לכ' בכסלו, יום פטירתו של ר' צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים.
ר' צבי פסח פראנק נולד בעיר קובנא וגדל בתורה לאורם של גדולי ליטא. בילדותו עוד זכה לשמוע את ר' ישראל סלנטר, ובנעוריו למד אצל ראשי ישיבות סלובודקא וטלז. אביו של רצ"פ, ר' יהודה ליב, היה פעיל מאוד למען ישוב ארץ ישראל, ובשנת תרנ"ב-ג עלה עם כל משפחתו לארץ, כאן נמנה בין גואלי ומקימי חדרה, והיה לרבה הראשון של המושבה (אותה נאלץ לעזוב לאחר עשר שנים מחמת הקדחת שדבקה בו).
רצ"פ, שהיה כבן עשרים בעלותו ארצה, הגיע לירושלים ובה נתעלה ונתגדל בתורה. עד אחרון ימיו היה לומד בשקידה עצומה, וכשלא היה לו נר למאור היה לומד לאור הלבנה, לימודו היה ב"ישרוּת" וכוחו רב ב"אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". תקופה מסוימת למד רצ"פ בפרישות בעיר יפו, שם התיידד עם הראי"ה קוק, והרב קוק כתב לחכמי ירושלים כי אינו מבין מדוע רצ"פ עדיין אינו תופס משרה בהוראה. ואכן, בגיל צעיר צורף רצ"פ לבית הדין בירושלים, ובשנת תרצ"ו התמנה לרבה של ירושלים עד לפטירתו בשנת תשכ"א.
רצ"פ היה מגדולי הפוסקים בדור, שאלות חמורות מכל רחבי העולם היהודי היו מגיעות לפתחו, והרבה רבנים למדו דרכי הוראה בביתו שהיה ממש "בית ועד לחכמים". וכך כתב עליו הרב ולדינברג זצ"ל (ה'ציץ אליעזר'): "משנתו של הרב היתה קב ונקי, והוראותיו מנופים היו בי"ג נפה. הוא הורה על אתר ברורות בלי כל היסוס, אך לא מתוך חיפזון ח"ו, אלא מפני שמשנתו בזה סדורה היתה לו מכבר". פעם אחת רצו לנסותו ושלחו לפניו "שאלה" בדויה, ומיד השיב "שאלה כזו לא היתה ולא נבראה"! לעת הצורך ידע לנהוג בתקיפות: פעם אחת חייב בדין את אחד מתקיפי העיר, והלה שאלו "האם אינך מפחד כלל?", השיב רצ"פ: "אני מפחד מאוד, אבל לא ממך אלא מרבונו של עולם". תורתו שבכתב נמצאת בשו"ת "הר צבי", בספרי "מקראי קדש" (על המועדים), ועוד. רצ"פ היה בין סוללי הדרך בפסיקה המתחדשת בהלכות מצוות התלויות בארץ, ועמד בראש "מכון בני ציון" בו עסקו גדולי ירושלים בבירור הלכות אלו ובהוצאת כרכי "כרם ציון". גם בהלכות המקדש וקדשיו עסק בעומק, ובעקבות ההתעוררות לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים, כתב הרצ"פ את הספר "מקדש מלך" בענין חידוש עבודת הקרבנות.
רצ"פ היה מעורב מאוד בהנהגת הציבור בתקופה בה חלו תמורות מפליגות בארץ הקודש. חיבה יתירה נודעה ממנו לחקלאים שומרי התורה, כמו מתיישבי גוש-עציון שכמה מהם אף למדו בבית-מדרשו. הוא תמך בצמיחת כח ההגנה היהודי מתחילתו, ובסוף תקופת המנדט אף היה בביתו מקום מחבוא לנשק ולפעילות מחתרתית. רצ"פ השתתף עם הרב קוק ביסוד הרבנות ובתי הדין, ובמאבק נגד השתלטות גורמים חילוניים. הוא ראה בצמיחת האומה בארץ את יד ה', אך נלחם בכל תוקף על שמירת התורה במדינה: כמו במאבקים נגד גיוס בנות ובחורי ישיבה, בענין חוק "מיהו יהודי" ועוד. את שעת הקמת המדינה ראה רצ"פ כהזדמנות נפלאה משמים, ובאותו הזמן דרש בכל תוקף "שחוקת התורה תהא חוקת מדינת ישראל להלכה ולמעשה", אך התאכזב מאוד מההחמצה הגדולה שהתבטאה בצביונה של המדינה שקמה, שהתייסדה על חוקי הגוים, "וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו וברחמיו גאלנו משיעבוד הגוים, וכי בשביל זה ניתן יד לפושעים לעקור את תורתנו המסורה לנו מצור ישראל וגואלו?!… והרשעים האלה אשר נכבה מלבם כל זיק של יהדות פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתורתנו הקדושה ולברור דוקא חקות הגוים אשר בדו מלבם" (מצוטט בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' פב). וכך אמר הרצ"פ: "הקמת המדינה היתה תקופה של התגלות אלקית, בבחינת 'אתא בוקר', אך אנחנו היינו שקועים בתרדמה עמוקה ולא היינו ראויים לאור הגדול, 'וגם לילה' עתה שוב שורר החשך".
נסיים בדברי רצ"פ על לימוד התורה: "מי שמרגיש בנפשו שנתייגע ונצטער על התורה, לבו בטוח שיקנה לו קנין התורה, ואושר הנצחי ילווהו בכל אשר יפנה", וראויים הדברים למי שאמרם. זכותו תגן עלינו.
על פי הספר 'משואה לדור', הרב שבתי רוזנטל.
קנין כיבוש
זה כתשע שנים עברו מיום אשר זכינו לראות חסדי השי"ת, שרוב אה"ק נכבשה מידי הגוים ובתוך שלל האויב נפלו ביד צבא הגנה לישראל, הרבה כלי סעודה חדשים גם ישנים… והשאלה באה אם מחויבים בטבילה כדין קונה כלי סעודה מהנכרי… ויש שהורו דמכיון שבאופן רשמי אין רצונה של ממשלת ישראל לשנות חזקת הבעלות של הערבים והרכוש רשום בתורת נפקדים מרכוש האויב, ולכן אין הכלים הללו חייבים בטבילה, דדינם ככלים השאולים מן הנכרי שאינם חייבים בטבילה וגם לא מהני להו טבילה כל זמן שלא יצאו מרשות הנכרי.
ולדידי מה שהממשלה מצביעה עליהם שהם רכוש האויב, רשום זה אינו משמש כלום להתיש כחו של כיבוש מלחמה שהוא קנין גמור ע"פ התורה, ומעשה מוציא מידי דבור, ועובדא היא שכל יחיד ויחיד שתפס מהכלים לתשמישו נתכוין שיהא שלו לגמרי לחלוטין וגם הממשלה בעצמה מה שנטלה להשתמש בהם, מחשבתם ניכרת שדעתם להשתמש בהכלים עד שיכלו לגמרי ושם זה שיש על הכלים שהם רכוש האויב אינו משנה את הדין, שבאמת כבר נעשו רכוש יהודי ויש לחייבם בטבילה.
שו"ת הר צבי יו"ד סי' קט. וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סג
