יש בכי של חדלון ויאוש ויש בכי טוב, המבטא רגש עמוק, קירבה נפשית ורחמים, עד לבכי שהוא גילוי סוד נעלם.
סיפור יוסף ואחיו מגיע לשיאו: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי… וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי". התגלותו של יוסף מלווה בבכי. זו לא הפעם הראשונה שיוסף בוכה, וגם לא האחרונה, כמו שמופיע מייד בהמשך, "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם". בסך הכל, המלה 'וַיֵּבְךְּ' חוזרת אצל יוסף שבע פעמים – יותר מכל דמות אחרת בתנ"ך!
במבט ראשון הדבר אולי מפתיע. הרי אנו מכירים את יוסף כחכם מופלא, כמלך ומנהל, כשליט ושולט ביצרו – והיה אפשר לחשוב שאדם כזה אינו טיפוס שמרבה לבכות. אך מתברר שיוסף אינו חכם נטול רגשות, חלילה. הוא שולט ברגשותיו, מכוון ומנתב אותם, אבל אינו קר ומנוכר. אולם צריך להעמיק יותר במשמעותו של הבכי, ולא להסתפק באמירה כוללת שהבכי הוא ביטוי של רגשות.
הבוכים בספר בראשית
כמו בכל מושג, ראוי להתבונן בהופעות השונות שלו בתורה, החל מהפעם הראשונה. הדמות הראשונה הבוכה בתורה היא הָגָר שפחת שרה. הגר תועה במדבר עם ישמעאל בנה, וכשהוא נוטה למות היא יושבת מנגד "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ". לא ברור האם הבכי הזה טוב או רע, האם במצב כזה אמא יכולה להשליך את בנה ופשוט לשבת ולבכות בכי של חדלון ויאוש? נראה, אם כן, שכמו הרבה מושגים בתורה גם הבכי מופיעה פעם ראשונה דוקא בהקשר שלילי.
הפעם השניה היא במות שרה, "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". זה ודאי בכי חיובי, על מות שרה ראוי ונכון לבכות. הבכי בהספד ובאבלות על מות אדם יקר אינו חולשה מיותרת אלא מעשה ראוי ונכון, שההלכה אף מעודדת, הן לכבודו של הנפטר והן לריפוי הנפש של האבלים (ואם יש מוסכמה חברתית-תרבותית להתאפק בכח ולהימנע מלבכות בהזדמנויות כאלה, זו טעות גדולה!).
הבוכה השלישי הוא עשו, לאחר שהוא מגלה שיעקב התברך במקומו, "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". זו ההופעה הראשונה של הצורה 'וַיֵּבְךְּ', החוזרת בהמשך פעמים רבות, אך הפעם הזו בהקשר שלילי, עשו הרשע פורץ בבכי של צער ויאוש. כך מבואר בפנימיות התורה ש'הקליפות', צד הטומאה והסטרא-אחרא, אוהבות את הבכי והעצבות, לעומת הקדושה המעלה את נס את עבודת ה' בשמחה.
ושוב עוברת המטוטלת לצד השני: הבוכה הבא הוא יעקב אבינו, כאשר הוא פוגש לראשונה את רחל, "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". זה כבר בכי מסוג אחר. בשלש ההופעות הקודמות, למרות השוני ביניהם, הבכי היה קשור לאובדן, אבל הבכי של יעקב, לפי הפשט, הוא בכי המבטא קירבה. יעקב הנרדף מוצא לפתע "נפש תאומה" ממשפחתו והוא בוכה כמו מי שפוגש אח אהוב לאחר פרידה ארוכה.
בפעם הבאה בוכים יעקב ועשו יחד, במפגש הטעון ביניהם, "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ", ושוב זו בכיה לא מבוררת, האם עשו מנשק ובוכה באמת ובלב שלם? – גם חז"ל נחלקו בדבר (כמובא בפירוש רש"י).
אך מכאן ואילך, הבכי "נשאר במשפחה" של יעקב, כאילו מצא את מקומו הנכון. הבכי הבא מקשר בין יעקב ליוסף, לאחר שיעקב חושב ש"טרוף טרף יוסף", נאמר "וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". אמנם לפי רש"י הכוונה שיצחק, אביו של יעקב (שעדיין היה חי) השתתף גם הוא באבלו של יעקב. לכאורה אנו חוזרים לבכי של אובדן, אבל רש"י מוסיף "יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי" – אם כן הבכי כאן אינו ביטוי לאובדן אלא דוקא להשתתפות בצער.
בכי של השפעה
ושוב אנו מגיעים ליוסף הצדיק, הדומה לאביו בכל דבר וגם בתכונת הבכי. כל המפגש של יוסף עם אחיו מלווה בבכי, בהתחלה יוסף מסתיר את עצמו ופונה הצידה לבכות (שתי פעמים בפרשה הקודמת), ולבסוף הוא מרשה לעצמו לבכות בקול, עד שהוא מנשק לאחיו ובוכה עליהם (ממש כחוזר על מעשה יעקב אביו עם רחל אמו!).
עד כאן ראינו בכי שלילי של יאוש, וראינו בכי חיובי – של אבלות, של קירבה ושל השתתפות בצער. אך מהו הבכי של יוסף? נראה שזהו בכי שמבטא רחמים, כמו שנאמר במפורש בבכי השני של יוסף, "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה". אנו מקשרים בקלות בין רחמים לבכי, מה שמעורר רחמים יכול לעורר גם בכי אצל אדם רגיש, ומי שבקרבו לב-אבן ללא רחמים אינו בוכה לעולם…
אך כאן צריך להבחין בהבדל הדק והחשוב בין רחמים עצמיים לרחמי-אמת. בכי של רחמים עצמיים הוא פאסיבי לגמרי, מעצים את האגו והופך לשלילי. אבל רחמים אמיתיים פונים לזולת, בנתינה והשפעה. כך יוסף הצדיק הוא 'משפיע בעצם', כמו שאנו רואים שהוא זן ומפרנס את כולם, וכן לפי הקבלה יוסף מייצג את ספירת היסוד, המשפיעה את כל מה שמעליה אל המקבל (כמו השפעת זרע-אמת מן הזכר לנקבה). ממילא, גם הבכי של יוסף הוא סוג של השפעה, וניתן אף לדמות את הדמעות הנובעות מן העין כסוג של השפעה פנימית.
כשם שהבכי של יוסף מגיע מיעקב אביו, כך הוא מגיע מרחל אמו, "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ". רחל ובניה מייצגים את העולם הגלוי, "עלמא דאתגליא" (לעומת לאה, "עלמא דאתכסיא", כמו שהסברנו בפרשת ויצא) – ולכן הם רוצים להשפיע ולגלות את כל הדברים הטובים המכוסים, להביא מן ההעלם אל הגילוי. אבל המעבר מהנסתר לנגלה 'תקוע' לפעמים במיצר, ודרוש מאמץ גדול לעבור את המיצר ולהצליח להשפיע – המאמץ הזה הוא הוא הבכי של רחל ויוסף. המיצר הצר של ההשפעה הוא גם סוד הצוואר המוזכר כאן (יוסף בוכה על צוארי בנימין ובנימין בוכה על צואריו), שהרי הצואר הוא מיצר המחבר בין המח (הנסתר) ללב (הגלוי).
בכי תקוע בלב
עד כאן התייחסנו לבכי של צער ועצבות ככלל כדבר שלילי, שהרי אנו מצווים "עבדו את ה' בשמחה". אך באמת יש לחלק את העצבות עצמה לשלילית וחיובית, כמו שניתן למצוא במקומות רבים בתנ"ך ובחז"ל התייחסות חיובית לצער ובכי של האדם בהקשר למצבו הירוד, למשל בדברי דוד המלך על עצמו בספר תהלים.
בירור העצבות הוא אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסק אדמו"ר הזקן בספר התניא. בתמצית, הוא מחלק בין עצבות שלילית במובן של דכאון ממית, לעצבות חיובית שההגדרה המדויקת שלה היא מרירות, כאשר הלב נשבר מתוך ההרגשה עד כמה אני רחוק מה'. בכי כזה, מתוך לב נשבר, אינו סימן של חדלון ויאוש אלא מטהר את הלב ומביא לתשובה ותיקון מתמיד.
למרבית הפלא, עצבות-מרירות זו אינה סותרת את השמחה, כדברי ספר הזוהר (המובאים בתניא) "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" [תרגום: בכיה תקועה בלבי מצד זה וחדוה תקועה בלבי מצד זה]. הלב יכול לשאת בו-זמנית את שתי התנועות הנפשיות ההפוכות – בכיה על מצבי העגום וחדוה על כך שה' איתי בכל מצב.
בכי של גילוי הסוד
הבכי והחדוה הנמצאים יחד בלב, מביאים אותנו לרובד נוסף, עמוק עוד יותר. אנו יודעים שברגעים של שמחה גדולה פורצות לפתע הדמעות מעינינו (ואם לא זוכרים, פתחו את אלבום החתונה הראשון שמגיע לידכם והסתכלו היטב בתמונות ההורים מתחת לחופה…). זהו בכי כאשר הלב אינו יכול להכיל את גודל השעה, כשאנו חשים שמשהו גדול ונשגב ממידתנו מתגלה, כל-כך טוב ויפה שפשוט בא לבכות. ואולי הבכי הזה הוא צירוף של שמחה עם געגוע, או עצב נסתר על הריחוק שלי מאותו יופי טהור? באמת קשה לדעת, כי הבכי הזה מגיע מהמקום הכי פנימי של הנפש, מ"היחידה שבנפש" שבה ההפכים כבר אינם הפכים, ורמז לכך: בכיה עולה בגימטריא יחידה (וכהשלמה: חדוה עולה בגימטריא חיה – גם החיה היא רובד עליון של הנשמה, אבל היחידה היא מעליה. שרש הבכיה גבוה משרש החדוה).
והנה, חז"ל מפרשים שכאשר יוסף בוכה על צווארי בנימין, הוא בוכה על שני בתי המקדש שעתידים להבנות בנחלתו של בנימין ולהחרב, ואילו בנימין בוכה על המשכן שעתיד להיות בנחלת יוסף ולהחרב. אם כך, זהו בכי של צער עמוק, אך בנוסף לזה הבכי קשור לעצם גילוי הסוד הנעלם, מן העתיד הרחוק. כך עולה במיוחד מספר הזוהר, שם מוסבר עוד שכאשר יוסף מנשק לכל אחיו ובוכה עליהם הוא בוכה על החורבן ועל גלות עשרת השבטים המתפזרים בין העמים. אולם, מוסבר בזוהר, יוסף ובנימין בכו אך שאר האחים לא בכו: "ולא כתיב ויבכו, דהא איהו בכה דנצנצה ביה רוחא קדישא, ואינון לא בכו דלא שרא עלייהו רוח קודשא" [לא כתוב 'ויבכו'. הוא בכה שנצנצה בו רוח הקודש, והם לא בכו שלא שרתה עליהם רוח הקודש] – הבכי הוא תוצאה של 'נצנוץ רוח הקודש', ואחי יוסף עדיין לא זכו לכך (אולי מפני שלא סיימו לתקן את חטאם).
כיוצא בזה, מסופר בזוהר על רבי עקיבא ששמע מרבי אליעזר את הסודות הגנוזים בשיר-השירים "והוו עינוי דרבי עקיבא נחתין מיא" [והיו עיניו מורידות מים] – זהו הבכי העליון ביותר, של גילוי רזי התורה וגילוי עצם הנשמה, היחידה שבנפש. בכי כזה הוא המבשר את הגאולה העתידה במהרה בימינו, כדברי ירמיהו הנביא בנבואת הנחמה הגדולה שלו – אותה נבואה שבה מדובר גם על רחל המבכה על בניה (ובהחלט אפשר לבכות כשקוראים אותה): "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".
מתוך שיעור ל' בכסלו תשע"ב
