תחושת האחריות של פינחס מכריעה: לקום ולעשות
"וירא פינחס בן אלעזר… ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל… וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל."
כשאנו באים לדון במעשה הקנאות של פינחס, צריך ללמוד לא רק על פינחס עצמו, אלא גם על כל מי שלא עשה את המעשה הזה. האם היה זה תפקידו של פינחס לקום ולעשות את הדבר הזה? האם לא היה מישהו אחר שיפעל לתקן את המצב?
"והמה בוכים"
נשוב לפסוקים ונראה כיצד פעלה ההנהגה של ישראל באותה השעה. הנה הקב"ה מצוה את משה רבינו לטפל בחוטאים: "קח את כל ראשי העם, והוקע אותם לה' נגד השמש" – צריך לפעול במאמץ משותף של כל המנהיגים, "ראשי העם", לדון ולהעניש את החוטאים. וכך אמנם עושה משה: "ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו..". יש כאן מערכת שלמה של ראשים ושופטים האמורה להתמודד עם הבעיה – מערכת שלפי חז"ל מונה אלפים רבים של שופטים! (ראה ברש"י).
אך הנה כל המערכת הזו, כולל משה רבינו, נעשית לפתע חסרת-אונים מול חוצפתו של חוטא אחד: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב.. את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד" – "נתעלמה ממנו הלכה 'כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו'. געו כולם בבכיה" (רש"י). כך קורה שההנהגה כולה קורסת מול המציאות, ואין בידיה עוז לפתרון.
כשכולם שותקים
במצב הזה, נמצא איש אחד שיודע מה צריך לעשות, אך האם הדבר מוטל עליו? הרי יש כאן מערכת שלמה שרק צריכה "להתאושש" ולעשות את המוטל עליה!
אלא שפינחס אינו אחד שיכול לעמוד כצופה מן הצד ולצפות לפעולה של ההנהגה. לפינחס יש הרגשת אחריות אישית, וכשהוא רואה "שאין אנשים" אין הוא יכול להשאר אדיש!
ברור אם כן שפינחס איננו יכול לשתוק, אך עדיין קיימות אפשרויות נוספות: ניתן אולי לנסות ולשכנע את האנשים המתאימים לעשות את המעשה המתאים, ומי אמר שפינחס עצמו צריך לקום ולפעול כאיש יחיד? – אכן, חז"ל (בספרי) מתארים שפינחס פונה בתחילה אל הסובבים אותו, הנראים לו מתאימים יותר:
"נענה פינחס באותה שעה ואמר, אין אדם כאן שיהרוג ויהרג? היכן הם אריות, 'גור אריה יהודה' 'דן גור אריה'? התחיל צווח. כיון שראה שהיו הכל שותקים עמד מתוך סנהדרי שלו…"
כך תחושת האחריות של פינחס מביאה אותו אל המעשה: במקום שאין אנשים, מוטל עלי בעצמי לעורר את האנשים, ואם אין אנשים שיתעוררו – מוטל עלי גם לקום ולעשות. ואותה האחריות שחש פינחס, המביאה אותו לעשות מעשה, חוזרת ומשפיעה לברכה על כל ישראל.
מדוע רפו הידים
נחזור לרגע למצב של חוסר-האונים בו היו נתונים ראשי ישראל, ובראשם משה רבינו. ובאמת מוזר הדבר, כיצד משה רבינו, המנהיג הדגול, מגיע למצב כזה? אכן, רש"י מפרש: "בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו" – הקב"ה סיבב את המצב הזה, כדי לזמן את המעשה הראוי לידי פינחס.
אך יותר מזה, המעשה הזה בא ללמדנו שתמיד צריך כל אחד ואחד להרגיש את האחריות לכלל מוטלת על כתיפיו באופן אישי. לכן התגלגל הדבר שאפילו משה, הרועה הנאמן, הגיע לידי רפיון, ללמד שלעולם אין היחיד יכול להסיר מעליו את האחריות האישיתולהטיל הכל על ההנהגה או על ה"אריות" שבחבורה…
"השתדל להיות איש"
אם אפילו בדורו של משה רבינו, כה חשובה הרגשת האחריות האישית, קל-וחומר בדור יתום כשלנו. מן הסימנים המובהקים של דור "עיקבתא דמשיחא" – סימנים המתקיימים בדור שלנו ב"הידור" – הוא המחסור בהנהגה של אמת, "אפס עצור ועזוב". במצב כזה, כשמי שאמור להוביל את העם נתון ברפיון וחוסר אונים, עלינו לדעת שאין בכך בכדי לפטור כל אחד ואחת מאתנו מן הבעיות הסובבות אותנו.
כל אחד צריך לחוש אחריות. תחילה צריך להבין שהבעיה אינה של ההנהגה והשלטון, אלא שלי ושלך. לא רק מערכות השלטון המסודרות צריכות לדאוג ולחפש פתרונות, אלא כל אחד ואחת. גם כשיש הנהגה טובה ומתוקנת יתכן שיש דברים שנעלמים מעיניה ורק האנשים הפשוטים יודעים ומבינים אותם – ובודאי שהדבר נכון היום כש"אין לנו על מי להשען".
אך תחושת האחריות אינה מסתיימת בהצבעה על פתרונות, אלא במחוייבות לקום ולעשות. אם יש "אריות" רבים היכולים לקום ולעשות יחד – מה טוב. אך גם אם פונה האדם כה וכה ורואה שאין איש לעזרו – אל יאוש, אתה צריך לעשות, ובעזרת-ה' אתה גם יכול לעשות ולהצליח.
