ר' נפתלי צבי מרופשיץ – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

רבי נפתלי צבי מראפשיץ היה מגדולי תלמידי הנעם אלימלך ותלמיד מובהק של מי שהמשיך אחריו, החוזה מלובלין. יש הרבה דברים מאד מיוחדים בצדיק הזה, שלכן אנו רוצים להדגיש את הנקודה המיוחדת שלו. לכל צדיק יש נקודה מיוחדת שצריך ללמוד ממנו.

קודם כל, יש משהו לגמרי יחודי אצלו – שנולד בדיוק באותו יום שהבעל שם טוב הסתלק – שבועות תק"כ. צדיקי אותו דור דרשו על זה את הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" – כשצדיק מסתלק בא צדיק אחר למלא את מקומו.

חכם הדור ובדחן

הנקודה המיוחדת שלו, שצדיקי אותו דור שבחו אותו עליה, שהיתה לו חכמה מיוחדת. כל צדיק הוא חכם, אבל היתה לו חכמה מיוחדת, עד כדי כך שעל קברו חרטו את המילים "יחיד בדורו בחכמה אלקית". זה דבר שצריך להבין אותו, כי הוא חי באותו דור של הרבה הרבה צדיקים וחכמים (גם במקביל לרביים שלנו – היה בדור אדה"ז, לפני שהיה רבי, ואז בדור אדהאמ"צ, והסתלק בחיי הצ"צ אך לפני נשיאותו), וצריך להבין חכמתו המיוחדת שהקנתה לו את הכינוי הזה. היה עוד צדיק מאד גדול, הצדיק היחיד שבחב"ד מכנים אותו קדוש – דער הייליגער רוז'ינער, נינו של המגיד ממעזריטש (נכד של רבי אברהם המלאך). הרבה הרבה מצדיקי אותו דור החשיבו אותו לצדיק הגדול של הדור, והוא בעצמו היה כל כך משיחי, עד שהוא רצה שיכתירו אותו בתור מלך המשיח – הצדיק היחיד שממש פרסם ובקש ששאר צדיקי הדור יכירו ויכתירו אותו ממש, פשוטו כמשמעו, כמלך המשיח. הוא היה מאד מאד מקורב לרבי נפתלי מרופשיץ, וגם הוא כנה אותו "חכם הדור".

פעם אחת, כאשר שמע איזו שמועה משמו, הוא אפילו הוסיף שעד עכשיו ידעתי שהוא חכם גדול, אבל כדי כך – לא ידעתי. היה שם איזה חסיד, לא הכי חכם, וכאשר שמע את השבח מהרוז'ינער הוא נסע לרבי נפתלי באופן מיוחד כדי לספר לו מה שהרוז'ינער אמר עליו. הרופשיצער ענה לו – עד עכשיו הכרתי אותך כטפש, אבל עד כדי כך – לא ידעתי.

קודם כל רואים שר"נ מרופשיץ הוא בדחן. זו הנקודה העיקרית שרוצים להסביר כעת – מעלת הצחוק לפי תורת החסידות. מה לומדים מהסיפור הזה? מה הוא עשה כשהלך וסיפר מה שצדיק אחד אמר על השני? הוא חשב שזה יעשה לו טוב על הנשמה. אבל, במקרה הגרוע, זה רק רכילות – לספר מה שאחד אמר על השני – אבל בפרט כשמדובר בשיחה פשוטה של צדיקים אמיתיים, שיש בה סודי סודות, ואשרי מי שמבין שיחת חולין של צדיקים גדולים, אבל סתם לקחת זאת פשוטו כמשמעו זה טפשות. מאד מאד טפשי להתייחס לאמרות קדש של צדיקים גדולים סתם כך – יש דברים בגו, יש דברים נסתרים, שאף אחד לא מבין, אם לא מי שהוא במדרגה להבין זאת. כל אמירה כזאת – פועלת בשמים. עוד טפשות בכך שספר לו, כי צדיק אמיתי הוא עניו – הוא לא שמח שמספרים לו שבחים עליו. אז יש הרבה הרבה טפשות בזה שאותו אחד בא ומספר לו שאמרו עליך שאתה החכם הכי גדול בעולם.

הנקודה היא מה שהרופשיצר היה "יחיד בדורו בחכמת אלקית", שהיה לו חוש וכשרון מיוחד להוריד חכמה ולהלביש חכמה בדברים מאד פשוטים, עד כדי כך שהוא היה ידוע כבדחן מפורסם. לפני שהוא היה רבי, הוא היה בדחן בחתונות. פעם בכל חתונה בישראל, כמו שיש תזמורת ועוד כל מיני דברים היו שוכרים מישהו שהמקצוע שלו זה להיות בדחן – לספר בדיחות בחתונה. איזה מצוה יש בחתונה? לשמח חתן וכלה, והיה נהוג בישראל (יש הרבה מנהגים שנהגו בישראל והיום לא עושים אותם – תיכף נסביר עוד דבר שבקושי רואים היום) שבכל חתונה יש בדחן מקצועי, שעומד על השולחן ומתחיל לספר בדיחות. יש בדחן סתם, שהבדיחות שלו לא שוות שום דבר, ויש בזה אפילו גריעותא, אבל יש "בדחן אלקי" – בדחן צדיק גדול. כתוב בגמרא שהיו שני יהודים שהלכו ברחוב, וספרו בדיחות והצחיקו אנשים, ויצאה בת קול ואמרה שלשני הבדחנים יש חלק בעולם הבא – זו מצוה כל כך גדולה שמשמחים יהודים, שרק בשביל זה יש להם חלק מיוחד בעולם הבא. בזהר גם כתוב שדוד המלך – דוד מלך ישראל חי וקים, בחינת משיח – הוא "בדחנא דמלכא", הוא הבדחן של ה', מספר לה' בדיחות וה' צוחק. מלך צריך בדחן, ומי הבדחן של מלך מלכי המלכים הקב"ה? דוד המלך. גם בחב"ד, החסיד הכי חכם (חוץ מהרביים, כמובן) – רואים שיש קשר גדול בין חכמה לבין בדחנות אלקית – רבי אייזיק מהומיל, המשכיל ב-ה הידיעה של חב"ד, היה בדחן בחתונות (כך התפרנס תקופה, כאברך צעיר). גם בחב"ד, וגם בחסידות הכללית, הכי חכם הוא הבדחן. הווארט הוא שמי שהוא בדחן אלקי יכול לקחת את החכמה הכי נשגבה, וכל כך להוריד זאת לאנשים, עד שאנשים יהנו מזה ויצחקו מזה. זו דרך מאד חשובה בשביל להביא את המשיח – צריך להוריד את הדברים הכי חכמים ועמוקים כל כך למטה, עד שלפעמים אפילו הופכים לבדיחות שאנשים צוחקים. מי שהוא הכי חכם יכול להוריד הכי למטה. כך כתוב על רבי מאיר בעל הנס שהיה הכי חכם, אחרי דוד המלך, שהיה מושל שלוש מאות משלי שועלים. כתוב שמי שיודע לעשות משל מחכמה הרבה יותר חכם ממי שיודע את החכמה סתם – החכמה היא להוריד זאת. לא שמעו מרבי נפתלי דרושי חב"ד, אבל שמעו דברים פשוטים שבהם היה מלובש החכמות הכי גדולות.

בדחנות וריקוד

יש סיפור אחד, כאשר היה אצל הרבי העיקרי שלו – החוזה מלובלין. פעם אחת הוא ישב בלובלין אצל הרבי שלו, ושמע בחוץ, באיזה בית, שאנשים צועקים ורבים. הוא הקשיב ושמע שהמריבה היא בין שני מחותנים, שצועקים ורבים על מי לשלם את הוצאות הבדחן (זה מקצוע – כמו שלתזמורת צריכים לשלם, כך גם לבדחן). הוא התקרב לאותם אנשים, ואמר שאינו אוהב שרבים – אסור לצעוק ולריב – אני אבוא ואעשה את הבדחנות בהתנדבות. הם שמחו מאד – זה פתר את כל הבעיה, ואין יותר ריב. כעבור כמה ימים היתה החתונה, בשעה טובה ומוצלחת, ורבי נפתלי עלה על השולחן והחל לספר בדיחות – וככל שהבדחן טוב הוא יכול לספר שעות, בלי הפסק – וכך הוא מספר ומספר וכולם צוחקים. הרבי שלו לא ידע מכל הענין, אבל כאשר קם באמצע הלילה לערוך תיקון חצות (יש שני תיקונים – תיקון לאה ותיקון רחל), והמילים לא יצאו – הוא מרגיש שמשהו קורה בשמים. הוא קורה לשמש שלו, ושואל מה קורה בעיר – יש משהו באויר שמפריע לומר תיקון חצות. השמש יצא החוצה, חזר לרבי ואמר לו שיש חתונה בקצה השני של העיר ושם רבי נפתלי עומד על השולחן ועושה בדחנות. מיד החוזה הבין שבגלל שהוא בקצה העיר עושה בדחנות בשמים כולם מקשיבים לבדיחות שלו, ויש הרבה רעש ושמחה וצחוק באויר, והוא לא יכול לומר תיקון חצות (בתיקון חצות בוכים, לא צוחקים, וכשכולם צוחקים בשמים הוא לא יכול לבכות). אז החוזה החליט ללכת בעצמו, בהחבא, להקשיב לבדחנות של רבי נפתלי. הוא הלך לשם, עמד מאחורי החלון, והקשיב שעה ארוכה – הוא הבין שבכל בדיחה שהוא מספר יש חכמה אלקית, יש בכך רזין דרזין דאורייתא. כל הזמן הוא הקשיב, עד שמישהו סיפר לרבי נפתלי שהרבי עומד בחוץ ומקשיב לבדחנות – הוא נבהל וירד מהשלחן, והלך לבקש סליחה מהחוזה, אבל הרבי אמר שהוא רוצה שיעלה שוב על השלחן וימשיך. הוא היה מספיק 'חצוף' שאמר לרבי שאני אסכים להמשיך לספר בדיחות, רק אם אתה הרבי תסכים בסוף לרקוד עם הכלה – מצוה טאנץ. היה מנהג בישראל שבסוף חתונה צדיקים גדולים לוקחים מטפחת או גרטל ורוקדים עם הכלה – הכלה מחזיקה צד אחד והצדיק צד שני, ורוקדים ביחד. זה נקרא 'מצוה טאנץ', ריקוד שמחה – בחב"ד אולי היה בדורות הראשונים, אבל בדורות האחרונים לא, אבל יש גם היום בחסידויות אחרות. זה שצדיק גדול יבוא לחתונה זה לא רגיל, אז רבי נפתלי אומר לחוזה – כל מה שאני עושה זה בשביל לרומם כאן את הרוח, לעשות בבדיחות חתונה קדושה (דווקא מכח הקדושה של הבדחנות), אז אם אתה תסכים לרקוד עם הכלה אני אסכים להמשיך לספר בדיחות. החוזה כל כך רצה לשמוע בדיחות, עד שהסכים, ובאמת בסוף בסוף החתונה – בדרך כלל עושים מצוה טאנץ אחרי שרוב האורחים מתפזרים, ורק המשפחה נשארת – החוזה רקד עם הכלה, וסיום הסיפור שמחתונה זו יצא אחד מצדיקי הדור. לא אומרים מזה, אבל בזכות זה – היתה רוה"ק של רבי נפתלי שהתנדב להיות בדחן, בלבוש של בטול מריבה, ואחר כך הדבר התגלגל בלי ידיעתו שהרבי עצמו היה חייב להגיע לשם, ורבי נפתלי 'הכריח' אותו לרקוד עם הכלה – בזכות הבדחנות והריקוד נולד לזוג זה אחד מצדיקי הדור הגדולים.

זה סיפור שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים, אבל הנקודה שרוצים להדגיש כאן שיש צדיק – וכך רצו כל תלמידי הבעל שם טוב – שיכול להוריד החכמה הכי נשגבה, להלביש בעוה"ז, וכך להביא משיח. כל אחד עושה זאת בצורה אחרת, אבל הצדיק הזה היה הכי מצוין בדבר הזה. זה גם מתאים לשם שלו – נפתלי. זה שם מאד מסוגל להיות בדחן טוב – יש דרושים בחב"ד שכתוב ש"נפתלי" זה נפת-לי, נופת צופים ומתיקות, אך יותר מזה, החוש של נפתלי הוא חוש השחוק (החדש שלו זה חדש אדר). נפתלי צבי = פורים פורים (הממוצע של כל שם שלו). להוריד דברים כל כך למטה שזה צחוק, אם זה בקדושה, זה מקרב את ביאת המשיח. נאמר עוד משהו חשוב מאד – תמיד יש מלחמה בין הטוב והרע. בפסוק הראשון בתהלים נאמר "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" – הכי גרוע זה "מושב לצים". כתוב ש"עצת רשעים" זה כנגד "אלפים שנה תהו", "דרך חטאים" כנגד "אלפים שנה תורה" ו"מושב לצים" זה כנגד "אלפים שנה ימות המשיח" – אז עיקר המלחמה נגד מושב לצים. לץ זה צחוק שקליפה, ואיך מנצחים את זה? הרבי הריי"צ אומר ב"באתי לגני" שבשביל לנצח את הקליפה שמפריעה לביאת המשיח צריך שטות דקדושה – גם כן כמו בדחנות. נגד המושב לצים צריך אנשים כמו רבי נפתלי צבי מרופשיץ, שיודעים להיות בדחנים של הקדושה. הניגון 'האפ קאזאק' זה שהשפולע זיידע נצח את הקוזאק הכי חזק במשחק שלו, וכך המשחק של הקליפות זה "מושב לצים", וצריך אנשים כל כך חכמים שיודעים לנצח את הקליפה בזירה שלה. כתוב שכל אחד מהשבטים, לפי סדר הנשיאים, כנגד חמש מאות שנה של העולם – נפתלי הוא האחרון, ומלידת הבעש"ט עד סוף האלף הששי הכל כנגדו, תיקון השחוק והבדחנות של הקדושה. בדח זה צירוף של חב"ד – אפשר בקדושה לספר סודי סודות אפילו בתוך בדיחות.

להוריד את האור

נסכם עם עוד משהו מאד מיוחד: ידוע שכאשר מתפללים כל יום התפלה זה סולם, בו עולים משליבה לשליבה, כשהחלק הכי גבוה זה שמו"ע – עולם האצילות. אותו צדיק היה מספר (דבר בצורה אנושית) שכל הצדיקים, כאשר הם מתפללים, הם מרויחים הרבה הרבה רווח רוחני, אבל בזמן שגומרים להתפלל הכל נעלם – מפסידים הכל. אבל אני, מה שאני מרויח – נשאר אצלי.

מה הווארט הזה? יש אחד שמגיע מאד מאד גבוה בהשגות שלו, אבל גם צדיק יורד למציאות העוה"ז, ולא כל צדיק יכול לקחת את האור הגדול שהרויח כשהיה למעלה, ולהביא אותו למטה. זה החכמה להלביש את האור הזה גם בדברים הכי פשוטים. אני, גם כשאני יורד מטה מטה, ע לעולם התחתון, הכל נשאר אצלי – גם בבדיחות שלי נמצא האור של האצילות. זה המיוחד – כל צדיק אמיתי משיג הרבה אור כשהוא למעלה, אבל כשיורד למטה הוא עלול להפסיד זאת. מה שאנו צריכים לעשות, מה שהרבי דורש מאתנו, שנוכל להוריד את הדברים מספיק למטה, שיוכלו להגיע לכל יהודי בכלים שלו ובמושגים שלו. למשל, יש משל בחסידות, שאם אתה רוצה לדבר על חסידות עם חבר, אבל אותו מענין רק כדורגל, אז צריך לדבר איתו על כדורגל – אך צריך להכניס בתוך השיחה שלו חסידות. הוא לא מבין מה שאתה מדבר, חושב שאתה מדבר על כדורגל או על תחביב אחר שלו, אבל החכמה האמיתית שאתה יכול לרדת בדיוק-בדיוק למדרגה שלו, לדבר איתו בשפה שלו, ולהכניס לזה את החסידות – אז הנשמה שלו שומעת, ולאט לאט הוא יתעורר וימשך אחרי הפנימיות, כי יש לו ניצוץ ונפש אלקית. זה מה שאנו לומדים מהצדיק הזה, רבי נפתלי צבי מרופשיץ, שהיה חכם גדול להוריד אור נאצל מטה מטה, ולעשות זאת כל כך טוב שכולם יהנו ויצחקו מזה, וזו הדרך להביא את מלך המשיח.