכאשר מונים את הדעת לא מונים את הכתר. הדעת בשכל היא כנגד הכתר למעלה מהשכל. לכן הצירוף כאן הוא צירוף של חב"ד או חב"כ (שבעצם זה אותו צירוף – יהו), המעורר מדת האהבה בלב. בכל אופן, אם פרעה דקדושה כאן זה פנימיות הכתר וכו' – מלכות דעצמות שאין דבר מעליה, שזה נקרא "חביון עז העצמות" שמתלבש בתוך רדל"א – אז משם באמת "אתפריעו ואתגליין כל נהורין [מצד אבא] וכל בוצינין [מצד אמא] וכל מה דהוה סתים [מצד הדעת, ומצד שרש הדעת בדרגות הכתר הנמוכות יותר, מו"ס, גלגלתא וכו']". הכל – עד ל"משיח נאו" – נמשך מבית פרעה, ושנה זו הכי מסוגלת לכך.

בזהר על פרשתנו (שהרי פרעה דקדושה זה בזהר ויגש), על "בא אל פרעה", מדובר רק על פרעה דקליפה, פרעה הרשע. זה שלרשע יש שרש בכתר זה פסוק מפורש, שנבאר יותר בהמשך – "רשע מכתיר את הצדיק". הזהר אומר שמשה רבינו, שבבחינת החכמה, "דחיל מפרעה", כי ידע שפרעה הוא בדרגת הכתר דקליפה – לכתר, גם בקליפה, יש איזה כח להתגבר ביחס לחכמה, גם בקדושה, כי "רשע מכתיר את הצדיק". בסופו של דבר אנו מפרשים "רשע מכתיר את הצדיק" – שהרשע מכתירו למלך, אך הפשט הוא שהרשע מכתר את הצדיק כדי להלחם בו ולהנקם בו. הפשט שלרשע יש איזה שרש בכתר, בחיצוניות המקיף, ולכן הצדיק פוחד ממנו בצדק – יש לו איזה כח שמסוגל להכתיר את הצדיק. לכן ה' אומר לפרעה "בא אל פרעה" – אתה פוחד, אבל אני איתך אז אל תפחד, בא איתי אל פרעה.

מה הדימוי של פרעה המכתיר את הצדיק, את משה רבינו? בנביא דימויו הוא "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", ובזהר מתואר כ"תנינא רבא" (אחד מפירושי השם "תניא" – בו פותחת גם האידרא – שנועד להתגבר על קליפת התנין, שמשה רבינו יוכל להתגבר על התנין הגדול). "תנים" זה יוצא דופן, ובדרך כלל בלשה"ק זה "תנין", וכך במופת של משה כתוב "יהי לתנין". ה"יהי לתנין" רומז לסוד מעשה בראשית, בו כתוב רק ג"פ "יהי" – "יהי אור", "יהי רקיע", ו"יהי מאורות" (וה"יהי" הבא בתורה, במשמעות של התהוות חדשה, זה "יהי לתנין"). מטה משה שהופך לתנין נועד להתגבר על התנין הגדול, על פרעה, אך גם אחרי האות הזה משה פוחד, ובצדק, כפי שאומר הזהר, מהתנין הגדול הזה.

תנין זה נחש, ויש שני תנינים-נחשים – יש תנין שהוא "נחש עקלתון", המסמל עיגול, ובאופן סמלי זנבו בפיו, ויש "לויתן נחש בריח", שמסמל את היושר. זה לפי פסוק בישעיה, ואפשר לחשוב ששני התנינים הנזכרים בו הם בקליפה – או ששניהם בקדושה – אך אנו נפרש שהתנין-העיגול הוא הקליפה, זה פרעה, ומטה משה, עליו נאמר "יהי לתנין" (שאחר כך בולע מטות כל האחרים), זה ה"לויתן נחש בריח [כקוטר בתוך עיגול]", והוא שייך לקדושה. אם כבר אמרנו זאת, נאמר רמז יפהפה:

מי שמכיר את היסטורית התפתחות המדע יודע שאחד הנושאים המענינים זה התפתחות המושג "פאי" – היחס בין "לויתן נחש בריח" ל"נחש עקלתון", במושגים בהם השתמשנו כעת. יש שסברו שזה 3 (כך חז"ל כותבים, אם כי ידעו שזה רק בקירוב), יש שמקרבים ל-22 על 7 (כך לומדים גם היום בבתי ספר – יחס זה מובא בפירוש הגר"א לס"י, קשור ל-ז מדות ו-כב אותיות, אך יש גם ברייתא כזו), אך לפי המקובל היום רק הסינים הקדמונים (ולא הבבלים או ההודים או המצרים או היונים, גדולי המתמטיקה במשך ההיסטוריה) ידעו שיש יחס (לא מדויק, כי זה מספר לא סופי) הרבה יותר בקירוב מ-22 על 7 – ידעו שזה 355 על 113 (3.14159 – מאד קרוב למספר האמיתי של פאי, וזה גם פלא מצד עצמו שיכולים להיות שני מספרים שלמים, נמוכים מאלף, שנותנים קירוב כל כך גדול למספר זה). אם הסינים ידעו זאת, זה ודאי היה ידוע גם לחז"ל ו"לית מידי דלא רמיזא באורייתא". אחד הרמזים לכך: פרעה = 355 (הוא ההיקף, ה"לויתן נחש עקלתון"), מספר העולה גם שנה (מעגל השנה) וספירה (ויש מי שאומר שלא סתם עיגול ביונית נקרא ספירה – סתם ספירות זה עיגולים, לא יושר) וגם מחשבה (שזה מקיף, עגול). כשה' אומר למשה "בא אל פרעה", הוא אומר לו שיוכל לנצח את פרעה רק אם יוכל לכוון את אורך הקוטר הכי מדויק למלא את העיגול – אז ה"לויתן נחש בריח" של משה יוכל להתגבר על "לויתן נחש עקלתון" של פרעה. "בא אל פרעה" זה תכנס אל תוך העיגול, ובשביל להגיע לקוטר המדויק משה צריך להגיע למספר 113 (אפשר גם לפרש "בא אל פרעה" כהוספת בא ל-פרעה, שאז עולה נחש–משיח). צריך שהיושר ימלא נכון את העיגולים, ואז יתגבר עליהם – עיגולים זה נפש ויושר זה רוח (נופל על לשון "בריח"), ואם ממלאים נכון הרוח מתגברת על הנפש. איך משה מתגבר על פרעה? נעשה מזה סיפור מתח…

גילו למשה שהמספר העליון בפאי זה פרעה. הוא לא יודע בדיוק מה המספר התחתון – המחלק – אך יודע שזה ודאי קשור אליו. קודם כל, משה מחלק עצמו ל-ג – חזק חזק חזק (סנה סנה סנה, בו ה' נתגלה לו לראשונה) – שהרי בקבלה כל דבר מתחלק לשלוש, שלושה פרקים, וזה גופא אחד מסודות היושר. לא כל מספר מתחלק ל-3, אלא רק כל מספר שלישי, לכן ב"עץ חיים" יש שער שלם – "שער האונאה" – העוסק בשאלה איך לחלק לשלוש מספרים שאינם מתחלקים לשלוש, שאז צד אחד עשוי להתאנות. כמו בחלוקת שם הוי' ל-ג, שאפשר לחלק 9-9-8 או 8-8-10, ועוד כמה אפשרויות – לפעמים מתאנה הלוקח ולפעמים המוכר, ולא נסביר כעת. על כל פנים, חלוקות כאלו – לפעמים בתוספת "קורקשן פקטור" 'לתקן' את המספר – זה ענין חשוב באריז"ל. חלוקה לשלוש נותנת "שלם וחצי" בלשון ר"א אבולעפיא – שני חלקים הולכים לימין ואחד לשמאל, והיחס בין הימין לשמאל, בין החסדים והגבורות, הוא "שלם וחצי". דוגמה קלאסית נוספת היא חלוקת המספר יש, שמחלקים אותו ל-אור ו-אבק. לא נסביר זאת עכשיו, אך זה דבר מאד חשוב באר"י, שבכל יש האור הולך לימין-חסד והאבק לשמאל-גבורה – כשרואים את אור השמש נכנס בחלון יש בתוכו אבק ("לה" בלשון המקרא, "חיגרא דיומא" בלשון חז"ל). אחד מפירושי האבק והאור, בצורה הכי מופשטת היום בפיזיקה, שבאור עצמו יש חלקיקים וגלים. בכל אופן, בתופעת האור יש אור ואבק – האבק משתייך לשמאל והאור משתייך לימין – וזו דוגמא לחלוקת משהו לשלוש בחלוקה לא מדויקת.

על כל פנים, משה יודע בחוש שהמספר הוא בקירוב חלקי שלוש. בסיפור שלנו, ה' אומר למשה שעליו לחלק עצמו לשלוש, ולמצוא קטע מעצמו שימלא בדיוק את העיגול הגדול. ה' לא גילה זאת, אז כמו במדע – צריך ניסוי. משה עשה שלושה נסיונות, ולכן כתוב ג"פ "בא אל פרעה" – בפרשתנו הוא פגע בדיוק. השכל הראשון זה לעשות שליש בדיוק – זה 115 – אבל כשהוא שם את ה-115 בתוך ה-פרעה יש קצת סרח העודף. אז ה' אומר לו שוב "בא אל פרעה" – הוא ניסה 114, ועדיין היה קצת יותר מדי – עד שבפעם השלישית הפחית בעוד אחד, הגיע ל-113, ואז זה נכנס בול בתוך פרעה, ה"לויתן נחש בריח" בדיוק נכנס לתוך פרעה, וכך הרוח התגברה על הנפש. התגברות היושר (בחינת אדם) על העיגול (שזה הטבע) זה על דרך היחס בין שם הוי' לשם אלקים.

 ניתן עוד סימן-הוכחה לסיפור שהמצאנו: יצאה נוסחה – ה"קורקשן פקטור" (גורם מתקן) הוא 2- (דבר שקיים בהרבה נוסחאות, דווקא במתמטיקה גבוהה). אם השליש יורד בשנים, אז השני-שליש עולה בשנים ועולה רלב – סכום עב–סג–מה–בן, ארבעת מילויי שם הוי' ב"ה. בעצם ה' כבר רמז זאת למשה מראש, ואם היה מאד מאד חכם היה עולה על זה בלי ניסויים – הפרשה הקודמת היתה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". אם יש שלושה אבות, שם א-ל ושם ש–די, זה גופא רמז לכך שיש כאן 'לימיט' שמתחיל מ-ג (שלושה אבות), ממשיך ל-3.1 (א–ל) ואז ל-3.14 (ש–די) – מתחילים לרמוז 'לימיט' בשלושה מספרים ראשונים בסדרה. אם נחשב כל הפסוק "וארא וגו'" יעלה 2320 = י"פ עסמ"ב. זה רמז שעיקר הגילוי שאני רוצה לגלות לך, משה רבינו, זה לא הסוד של שם הוי' פשוט (שהאבות ידעו, כי הופיע כמה פעמים), אלא את הסוד של עסמ"ב (שזה החידוש לפי האריז"ל). לפי זה, הפירוש של "בא אל פרעה" אינו רק שאני, ה', אבוא איתך, משה, אלא שחלק ממך תכניס לפרעה, ומה שנשאר זה אני – שם הוי', שמות עסמ"ב. כך מתפרש "איש האלהים" ש"חציו ומטה איש וחציו ומעלה אלקים" – אם תחתוך את חצייך העליון, האלקי, את העסמ"ב, מה שישאר זה החלק שלך שיכול להכנס אל פרעה ולנצח אותו.

חלוקת כל דבר לשלם וחצי זה בשם הפרשה – "בא" – זו התופעה הכי פשוטה שכל עצם מתחלק לשלם וחצי, ל-ב ול-א. זה מופיע גם בחלוקת הופעות ה"בא אל פרעה" – ב פעמים ב"וארא" ו-א ב"בא" (שהיא עצמה הפרשה השלישית, ה-בא, של החומש, ובה בא מכות לפני הגאולה). אחת מתופעות ה"שלם וחצי" זה שתי האותיות הראשונות בשם ה' – י–ה. פרשת בא היא ה-בא בחומש שמות, וה-יהבכל התורה (פרשה ראשונה שהיא שם ה'). אם נחלק, פרשה י זה "מקץ", ואחר כך ה זה ויגש-ויחי-שמות-וארא-בא – הזהר של "והקֹל נשמע בית פרעה" בויגש, והשלמות בזהר של פרשת בא עצמה.

תרגום לשון הזהר היא "תנין הגדול", ובחיבור לפרעה זה עולה בראשית, המלה הפותחת את כל התורה. אך עוד יותר פלא, שכשנחשב את ההפרש ביניהם – כמה להוסיף לפרעה (355) כדי שיהיה תנין הגדול (558)? ברא (כמובן, לא יכולים להיות עוד שני מספרים שסכומם aוההפרש הוא b). לפי זה, "בראשית ברא" – קודם כל ה' ברא את הסוד הזה. איך רואים זאת בתוך המלה "בראשית"? בראשית זה ברא-שית, כש-שית עולה ב"פ פרעה (זו הצגה אחרת של אותה הופעה מתמטית, כמובן).

כמובן, בכל הכפלה של שני מספרים שיוצרים יחס של פאי, יוותר אותו יחס. לדוגמה, אם המספר העליון זה שית (פעמיים פרעה) אז התחתון צריך להיות 226 (פעמיים 113). יש למשה כמה שמות, שרובם בדברי הימים, ויש למשה שם העולה 226 (בלי לחתוך עצמו) – אביגדור, שהוא אולי השם הכי חשוב שלו חוץ ממשה. זה מכפלת המספר אותו הוא חיפש בשלושת הניסויים – היה יכול להגיע לכך דרך התבוננות בשמו. אביגדור פירושו שגודר פרצות בישראל. המדקדקים אומרים ששרש פרע מאד קרוב לשרש פרץ(שהוא גם שם של משיח וכו') – אביגדור גודר פרעות-פרצות הקליפה, בזה שנכנס לעיגול שלו ומגדיר אותו, מכניס אותו בגבול. את מי שמיצר לישראל ומגביל אותם בכח כתרי, בלי גבול, הוא גודר ומגביל וכך משתלט עליו.

עד כאן רמזים יפהפיים ב"בא אל פרעה". נחזור להסביר את חידוש הרבי ב"דבר מלכות". מה שאמרנו, שמשה "דחיל" מהתנין הגדול, זה הגיוני ביחס לפרעה דקליפה. אבל אם נפרש שזה פרעה דקדושה, דאתפריעו כל נהורין, למה שמשה יפחד מזה? הרבי עונה תשובה פשוטה, שמדרגה זו היא כזה גילוי של עצמות, שהכל מתגלה בבת אחת ובאופן בלתי מסודר, עד שכמה שלמשה עצמו יש שרש בתהו ("מן המים משיתהו", אותיות שמי תהו), אבל התהו של "אתפריעו" (שאינו סתם "אתגליין", אלא גילוי פרוע, שהכוונה בכך היא שכל האור וכל העוצמה מתגלים בבת אחת, אנרגיה אין סופית בבת אחת) זה למעלה מכחותיו. גם מי שהוא מצד הקדושה, אך בשר ודם מוגבל, פוחד מגילוי עצום של "אתפריעו" מצד הקדושה – זה פצצה, המפץ הגדול (לכן זה גם הסוד של "בראשית ברא", כנ"ל, כי זה המפץ הגדול). לכן, לא רק שמשה פוחד מפרעה התחתון, של הקליפה, וה' צריך להבטיח שיהיה איתו, אלא מפחד גם מפרעה דקדושה, ועוד יותר חידוש בהבטחת ה' שאני אבוא איתך ואעשה לך כלים שאתה, הנברא המוגבל, תוכל להכיל אור עצמי ופרוע זה. הרבי מסביר באריכות שזה הכנה למתן תורה – אחרי זה, אפשר לקבל גם את ה"אנא נפשאי כתבית יהבית", את העצמות האין סופית הנכנסת לאותיות התורה.

בקיצור, ה"בא אל פרעה" זה הכנה שמשה רבינו, המשיח שבדור, יוכל לקבל את הפרעה דקדושה – את האורות הכי פרועים שיכולים להיות. זה עיקר הנקודה של השיחה. אחר כך נחזור למה שדברנו לעיל, כפי דרכנו, שכדי להבין מילה צריך להתבונן בשרש (ה"תיקון" בחמשת שלבי התבוננות במלה) – להבין את המשמעות הפנימית של המלה – וכאן נתבונן בשרש פרע. כדי לצאת ממצרים, וגם היום, ממצרים שלנו, צריך להתגבר על פרעה המיצר שלנו, וגם לבנות בעצמנו כלים הראויים להכיל את האורות העצומים של הפרעה דקדושה.

נאמר עשרה פירושים של השרש פרע, ולפי דרכנו נעשה זאת לפי הספירות (וכנ"ל ש-פרעה = ספירה, אז עשרה פרעונים – שזה כל מלכי מצרים, כפי שמוצאים את פרעה בתקופת אברהם, יעקב ויוסף, משה ובני ישראל ובתקופת יאשיה שראוי היה להיות משיח – זה כנגד עשר ספירות). בחלוקת יוצאי מצרים היו, חוץ מששים ריבוא, עוד 3550 יהודים, כמנין י"פ ספירה (י"פ פרעה – תיקון ונצחון עליהם) – יצאו ששים ריבוא נשמות ו-י ספירות.

אך קודם לכך: כתוב בקבלה שפרעה אותיות הערף – פרעה נמשל לעלוקה שיושבת על העורף ומוצצת את הדם החיוני מהצואר. בתורה שלוש דמויות עיקריות שיש כנגדן פרעה – אברהם, יוסף, משה. אחרי שיודעים "תיקון" של מלה עולים בהתבוננות ל"צירוף" מתחילים לעשות צירופים שלה. איך אברהם התגבר על פרעה? באמרו "ואנכי עפר ואפר". יוסף הצדיק היה עסוק עם אביו קודם שירד במצרים בהלכות "עגלה ערֻפה", ושמר זאת כל זמן שהיה במצרים ("עגלה יפהפיה מצרים") – זה נתן לו את הכח להתמודד. מה שנתן לו את התוקף להחזיק מעמד גם ב-12 שנה בבור ואחר כך עוד 9-10 שנים כשעלה לגדולה, זה הכל הרושם, הזכרון, של הלכות "עגלה ערופה" (על דרך שדמות דיוקנו של אביו הצילתו מן החטא) – עד שעבר הכל ושלח לאביו עגלות לסימן שבכך עסקו טרם שנשלח לעמק חברון, וזה שמר עליו (אפשר לומר שהעומק של "עמק חברון", משם נשלח, רומז גם לעומק של לימוד הלכות עגלה ערופה). איך משה רבינו גובר על פרעה שלו? משה רבינו הוא 'עקשן' (כדי להביא משיח צריך עשרה עקשנים), והוא אומר "עם קשה עורף". בעימות בין משה לפרעה, ששיאה בפרשתנו, המאבק הוא מי יותר עקשן – מי מתעקש עד הסוף. כשם שהוא מלמד זכות על ישראל שהם "עם קשה עורף", כך זה אצלו בעצמו – על זה כתוב ש"פרעה" אותיות "הערף", הוא עקשנות הקליפה, וכדי לנצח אותו צריך להיות עוד יותר עקשן ממנו. משה גם אומר "יערף כמטר לקחי" – יש עוד צירוף, במשמעות של הרעפת ברכות (מן וכו'). משה מתחיל מזה שהוא קשה ערף למעליותא, ותכליתו זה "יערף" מלשון הרעפת טל תורה שהוא טל תחיה – במ"ת על כל דיבור פרחה נשמתן, וה' החזירה בטל תורה, ומשה הוא המרעיף את הטל הזה. זה היה מאמר מוסגר, שמתגברים על פרעה עם צירופיו האחרים.

נחזור לעניננו, לפירושי שרש ערף, לפי סדר הספירות:

כתר: גילוי – "ופרע את ראש האשה". כתוב בחסידות שפריעה זה לגלות דבר מכוסה בעצם (בניגוד לסתם גילוי, שמגלה דבר שעשוי להתגלות). בברית מילה, הפריעה מגלה את העטרה-הכתר. גילוי דבר שמכוסה בעצם, שלא רוצה להתגלות, זה פריעה. זה חשיפת כל החשיפות – לחשוף משהו שמצד טבעו העצמי לא שייך להתגלות. כשמתגלה אור שלא היה בגדר גילוי – שהיה חשך בעצם – זה נקרא "אור חדש". חשיפת חשך עצמי זה על ידי כח עוד יותר עליון ועצמי, וזה פריעה. זה הפירוש הכי גבוה, כנגד הכתר – זה גילוי העטרה.

חכמה: אי סדר – "וירא משה את העם כי פרוע הוא" (דהיינו העם אבד את הסדר). פירוש זה הולך עם הקודם יחד, כמו י וקוש"י. זה פירוש שהרבי כותב בפירוש, שבכל מקום שיש לשון פריעה אין סדר – זו דרגה של גילוי תוהי, שהכל מתגלה בבת אחת ללא סדר (בהמשך תער"ב כתוב הרבה על גילויים עצמיים בהם אין סדר בין הספירות). גילוי בלי סדר זה על דרך ברק המבריק על שכל (אפשר לומר שזה כח המשכיל, חכמה שבכתר). זה פרוע במובן של בלאגן.

בינה: עזיבה וזניחה – "כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" (אהרן עזב וזנח את העם לשמצה בקמיהם – כך כותב הרד"ק). זה ששני הפירושים מופיעים זה אחרי זה באותו פסוק, לשון נופל על לשון, זה עצמו רמז ששני פירושים אלו הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". העם איבד את הסדר, שזה כנגד החכמה, ואז נעשו עזובים וזנוחים מצד ה"מינה דינין מתערין".

חסד וגבורה (אין כאן דעת, כי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"): פרעון מלשון תשלום. בזה יש טוב ורע, חסד וגבורה. יש "פריעת בעל חוב מצוה" – אדם לווה כסף, ו"מלוה להוצאה ניתנה", ואז פריעת החוב זה כמעט כמו צדקה, וזה מצד החסד. יש גם פורענות – תשלום רע, ענישה, שמצד הגבורה. זה אותו פירוש, אבל עם משמעות הפוכה – זה גמול, תשלום, ויתכן תגמול טוב (שעל דרך גמילות חסדים) או תגמול רע. לכן כתוב שבאות גימל, לשון תגמול, יש שכר וענש, חסד וגבורה.

תפארת: במהרה, בלשון תרגום (יש כאן פירושים מלשון חז"ל ולשון תרגום – מוכר לנו רק שרש אחד עם עשרה פירושים בלשון תנ"ך בלבד, שרש כפר). כשאור אבא נכנס לקו האמצעי, לתפארת, עליו נאמר "עד מהרה ירוץ דברו". הדוגמה לכך זה ברכת כהנים, ששרשה באור אבא, ויורדת דרך התפארת – בסוד "יסוד אבא ארוך" (דרך ספירת התפארת, ובסוף מגיע לספירת היסוד) – בסוד "עד מהרה ירוץ דברו". קודם היו שני קצוות, תגמול טוב ותגמול רע, אך אם אפשר להגיע לאמצע – לתגמול נכון ומאוזן – הוא נמשך ורץ מהר.

נצח: הפרעה. זה פירוש ידוע, שפרעה זה מי שמפריע לישראל. פרעה עצמו טען על משה ואהרן "למה תפריעו את העם" – אתם מכניסים לו אמונות במשיח, "יחי אדוננו", למה תפריעו את העם? אבל הוא עצמו מפריע. כל דבר שמפריע בעבודת ה' (לדוגמה, מה שמפריע לך להגיע לשיעור הערב…) – זה פרעה. למה שייך לספירת הנצח? הפרעה זה סוג של התנצחות. מי שיושב ולומד, עושה משהו טוב, אז הקליפה באה להתנצח איתו. יש התנצחות של קליפה ויש של קדושה – אם אני רואה שמישהו עושה עבירה, צריך ללכת להפריע לו. מצוה להפריע. התנצחות בין פרעה למשה זה מי יותר מפריע – בסוף משה הפריע עד שפרעה יצא מדעתו.

על הפרעה נספר סיפור מאד יפה של הרבי ר' זושא, ששלשום היה יארצייט שלו: פעם ישבו הרבי ר' אלימלך (שהיה גאון בתורה) ואדמו"ר הזקן יחד ולמדו רא"ש. הם הגיעו לקטע שלא התיישב וניסו 'לשבור את הראש' להבינו. זה היה בלילה, ולמדו לאור נר, ותוך כדי לימודם ביגיעה נכנס רבי זושא (אחיו הגדול של רבי אלימלך) עם מקטרת, הדליק את המקטרת מהנר, ותוך כדי זה הנר כבה. כך, הוא מעשן את המקטרת שלו, ובנתיים כיבה להם את הנר והלך. אז הם הדליקו את הנר עוד הפעם והמשיכו ללמוד. שוב נכנס רבי זושא, וכנראה מקטרתו כבתה, ושוב הדליק את המקטרת ומכבה את הנר. הם הבינו שזה לא סתם, אלא שכנראה הוא בכוונה רוצה להפריע להם בלימוד. אחרי פעם אחת לא תפסו זאת, אבל אחרי פעמיים הרגישו שיש דברים בגו – ושאלו אותו 'דוגרי': למה? אינך רוצה שנלמד? אמר להם רבי זושא – ראיתי שהפסקתם קצת מדבקותכם בה' תוך כדי המאמץ השכלי בנגלה (ואת זה הוא אומר לשני צדיקים גדולים, שכל הזמן דבוקים בה'), למרות מעלת היגיעה, ולכן הדלקתי הלולקע (שזה חלק מהדבקות בה') והנר שלכם כבה, וזה מוסר השכל עבורכם. הוא היה המבוגר מבניהם – אחיו הצעיר כבדו, וכ"ש אדה"ז (שהוא היה חצי רבי עבורו), אז הם שאלו אותו – אם כל הזמן נדבק בלי להפסיק, מה יהיה עם הרא"ש? רבי זושא אמר שיראו לו, ומיד אמר להם את הפירוש – שוב לא צריך לשבור את הראש.

אחר כך אדמו"ר הזקן, גאון גאונים, אמר שהפירוש הזה הוא פירוש שהרא"ש לא כיוון אליו – זה פירוש הכי אמיתי, אבל יותר גבוה ממה שהרא"ש עצמו חשב עליו (ומוסבר באריכות בחסידות איך יתכן כזה דבר). יש תקופה שצריכים להתגלות בעולם פירושים יותר גבוהים בתוך התורה המקובלת – לקראת ביאת משיח צריך לפרש את הכתובים יותר גבוה ממה שהמחבר חשב. אז, אם אתה שובר את הראש להבין כוונתו של המחבר 'חבל על הזמן', והסימן לכך שעיון זה מפסיק אותך מדבקותך (גם אצל אלו המודעים באלף אחוז לצורך להיות כל הזמן דבוקים בה').

הוד: פורעים-מחבלים – "בפרוע פרעות בישראל". כל קו שמאל זה דינים, ומההזנחה של הבינה, ומהתגמול של הגבורה, יורד עד לפריעה והשחתה, "הודי נהפך עלי למשחית" (וצריך תגובה מתאימה לפורעים). פורע זה שודד-רוצח, מחבל בלשוננו היום, וזה הפרעה שכנגד "הודי נהפך עלי למשחית".

יסוד: אבן בולטת מן הגדר – "פרע היוצא מן הקיר" (לשון המשנה באהלות). אמרנו שהמדקדקים אומרים ש-פרע זה כמו פרץ("פרצת עליך פרץ" בולט ויוצא) – כאן רואים שפרע זה לצאת ולבלוט מן הגדר. הדימוי הזה הוא דימוי של ספירת היסוד, שנקרא "חותם בולט" (יסוד הדכורא).

מלכות: למפרע – גם לשון חז"ל מאד חשובה. זה אור חוזר – באור חוזר המלכות זה הכתר ממטה למעלה. מלכות היא הכתר למפרע – מחזירה את כל האורות למעלה, לקדמותם. "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – יש משהו בפרעה שבשביל לתקן אותו צריך לעשות כזו תשובה (החל מ"תשוב ה תתאה", תשובת המלכות) שפועלת למפרע, שזדונות נעשו זכויות. בשביל לנצח את פרעה, במיוחד בדורנו – כדי לזכות לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – צריך לתקן הכל למפרע בתשובה מאהבה רבה (ולא די בתשובה מיראה). אפשר לומר שזה בא מדרגה זו של "אתפריעו וכו'" – זה נותן בסוף את הכח במלכות לתקן הכל למפרע. המלכות יורדת למטה, למקום הקליפות, לברר כל ה-רפח ניצוצין – למקום תוצאת העבירה – ושם להתמודד ולתקן. יש תיקון מכאן ולהבא, ויש תיקון של הכל למפרע.

עד כאן עשרת פירושי פרעה, וכפי שאמרנו יש פרעה הרשע – המודה בכך בעצמו – ולעומתו פרעה של הקדושה, וכשהוא מתגלה ומשה רבינו מסוגל לקבל אותו (ולא להתבטל בעצמו מפניו, כפי שחשש) זה הסימן של מתן תורה, ובדורנו של "תורה חדשה מאתי תצא".