חסד: "כי ברוך הוא"

כבפרשות רבות, "ראשון" משמש רקע לכל מה שעתיד להתחולל בהמשך הפרשה – רקע המתאר לנו את הדמויות הפועלות בפרשה ואת יחסן למציאות. על אף שבלק חפץ בכך שבלעם יאור את ישראל, הוא פותח את דברי השבח שלו לבלעם בתיאור כח הברכה שלו – "כי ידעתי את אשר תברך מבֹרך ואשר תאֹר יואר" (גם בקשת "ארה לי" – הקלה מ"קבה לי", שאמר בלעם – רומזת לכח של ריבוי אור המסמא את העינים, כמבואר בחסידות לגבי המושג ארור). במדה מסוימת בלעם הוא הלעומת-זה של אברהם אבינו, איש החסד – שעל כן משוים חז"ל ביניהם ובין תלמידיהם – אברהם הוא מקור הברכה של הקדושה (ומתוך כך הנדבק בו ומברכו מתברך והנפרד ממנו ומקללו מתקלל, כנאמר בו ב"ראשון" של פרשת לך לך "ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר") ובלעם הוא מקור הברכה של הקליפה (ומתוך כך ברכתו ברכה וקללתו קללה, כאמור כאן). ב"ראשון" משרה בלעם את הרושם שהוא ממושמע לגמרי לה' ופועל ברצונו על פי דברי ה' בלבד, ושינוי בכך ניכר רק בהמשך הפרשה.

נבואת בלעם המופיעה כאן לראשונה היא בנין רקע להבנת כל היחסים בין ה' לבלעם בהמשך. רש"י מסביר כי "אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה… כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא" – חסד ה' ואהבתו אל בלעם היא יחס אהבה מעוות, כיחס בין איש לפלגשו. מעמד הפלגש – בו חפץ בלעם, שאיננו רוצה להתמסר לקב"ה בשלמות כאשה לבעלה – מסביר את כל השקפתו של בלעם על ה' (המחשבה שיש עוד מציאות שיש להתחשב בה מלבד ה', הגורמת לכך שהוא מדגיש באזני ה' כי "אף על פי שאיני חשוב בעיניך חשוב אני בעיני המלכים") ועל נבואתו וכחותיו (כשהוא חש שהוא יכול 'לסדר' את הקב"ה ולפתותו לצרכיו שלו – כיחסי הפלגש המפתה את האיש מתוך רצון לקבל ממנו, ללא כל רצון קבלה דקדושה המבוסס על בנין משותף ולא על ניצול הדדי – הכל מתוך המחשבה שעזב ה' את הארץ והכחות הרוחניים המתגלים במציאות הם חפץ שהאדם יכול לשעבדו לרצונו ולנצלו לצרכיו).

עיקר החסד מתבטא בחתימת "ראשון" בדברי ה' "לא תאֹר את העם כי ברוך הוא". ה' מגלה כי עם ישראל הם ברוכים בעצם, שאל לבלעם לקללם ואף אין הם זקוקים לברכותיו (כפירוש רש"י "אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכין לברכתך 'כי ברוך הוא'"). מתברר כי יש הבדלה בין אהבת ה' לעמו הברוך בעצם לבין כל גילויי החסד והברכה של הקליפה, ומי שברוך ונאהב בעצם אינו מעונין כלל בברכה שאיננה שייכת לצד הקדושה.

גבורה: התגברות הקליפה

ב"שני" מתחיל להתגלות רצון בלעם 'לסדר' את ה' ולהטעותו-להטותו למילוי רצונו שלו (אחרי הרקע לכך ב"ראשון", כאשר ה' בא להטעות את בלעם כאילו אין הוא יודע מי בא אליו ולשם מה). את סירוב ה' לתת לו ללכת עם שרי בלק – מניעה וצמצום השייכות לגבורה – מטה בלעם לשרת את האינטרס האישי שלו, כשהוא מפרש שה' מנע ממנו ללכת עמהם משום שאינם לפי כבודו. כדי להתגבר נגד רצונו הפנימי של ה' ולעוותו – בכח הגבורה של הקליפה – יוזם בלעם התגברות של הקליפה. הוא רומז לבלק שעליו להוסיף לו כבוד וממון, ובכח התגברות זו של הקליפה 'לכופף' את רצון ה' – עד שבסיום "שני" נראה כי בלעם מצליח בכך, למרבית הפלא, וה' אומר לו כי אם יש לו אינטרס אישי ללכת עם שרי בלק הוא רשאי לעשות זאת (אלא שבכל אופן "אך את הדבר אשר אדבר אליך אֹתו תעשה").

תפארת: מלאך רחמים

ב"שלישי" יוצא בלעם לדרכו עם שרי בלק, ואף ה' חורה על הליכתו – חרון אף זה מבטא אכפתיות ורחמנות (– רחמים הם פנימיות התפארת), ה' לא חפץ שבלעם ילך לאבדנו. לכן מצוין בפירוש כי המלאך שהתיצב בדרך לשטן לבלעם "מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד". הרחמנות כאן מתבטאת גם ברחמים על אתונו של בלעם (וגם האתון מרחמת על בלעם בראותה את הצפוי לו, אלא שהוא מתאכזר אל אתונו-פלגשו), ורחמים אלו כה רבים עד שמתחולל נס שלמעלה מהטבע (נס ששרשו בשם הוי' – שם הרחמים – שלמעלה מהטבע המונהג על ידי שם אלקים) והאתון פותחת את פיה (בדומה לפתיחת פי הארץ ב"שלישי" של פרשת קרח, פתיחת הפה היא כח המלכות הבא מאחורי תפארת ז"א, וד"ל). כתוצאה מהמפגש עם המלאך מתאזנת תחושת בלעם ב"שני" כי הוא יכול להתגבר על ה' ו'לסדר' אותו – הוא חש יותר תלוי בה' וממושמע אליו – ככח התפארת לאזן את הנטיה לשמאל של הגבורה. ב"שלישי" מסתיימת ההכנה לעיקר הפרשה, ובלעם נפגש עם בלק.

נצח: ברכת נצח ישראל

ב"רביעי" מתחיל המימוש המעשי של מזימת בלק – בלעם ובלק התחברו ב"שלישי" והם יוצאים בדרכם ל"רביעי". בטוי מובהק ליציאה לבר של הנצח – היציאה לחוץ, אל המימוש בפועל – יש בפסוק "ויבאו קרית חֻצות". המעשה בפועל נפרש על כל הנהי"ם – בנה"י מופיעות שלש ברכותיו של בלעם (ברכה מלשון הברכה והמשכה למציאות – ההברכה היא כח הברכיים, כח הרגלים כנגדם מכוונים הנה"י) ובמלכות נכתבת נבואת בלעם על קץ הימים.

נבואת בלעם פותחת בדימוי נצח מובהק – "מהררי קדם" (הר בתנ"ך הוא סמל של בטחון – פנימיות הנצח – ו"קדם" הוא כינוי לחכמה, שרש הנצח, והוא מבטא את היות הנצח ראשית כחות המעשה). בלעם מבטא את היציבות של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" בפסוק "מה אקֹב לא קבֹה א-ל ומה אזעֹם לא זעם הוי'". בהמשך דבריו מציין בלעם גם את נצחיותו של עם ישראל, ומזכיר את אבות האומה המונצחים בבניהם (בסוד "ברא כרעא דאבוה" השייך לנצח, כפי שנתבאר בפרשיות רבות). בלעם חותם בבקשת-תקות "תמֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמֹהו" – מתוך הכרה במעלת המות של ישראל, המאמינים (באמונה שלמעלה מטעם ודעת) בחיים נצחיים, וממילא יש למותם משמעות אחרת לגמרי – הכל בסוד "תמורת חיים מות" המאיר בספירת הנצח.

הוד: ברכת תמימות ישראל

בלק לוקח את בלעם למקום בו "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה" – זו ראית ההוד, שהוא הד והשתקפות-הארה חלקית בלבד מהעצם. ב"חמישי" מתחילה להפרד החבילה של בלק ובלעם (בסוד "הודי נהפך עלי למשחית") – בלק צוחק על בלעם ("ויאמר לו בלק מה דבר הוי'" – "לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך") ובלעם מצערו ("ויאמר קום בלק" – "כיון שראהו מצחק בו נתכוון לצערו, עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום").

בלעם פותח את נבואתו השניה ב"לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו" – זהו המשך הפסוק "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" ב"כי לא אדם הוא להנחם". היחס בין "נצח ישראל לא ישקר" לבין "כי לא אדם הוא" הוא היחס בין הנצח וההוד – הנצח היא תכונת עקשנות ויציבות כבירה (המביאה לנצחון), אך אין בה עדיין חריגה מגדר האנושי, ואילו ה"לא אדם" הוא חריגה מתחום הנתפס בשכל האנושי ומעבר למה שרק ההוד מודה עליו, ללא השגה אמיתית. כאן מופיעים ה"לא איש" ו"לא אדם". גם תיאור היציבות "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" שייך להוד, שהוא "הסכם חזק בלב" למימוש החלטת האדם, כמבואר בחסידות (וכן "אשיבנה" רומז לכח ההדהוד של ההוד).

בברכה זו מתאר בלעם כיצד ה' איננו מוכן להביט על עוונות ישראל ואינו מודה בכך שהם חוטאים, אלא תמיד 'מודה' במצוותיהם ובמעשיהם הטובים. כאן מופיע לראשונה השבח של "כתועפֹת ראם לו" (החוזר ב"ששי") וחז"ל אמרו כי "ראמים אלו השדים" ששרשם בהוד. בלעם משבח את ישראל על כך ש"לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" – שישראל נשמרים מכל האמונות הטפלות (שהן פגם ההוד) ושומרים על תמימותם עם ה' (שהיא פנימיות ההוד – מצות ההוד, "תמים תהיה עם הוי' א-להיך", באה בכתוב בהמשך לאיסור הפניה לקוסמים ומנחשים, ואחריה מובטח לישראל שה' יתן להם נביא והם לא יזדקקו למנחשים וקוסמים – שבח "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל"). בלעם חותם את נבואתו ב"ודם חללים ישתה" המנבא על מיתת  עצמו (בידי משה ההורג את מלכי מדין ואותו) – את המצב בו "הודי נהפך עלי למשחית" בפועל.

יסוד: ברכת צניעות ישראל

ב"ששי" מופיעה ברכתו השלישית של בלעם – ובעוד הברכות ב"רביעי" ו"חמישי" נכפו על בלעם, כאן כבר יש ממד של רצון בברכתו (ה"אתכפיא" הפכה ל"אתהפכא", כאופייני לספירת היסוד בה יש התעצמות עם "תאות צדיקים אך טוב") – ברכת "מה טֹבו" המתיחסת למדת ה"צדיק יסוד עולם", עליו כתוב "אמרו צדיק כי טוב" (ברכה זו מתחילה בכך שבלעם רואה "כי טוב בעיני הוי' לברך את ישראל" והוא נושא את עיניו ברצון להכניס בישראל עין הרע – כל היחס בין "טוב עין" ל"רע עין" שייך ליסוד – אך אז מתהפך רצונו והוא מברך את ישראל).  כל ברכת "מה טֹבו" עוסקת במעלת הצניעות ושמירת הברית של ישראל – מעלות היסוד – ו"כנחלים נטיו" וכו' הם תיאורים להמשכת מזלם של ישראל, המשכת זרע הקדש שלהם. ברכת "ותנשא מלכֻתו" היא בסוד עטרת היסוד. חותם דבריו "מברכיך ברוך ואֹרריך ארור" הוא סיום ה"ברכות לראש צדיק" הנשפעות לישראל. בעקבות דברי בלעם סופק בלק את כפיו – חיבור הימין והשמאל במחית הכפים רומז לתפארת או ליסוד – ואומר לו "ברח לך אל מקומך" (בסוד עלית היסוד לרדל"א).

מלכות: נבואת המשיח

ב"שביעי" נותן בלעם עצה לבלק – הוא קורא למלך בלק להמלך בו – כיצד להכשיל את ישראל ולעורר עליהם את ה"דינא דמלכותא" האלקי. אחרי השאת עצה זו מתנבא בלעם על אחרית הימים – אחרית הימים בכלל היא המלכות, "סיפא דכל דרגין", ובפרט כאשר מתיחסת נבואה זו למלכות המשיח. בסוף "שביעי" מתבצעת עצת בלעם הרעה, בנות מואב מזנות את ישראל, חרון אף ה' מתעורר ומתחיל להתבצע דין המות של המלכות. במצב זה, כאשר "רגליה יורדות מות" בפועל – כשהמלכות מטה לנפול וכולם (כולל המלך, משה) עומדים חסרי אונים – קם פינחס ומקיים בעצמו "קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא", "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ופועל לקימום מלכות ישראל (כאשר על ידי הדין שהוא עושה לעצמו – במעין הוראת שעה של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" – מתקוממת המלכות מנפילתה וסר ה"דינא דמלכותא" העליון והחמור שפגע בישראל).