ר' זושא – מערכת

ר' זושא – אחיו הגדול של ר' אלימלך מליז'נסק – היה מחשובי תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, ומהמבוגרים שבהם (בערך בן גילו של הרב המגיד עצמו). על ר' זושא ניתן לומר שהיה 'איש פלא' ממש. על דמותו המיוחדת במינה נביא כאן כמה סיפורים ותורות – כפי שסיפר וביאר מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א [לעוד סיפורים ותורות – ראו בהתוועדות כ"ז טבת תשס"ח]

קבלת היסורים

הרבי ר' זושא מאניפולי, היה החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. אצל המגיד ממעזריטש, ממלא מקומו של הבעל שם טוב, היו הרבה תלמידים צדיקים, והחברים הכי טובים היו אדמו"ר הזקן, צעיר התלמידים, ורבי זושא, המבוגר בתלמידים. עם כל הפרשי הגיל שביניהם הם היו צמד-חמד.

פעם אחת בא אל המגיד ממעזריטש מישהו עם הרבה צרות, בבריאות ובפרנסה וכו', ובקש מהמגיד שיעורר עליו רחמים ויושיע אותו. המגיד אמר לו ללכת לתלמידו, הרבי ר' זושא, והוא יפתור לו את הבעיות. הלך היהודי עם כל חבילת הצרות שלו לרבי ר' זושא, ואמר לו: המגיד שלח אותי אליך, בגלל שיש לי הרבה צרות והרבה יסורים – מה עושים? מאין יבוא עזרי?

הרבי ר' זושא, שהיה עני מדוכא, התפלא מאד וענה לו: איני יודע למה הרבי שלח אותך אלי, הרי לי אף פעם לא היו יסורים בחיים, איני יודע על מה אתה מדבר ולכן איני יכול להזדהות איתך (ובשביל לרחם ולעורר רחמים צריך להזדהות).

זה בדיוק מה שהמגיד רצה שאותו אדם ישמע, שאיש עם הרבה יותר יסורים ממנו – הרבי ר' זושא – אומר שאין לו יסורים כלל. אם יקח זאת ללב, יתמודד נכון גם עם יסוריו.

רמז לדבר: עני מדוכא ר"ת עם. יש כלל גדול מאד, פתגם שאדמו"ר הזקן מביא בתניא, ש"אין מלך בלא עם". איך זה מסתדר? הרי מלך טוב רוצה בטובת העם שלו, ומשפיע להם רק טוב ופרנסה – איך העם הוא עני-מדוכא?

צריך לומר שכל מלך, אם הוא מלך אמיתי, צריך רק צדיק אחד שהוא עני-מדוכא, כזה שעובד את המלך וירא ממנו ואוהב אותו, ומאמין שהמלך הוא עצם הטוב ועושה לו רק טוב, ושמח ומאושר בהזדמנות לעבוד את המלך, וחש שלא חסר לו מאומה. אם יש אחד כזה, זה סימן שהמלך הוא מלך. הוא עושה את המלך מלך אמיתי. מלך אמיתי זה אחד שהוא כל כך טוב עד שיש לו מישהו שאובייקטיבית הוא עני-מדוכא, אבל מרוב שמחתו בעבודת המלך לא מרגיש כלום, ורק כל הזמן שמח ומאושר שהוא עבד-מלך.

על פי כינוס ילדים ד' שבט ה'תשס"ז

שמירת הברית

הפעם סיפור מימי נעוריו של רבי זושא: כאשר רבי זושא הגיע לגיל 15 הוא התייתם מאביו. הוא היה האח הגדול, ואחיו, רבי אלימלך היה התינוק, ופרנסת כל המשפחה נפלה עליו. לאביו היו הרבה בעלי חוב שחייבים לו כסף, והוא היה צריך להסתובב ולגבות את החובות של אביו, וזה היה מקור הפרנסה היחיד בזמן שאחרי פטירת אביו.

באחת הפעמים, הוא נכנס לבית של פריצה גויה אחת לגבות את החוב של אביו, וקרה לו ממש סיפור כמו של יוסף הצדיק, היא סגרה בעדו את הדלת ותבעה אותו בתוקף. הוא קפץ מהחלון, "וינס החוצה" כמו יוסף, אבל אצל יוסף היה יותר קל – היא תפסה את הבגד והסתפקה בזה, שמו אותו בבית הסהר וכו', אבל אצל רבי זושא היא לא הסתפקה בזה, ואחרי שהוא קפץ היא קפצה אחריו, הוא ברח והיא רדפה אחריו, הוא קפץ על עגלה בדרך והיא קופצת אחריו. באיזה שלב הוא קפץ מהעגלה והזדמנה לו תחנת קמח שיש בה ריחיים מאבן, הוא רץ לתחנת הקמח והושיט את ראשו בין אבני הריחיים – להתאבד. באותו רגע שהיה מוכן להתאבד יצא קול מהשמים – "שוין גענוג" – כבר מספיק. מאותו רגע היא ירדה ממנו, או שנעלמה, ומאותו יום והלאה הוא התחיל להשיג השגות. כל ההשגות שלו בקדש היו בזכות הנסיון הזה.

פרשת 'וארא' (אותה קוראים סמוך ליארצייט של ר' זושא) מתחילה בפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי הוי' לא נודעתי להם". שם ש-די הוא השם של הברית, וחז"ל פרשו אותו "שאמר לעולמו די" – עולם זה עלמא דשקרא, לשון העלם, עולם שמעמיד שקר של ספקות באמונה וגם של תאוות. במיוחד תאוות עריות זה סממן של עלמא דשקרא, של התמכרות נפשית. שם ש-די זה "די". כל בחור, כל אחד שמתמודד – בגלל עולם השקר שלנו – עם הנסיון הזה, מאד חשוב שידע שזה נסיון, שצריך לעשות מאמץ (כל הנסיונות זה משחק, ה' שוחק-משחק איתנו לטובתנו, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", שנגיע לתיקון הדעת), ומי שעושה את המאמצים (עד כדי כך שמוכן למות מתוך העגמת נפש של רדיפת היצר) יש רגע מסוים שה' אומר די.

אדמו"ר האמצעי אומר משהו מדהים – לא כולם עומדים מאה אחוז בנסיון, נופלים וקמים, אבל כל הזמן משתדלים. אסור להרפות, אפילו שנופלים משתדלים להתחזק, וה' בוחן את הלב, אכפת לו המאמץ, ולא מה שקורה בשטח, זה גארנישט כמו שנסביר – ה' רוצה לראות מה קורה בלב, אם אתה בורח מהגויה או לא, עד היכן אתה בורח, האם אתה מוכן לשים ראש בתחנת הקמח – אם כן, ה' אומר די באותו רגע.

אצל רבי זושא הופעת שם ש-די היא בו ביום, אבל אפילו אצל הצדיקים הכי גדולים זה לא חייב לבוא באותו יום. אצל יוסף הצדיק זה כל כך הצליח, עד ששמו אותו בבית הסהר. אצל יעקב היה "די" – בגיל 130, שאז היה איחוד המשפחה ו"עוד יוסף חי".

יש אצל כל אחד את ה"די" שלו – צריך המון סבלנות, המון אמונה. זה "וארא אל האבות בא-ל ש-די ושמי הוי' לא נודעתי להם" – זה התורה שמשיגים אחרי ה"די", ההשגות שבבחינת משה רבינו ומתן תורה. אחרי שכל אחד מגיע ל"די" שלו, בעיקר אחרי עמידה בנסיונות של שמירת הברית, יש התגלות של תורה חדשה – תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב.

לימוד ודבקות

פעם אחת אדמו"ר הזקן התפלפל ברא"ש עם רבי אלימלך (אחיו של רבי זושא), והתקשו באיזה סוגיא ברא"ש בלי לצאת מזה, התדיינו ב"מלחמתה של תורה" אחד עם השני. כל זה באמצע הלילה, כששניהם יושבים ליד שולחן עם נר דולק, לאורו הם לומדים את הסוגיא. מתקרב רבי זושא, מקשיב קצת, ויש לו לולקע – מקטרת –הוא נגש לנר שדולק על השולחן ומדליק ממנו את הלולקע, ותוך כדי זה הנר כבה והוא הולך.

אדמו"ר הזקן ורבי אלימלך מדליקים את הנר וממשיכים ללמוד. לאחר כמה דקות רבי זושא מתקרב שוב, נגש לנר עם הלולקע, מדליק את הלולקע ומכבה את הנר. כמובן שאין פה שום קפידא עליו – עוד הפעם הדליקו את הנר, והסיפור חוזר עוד פעם ועוד כמה פעמים, עד שהבינו יש דברים בגו. אומרים לו – רבי זושא, אח יקר, מה אתה עושה לנו? אנחנו לומדים תורה, מה אתה מכבה כל פעם את הנר עם הלולקע שלך?

ענה להם רבי זושא – הבחנתי שתוך כדי הלימוד המאומץ שלכם אתם קצת יוצאים מהדבקות האלקית שלכם. כל כך שוברים את הראש על הרא"ש עד שיוצאים קצת מהדבקות, לכן אני צריך להפסיק אתכם.

בכלל, זהו אחד מיסודות החסידות – שהלא-חסידים התנגדו לו בחריפות – שמדי שעה או פחות משעה צריך להפסיק רגע בלימוד כדי להדבק בנותן התורה (זה כתוב מפורש כבר בפרי הארץ). כמו שצריך לברך בתורה תחלה, כדי להרגיש את נותן התורה, כך צריך גם תוך כדי הלימוד מדי פעם. הלמדנים הלא-חסידים מאד התנגדו לזה, אבל צריך כל פעם לחדש את הדבקות. כאן זה סיפור של חסידים, צדיקים הכי גדולים, אבל בא רבי זושא לאחיו רבי אלימלך (אחיו הקטן, אך הוא היה אומר שהוא נעלה ממנו, וכמובן גם העריך את אדמו"ר הזקן כגאון וצדיק) ומפסיק את לימודם, וכששאלו למה אמר כי הפסיקו מהדבקות. אז הם שואלים בתמימות – ומה יהיה עם הרא"ש? דבקות זה טוב, אבל גם צריך להבין – אז הוא הסתכל רגע בספר ואמר להם את הפירוש ברא"ש. הם יוצאים מהכלים לגמרי – היהודי שחושבים שלא יודע כל כך ללמוד, ברגע אחד קולע אל המטרה ולא יחטיא בכהוא זה, ואומר את הפירוש הכי נכון שיכול להיות.

אחרי הסיפור הזה אמר אדמו"ר הזקן שאת הפשט שרבי זושא אמר ברא"ש, גם הרא"ש עצמו לא ידע – פשט כל כך מופלא – ומביאים לזה אסמכתא (זה כתוב בדא"ח), שמי שמחבר חיבור עם גאונות אמיתית, רוה"ק ויראת שמים צרופה, אז כמו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" גם השכינה מדברת מתוך עטו של ת"ח אמיתי, ומתוך דבריו (הרמב"ם, הרא"ש, כמובן חז"ל) השכינה מדברת דברים שגם המחבר לא שער בשכלו שיצא מעטו, כמו שלא שער מה שיוצא מפיו.

שבעה דברים בגנב

בלוח "היום יום" מובא ווארט משמו של רבי זושא. רבי זושא אמר שיש מה ללמוד מכל אחד, ובהקשר זה ציין שיש שבעה דברים ללמוד אפילו מגנב. נקביל את שבעת הדברים לפי סדר הספירות:

א. זריזות – כנגד ספירת החסד. "זריזותיה דאברהם" – איש החסד.

ב. מעמיד עצמו בסכנה – כנגד ספירת הגבורה.

ג. דבר קטן חשוב אצלו כדבר גדול (כך אצל גנב מקצועי, גונב לשמה, לאו דווקא דברים גדולים) – כנגד ספירת התפארת. התכונה שאם צריכים לגנוב הכל חשוב, זה כמו בן תורה אמיתי אצלו "דין פרוטה כדין מאה", וזה תפארת, שיש פאר בכל הדברים, מקטן ועד גדול – גם בתורה יש "דבר גדול, מעשה מרכבה, ודבר קטן, הויות דאביי ורבא.

ד. בוטח ומקוה – כנגד ספירת הנצח. בטחון אקטיבי, כח מניע לפעול וליזום, זה נצח – לא רק שיש לו בטחון פאסיבי שיהיה בסדר, אבל בשביל לקום ולעשות מעשה, במיוחד מסוכן, צריך בטחון זכרי, נצח.

ה. עמל בטרחה גדולה (הוא אוהב עבודה קשה, לא צריך חיים קלים – חושבים שגנבים כי לא אוהבים לעבוד, אבל גנב אמיתי מאד אוהב את העבודה הזאת ומוכן להשקיע בזה את כל מרצו, עובד קשה) – כנגד ספירת ההוד. כשעובדים קשה ללמוד תורה זה כי אני מודה בזה ומוכן להתגייס בכל כחותי לכך.

ו. הצנע לכת (התכונה שאולי הכי מאפיינת את הגנב) – כנגד היסוד. צניעות זה תיקון הברית.

ז. אם לא מצליח פעם ראשונה הוא חוזר ומשתדל הרבה פעמים – כנגד ספירת המלכות. "אין שום יאוש בעולם כלל" – זה כל ענין המלכות. איך זה הכי נוגע? נאמר את זה בדוגמה הכי פשוטה, כאן בארץ, שאם עד עכשיו ממשלה זאת וזאת וזאת לא עלו יפה לא מתייאשים – יתכן שמתייאשים מצורת הממסד, אבל לא מתייאשים ממלכות ישראל אמיתית, וצריך כל פעם לנסות מחדש ולא לומר שזה לא הולך, צריך ליזום ולנסות שוב; כמובן שכל הדברים הולכים יחד – כל פעם שאתה מנסה שוב יתכן שזה יותר מסוכן, "בנין המלכות מן הגבורות", מעמיד עצמו בסכנה, ודווקא בזכות זה בסוף הוא זוכה.

ואחרון חביב

פעם אחת, בתחילת ה'גלות' שערך ר' זושא, הלך בדרך וראה צפור אחת, וקרא לה שתבוא ותעמוד על כף ידו ולא שמעה אליו. התחיל ר' זושא לבכות ואמר: מסתמא אני פושע שהצפור אינה שומעת אלי. ובכה הרבה, עד שלבסוף באה הצפור ונעמדה על כף ידו… [מתוך כתבי ר"י שו"ב].