סיון במקדש – ר' עודד כי-טוב

א – הוא סיני הוא מוריה

בחדש השלישי, חדש סיון שבו ניתנה לנו תורה מורשה מסיני, ראוי לנו להתבונן במקדש בבחינת מוריה – הר-התורה ש"ממנו הוראה יוצאת לעולם"[1].

הקשר הפנימי, עד כדי זהות, שבין הר סיני להר המוריה כמדומה שאינו צריך לפנים. העדות הברורה עליו היאהעדות גופה – שני לוחות העדות הכתובים באצבע אלקים מסיני הופיעו ובאו לשכון כבוד בארון שבמשכן עד שבאו אל מנוחתם במקדש, ואותו קול גדול הנראה ונשמע בסיני, לא יסף, היינו לא פסק לעולם[2], שכן הוא חוזר ועולה תדיר מבין שני הכרובים, "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים"[3]. משם שואבים הנביאים תלמידיו של משה, ושם שכינה מדברת מתוך גרונם של חכמי בית דין הגדול היושבים בלשכת הגזית ומורים לעם דבר ה', זו הלכה – "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא"[4] – "מלמד שהמקום גורם"[5]. התורה שנאמרה בסיני היא היא התורה הנשנית באהל מועד[6].

הוי אומר: קדושתו של סיני ששכן עליו הכבוד לשעה, להיכן הלכה? – להר המוריה, כי שם ביתה מאז ומעולם. וכך אמרו רבותינו במדרש שוחר טוב[7]: "סיני מהיכן בא? – מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו".

הזיקה בין הררי-קדש הללו, מבצבץ ועולה רבות מדברי חכמים בדבר סגולתם ותכונתם של שני ההרים. נזכיר כאן מקצת מן הבא בידנו:

א) – "סיני-חורב" – שממנו ירדה שנאה וחורבה לאומות שלא קבלו התורה[8], וכן "מוריה" – שממנו יצא מורא לאומות[9]; שמשם הקב"ה מורה (כחץ) לאומות העולם ומורידן לגיהנם[10]; שממנו יוצאת מרה לעולם[11].

ב) – "סיני שלא נעשתה עבודה זרה עליו – ההר חמד אלקים לשבתו"[12]. וכך אמרו שאין לך הר וגבעה שלא נעבדה עליו עבודה זרה אלא הר המוריה[13].

ג) – "סיני שהשפיל עצמו לומר שאני נמוך (כסנה), ע"י כך תמך הקב"ה כבודו עליו"[14] – וכן מוריה בקשוהו במקום מושפל מעט, משום שנאמר בין כתפיו שכן[15]. ועוד אמרו במדרש[16]: מתחילה מקום עמוק היה, כיון שבא הקב"ה להשרות שכינתו עליו, רמז לסביבותיו שיתקבצו ונעשה הר. לפיכך נקרא מוריה, שמיראתו של הקב"ה נעשה הר.

ד) – סֻלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (האמור על מקום המקדש) – זה סיני, חושבנא דדין כחושבנא דדין (בגימטריא)[17].

ה) – שבעים זקנים היושבים במקדש אצל המזבח – בסיני נתמנו לראשונה, בשעת בנין המזבח תחת ההר, ככתוב בפרשת "ואל משה אמר"[18]. וכן נדרש שמם "סנהדרין" – "הדרת סיני"[19].

תורה ועבודה

"עמוד התורה" קודם בכל מקום ל"עמוד העבודה". כך בימי משה – "אהל הדברות" אשר אליו יבוא כל מבקש ה', קדם לאהל העבודות. וכך בימי דוד הועלה ארון העדות אל עיר דוד טרם שנקבעה שם העבודה. שכן העבודה גופה צריכה להוראה בכדי להעמידה על תילה כראוי וכמצוה. על-פי בית דין הגדול ישק דבר במקדש, ומסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו-עבודתו תועבה. כי אין חפץ לה' בעולות וזבחים אלא כשהן באים משמוע בקול ה', ולמה לי רוב זבחיכם יאמר ה' כאשר ידיכם דמים מלאו, באין לומד היטב, דורש משפט[20].

דומה על כן, כי גם כהיום הזה, כאשר אנו באים "לשחזר" ולהחזיר ללבנו ולמוחנו את חוויית המקדש, את תכונת הבית ומעשהו – ראוי לנו לעמוד תחילה על המקדש כמוריה, מקום המיוחד שממנו יוצאת תורה אחת ומשפט אחד לישראל גוי אחד בארץ, ורק לאחר מכן, ומתוך כך, נזכה לעמוד גם על המקדש כהר ה' יראה – לכל אחד ואחד מישראל באפן בלתי אמצעי, ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם[21].

לשון אחר: מעולם של חולי-חולין לא נוכל לדלג אל הקדש פנימה, אלא דרך "לשכת הגזית" – מקום מושב הסנהדרין – אשר "חציה בקדש וחציה בחול"[22]. בית הדין הגדול אינו שרוי בעולם שכולו טוב וכולו קדש, אדרבה: זה עיקר ענינו שהוא בא להסדיר ולתקן את החברה כמו שהיא מוכרת לנו, את חיי החולין דווקא – מתוך מבט אל הקדש; עולמם של סנהדרין הוא עולם של עץ הדעת טוב ורע – יש בו עדיין דברי ריבות וניגודי אינטרסים; טהור וטמא, כשר ופסול, אסור ומותר – ותפקידם "להבדיל ולהורות" כדת של תורה את החוקים ואת המשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי לא בשמים היא. רק לאחר תקופה של הבדלה נאותה באה ההמתקה (כלשון רבינו הבעש"ט ז"ל), ורק לאחר הדין בא לפנים משורת הדין, עולם של אהבה ואחוה ושלום ורעות, עולם שכולו שבת. לפיכך המשילו חכמים אחרונים את יום מתן תורה ליום האירוסין וכתיבת הכתובה, שעיקרם הסדר החובות המשפטיות בין בני הזוג – לעומת יום החופה והזיווג, שכנגדם בשנה סוכות ושמיני עצרת, וסמלם במקדש – הכרובים המעורים זה בזה כמער איש ולוייתו[23].

ב – שלבי הכנה למתן תורה

ששת ימי סיון הראשונים, ימי הכנה לשבת שבו ניתנה תורה, ראוי לנו להתבונן בהם כשלבי הכנה למקדש כמקום הוראה, כפי שהם סדורים בפרשת יתרו[24] ומבוארים בדברי חז"ל[25]:

א. "יומא קמא לא אמר להן ולא מידי משום חולשא דאורחא"

 – מי שטעם טעמם של אמרות חז"ל, מבין כי אין מדובר כאן בפסיביות גרידא הנובעת מעייפות אנושית בעלמא, אלא ביציאה מרפיון ידים הבא מאותו מנוול אשר קרך בדרך, וכפי שמשתמע גם מלשון הכתוב הכופל ומדגיש: "ביום הזה באו מדבר סיני – ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". זוהי משימת יום ההכנה הראשון, שבעצם כל שלאחריה כבר גנוז בה בהעלם (כפי שכל החדש גנוז בראש החדש): היציאה מרפיון הספיקות וההתייצבות לפני ההר. אעפ"י שאין כאן אמירה של תוכן, עדיין הכל עלום ונסתר ואין יודע מה ואיך ומתי, הנכונות וההתיצבות לקראת הן העיקר, ומכאן ואילך הכל זורם וקולח.

הרפיון בולט ביותר בסוף חדש אייר שעיקר עסקו דרך ארץ, איזון הגוף ותיקון הישוב; ככל שהדברים מתקדמים ומסתדרים מבצבץ ועולה חוסר הנחת והתוחלת שבדרך-ארץ-לשמה, בקיום לשם קיום או בריאות לשם בריאות (דבר המתגלה לכל עין בדורנו בשלהי ששים שנות מדינה – מדינה לשם מה?). אותה עייפות המעלה ספיקות, מביאה להתנערות האויב היושב על פרשת דרכים ומזנב בנחשלים, וההתגברות כנגדו מביאה אותנו להתנערות של קדושה לקראת מתן תורה. וסימן להתנערות אמת – אחדות הלבבות לפחות לגבי זיהוי המקום המיוחד שממנו תצא אותה תורה שעדיין אין יודע מהותה.

יום ראשון זה הוא כ"לך-לך" של אבינו הראשון בהליכתו הראשונה אל הארץ אשר אראך – קודם כל צא ולך, ושם כבר יתגלה לך הדיבור – ובהליכתו האחרונה אל אחד ההרים אשר אומר אליך, וביום השלישי – וירא את המקום (אחר כל עיכובי השטן בדרך כדברי רבותינו ז"ל). אף כאן – בחדש השלישי באו מדבר סיני.

לענין תיקון מערכות המשפט מגלם השלב הזה את העיקרון הראשוני שאכן קיימת דרך אחת; ישנה אמת מוחלטת; המשפט ביסודו אינו יחסי ומשתנה עם כל רוח מצויה; לא בהסכמה אנושית הוא מעוגן ולא בנסיון מצטבר – המשפט-לאלקים הוא! ולפיכך המקום גורם, מקום המיוחד לשכינה. בלעדי המימד הזה הרי המשפט הופך למשפח ומקום המשפט – שמה הרשע.

ב. בשני אמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"

 – בשלב השני מתנסחת ה"פרוגרמה" של חוקת התורה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". בנוסח הקצר בולטים בעיקר זוגות של הפכים-לכאורה: סגולה מכל העמים – כי לי כל הארץ (=העולם); ממלכה – וכהנים; גוי (-מלשון גו=גוף) – וקדוש. זוהי אכן תמציתה של החוקה הישראלית שהיא באה לתאם ולהשלים בן הניגודים. בין גוף ורוח, בין קדש וחול, בין הלאומי והאוניברסלי ובין "זכויות האדם" ל"חובות האיש" – "אחד באחד יגשו, יתלכדו ולא יתפרדו". זהו עיקר משמעה של ברית סיני שבין ישראל לאלקיו.

ענין זה רמוז גם בשני לוחות הברית, ובקרבן היום – שתי הלחם. לא שניוּת יש כאן חס ושלום, אלא הדדיות מותנה; הבדלות לשם חיבור, עליה-צורך-ירידה, "רצוא ושוב" (בגימטריא: תורה) כדופק החיים.

ג. "בשלישי אמר להם מצות הגבלה"

– בעולם של טרם-תיקון, ישנם גבולות; ישנה היירארכיה; יש "כהנים לויים וישראלים" – וגם הכהנים הנגשים יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'. דרוש "ריסון חברתי" בו כל אחד מכיר מקומו, גבולותיו ומגבלותיו. דגילה בשוויוניות גמורה טרם זמנה, מביאה דווקא להנצחת-אי-השיויון; "כל העדה כולם קדושים", אמת היא לעתיד לבוא; בהווה – הרי היא עצתו של קרח. מאחר שהמשפט יורד מן השמים, הרי הקרוב קרוב קודם לפי הכשר המעשים ופתיחת הלב, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

ד. "בארבעה עשו פרישה"

 – קבלת עול תורה דורשת ריסון אישי; התנקות הטהרות והתקדשות-אל-המטרה; זהירות מ"לא תעשה" וזריזות במצוות עשה (להם רומזים שני ימי הפרישה), עם גדרים וסייגים שאנו מוסיפים על עצמנו ("משה הוסיף יום אחד מדעתו"[26]). וכל הגדול מחברו – פרוש יותר מחברו, שכן מצינו במשה שפרש מן האשה לעולם, והסכים עמו הקב"ה.

נעשה ונשמע

יסודות אלו של חוקת התורה, תלויים ועומדים בקבלה מצד העם. גם קבלת העם יש בה כפל פנים: קבלה מרצון – ו"כפיית הר כגיגית"[27], היינו תחושה של כורח המציאות והרגשה שיסודי עולם מתמוטטים ללא תורה זו. הקבלה מרצון מביאה לידי "נשמע", כלומר קליטה והזדהות שמתוך הבנה, ואילו הכורח מביא לידי "נעשה" – התמסרות לפעולה ויהי-מה. ואולם רז זה נתגלה לנו, שלעולם נעשה קודם לנשמע – אין ההבנה וההזדהות באות אלא לאחר ומתוך הנכונות להתמסר אל החובה ללא תנאי של הבנה. רק גישה כזאת תוביל אותנו גם היום אל הקדש פנימה.

ג – ביכורים

חג השבועות קרוי בתורה גם "יום הביכורים", בו מניפים במקדש את שתי הלחם מביכורי קציר החטים, ומכאן ואילך ניתר ה"חדש" במקדש[28], וכן מכאן ואילך מביא כל אדם מישראל מביכורי פרי אדמתו אל הכהנים במקדש, מניפם לפני ה' וקורא עליהם מקרא ביכורים[29].

התורה קרויה כידוע לחם "לכו לחמו בלחמי"[30] – כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא על מוצא פי ה' יחיה. לחם החטה הוא אפוא דבר ה' המתלבש בעשרים-ושתים (מספר חטה) אותיות התורה. ושתי הלחם, כפי שרמזו הקדמונים, הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שירדו כרוכין מסיני[31]. רק לאחר "הגשת הלחם לפני ה'", כלומר זיהוי מקורה ושרשה של התורה, רשאי כל אדם להביא מנחתו שלו מן החדש כפי מסת ידו, וכך כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מצטרף לתורת סיני ומגלה בה פנים חדשות לבקרים.

ועוד זאת: החטה היא ראשונה לשבעת המינים, ה"גרעין הקשה" שבהם, וממנה נמשכים והולכים שאר המינים המתוקים יותר, עד התמר (=תם מר) שכולו דבש. ואין לך אדם מישראל הפטור ומנוע מלהביא מ"פרי אדמתו" בית ה' אלקיו. כל רעיון חדש העולה בלבו של כל איכר פשוט מישראל מוצא את דרכו למקדש, ומתקבל שם בזרועות פתוחות. שכן "אין לך אדם שאין לו שעה", ובאותה שעה הריהו "רבן של ישראל", שהוא לבדו יכול "להמתיק" להם את הלחם מאותה זוית מסוימת שלו. לפיכך גם בעלי אומנויות – "אנשי המקצוע" שאינם פוסקים ממלאכתן לעמוד בפני תלמידי חכמים – עומדים מפניהם של מביאי ביכורים, שחביבה מצוה בשעתה[32].

ויושבי לשכת הגזית מהיכן היו באים? – לאו דווקא מאנשי אקדמיה מדופלמים או משפטנים מבריקים, אלא – "משם [מבית-דין הגדול] כותבין ושולחין לכל מקומות ישראל: כל מי שהוא חכם ושפל ברך ורוח הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו; משם מעלין אותו לבית-דין שעל פתח הר-הבית; משם מעלין אותו לבית-דין שעל פתח העזרה, ומשם לבית-דין שבלשכת הגזית"[33].

והדיונים אף הם – פתוחים לגמרי לקהל הרחב, המשתתף לא רק כמשקיף סקרן, אלא כתלמיד הנוטל חלק פעיל בדיון. שורות של תלמידים יושבים לפני הדיינים ואם אמר אחד מהם או אחד מן הקהל: יש לי ללמד זכות או חובה, שומעים דבריו. ופעמים אף מצרפין אותו להרכב בית הדין[34].

ובימים שאין בהם דין, יוצאים חכמי בית הדין ויושבין בחיל[35] ודורשין בצלו של היכל[36] וכל עם הארץ הבא לפני ה' בשבתות ובמועדים רואה את מוריו ושומע דבריהם דברי אלקים חיים כמשה מפי הגבורה.

אלה הם קצות דרכיו של משפט התורה היוצא מן המקדש, וחדש סיון בשנה הוא המוכן ועומד להחזרת עטרה זו לישנה. וכך מצינו בימי המלך אסא: " וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח ה'… וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַגָּרִים עִמָּהֶם מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן… וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי… וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם"[37] – כן נזכה אף אנו בקרוב.

[1] תענית טז, א. ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה.

[2] ראה דברים ה, יט ורש"י שם.

[3] במדבר ז, פט.

[4] דברים יז, י.

[5] עבודה זרה ח, ב.

[6] וראה פירוש הרמב"ן שמות כה, א.

[7] סח.

[8] שבת פט, א.

[9] תענית טז, א.

[10] בראשית רבה נה, ז.

[11] שיר השירים רבה ד, יב.

[12] בראשית רבה צט, א.

[13] ???

[14] במדבר רבה יג, ג.

[15] זבחים נד, ב.

[16] תנחומא וירא כב.

[17] בראשית רבה סח, יב.

[18] שמות כד, א.

[19] פסיקתא זוטרתא בהעלותך.

[20] על פי ישעיה פרק א.

[21] ירמיה לא, לג.

[22] יומא כה, א.

[23] מלכים א' ז, לו. יומא נד, א.

[24] שמות יט, א.

[25] שבת פו-פז.

[26] שם.

[27] שם פח, א.

[28] רמב"ם הלכות איסורי מזבח ה, י.

[29] רמב"ם הלכות בכורים ב, ו.

[30] משלי ט, ה.

[31] של"ה מסכת שבועות, דרך חיים.

[32] קידושין לג, א.

[33] סנהדרין פח, ב.

[34] ראה רמב"ם הלכות סנהדרין א, ז ואילך.

[35] סנהדרין פח, ב.

[36] פסחים כו, א.

[37] דברי הימים ב' טו, ח-יב.