הכנה למתן תורה בפרשת יתרו. מעובד מדברי הרב.
בפרשתנו מתוארת חנית בני ישראל מול הר סיני בראש חדש סיון, כהכנה למתן תורה: "ויחן שם ישראל נגד ההר". מכך שהתורה נוקטת בלשון יחיד – 'ויחן' ולא 'ויחנו' לומדים חז"ל (ומובא ברש"י על הפסוק) על האחדות שהיתה בחניה זו: "'ויחן שם ישראל' – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר החניות בתרעומות ובמחלוקת". על אחדות זו דורשים כי "אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", והיא ה"כלי מחזיק ברכה" בזכותו יכלו עם ישראל לקבל את תורת ה' התמימה. והרמז לדבר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" = 1222 = תורה תורה, יחוד שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
[ועוד רמזים נאים: יש בביטוי טוב אותיות – בבחינת "אין טוב אלא תורה" – אך כדי שחלוקת האותיות תהיה לפי הסדר של ג אותיותטוב צריכים לנקוט במדת "גורעים ומוסיפים ודורשים" ולכתוב (דהיינו לכוון) "ויחן ישראל [ט אותיות] נגד ההר [ו אותיות] שם[באותיות]" שאז יכולים לדרוש בפני עצמו את צירוף המילים "ויחן ישראל נגד ההר" = 882 = אמת אמת, "אין אמת אלא תורה", ועל כן כנגד תורה תורה יש אמת אמת. רק "ויחן שם" = אור אור (= אור אין סוף = מקור חיים = ואהבת), גם כן כנגד שני הממדים של "תורה אור", ודוק[
והנה, פסוק זה המבטא אחדות חיובית, בא לתקן פסוק שקראנו בשבוע שעבר, בפרשת בשלח – "והנה מצרים נֹסע אחריהם". גם כאן התורה מתייחסת אל מצרים בלשון יחיד ("נֹסע"), וגם כאן לשון זו נדרשת על האחדות שבנסיעה זו: "'נסע אחריהם' – בלב אחד כאיש אחד". יש כאן תופעה החוזרת פעמים רבות בתורה, שתופעה מסוימת מופיעה בפעם הראשונה בצד הקליפה, ואזי היא תופעה שלילית, ורק אחר כך היא מופיעה בצד הקדושה והופכת לתופעה חיובית – "קליפה קדמה לפרי", "תהו קדם לתיקון". ואכן, יש הבדל מהותי בין האחדות שבקליפה, אצל מצרים, לאחדות שבקדושה, אצל עם ישראל, כמאמר חז"ל: "כנוס [אחדות] לרשעים רע להן ורע לעולם ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם".
נתבונן בהבדלים בין אחדות הצדיקים הטובה להם ולעולם, לעומת אחדות הרשעים השלילית:
ראשית, אצל רשעים נאמר "בלב אחד כאיש אחד" ואילו אצל הצדיקים "כאיש אחד בלב אחד". אצל הרשעים ה"לב" קודם ל"איש" – הרגש ("לב") קודם ושולט על המוחין (כמבואר בדא"ח שבחינת "איש" היינו המוחין השייכים למדות, השכל המתאים לתחום הרגש והמכריע הכרעות במציאות). אצל צדיקים הסדר הוא הפוך, ה"איש" קודם ל"לב" – "מח שליט על הלב". ואכן, מבואר בדא"ח שאחדות אמיתית צומחת רק מהגברת השכל על הרגש, ואילו כאשר הרגש הוא המנחה סוף הדברים בפירוד (כאמור על צד הקליפה ש"שרי בחבורא וסיים בפרודא [פותח בחבור ומסיים בפירוד]").
ועוד, אחדות הרשעים באה לידי ביטוי בנסיעתם, מתוך דחף ואימפולסיביות (לרדוף אחרי בני ישראל, כשהפיתוי המאחד הוא תאות הבצע ויצר הרציחה "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי"), כאשר הנסיעה הלהוטה והמבולבלת מכסה על הפירוד האמיתי שקיים בין הרשעים. לעומת זאת, אצל צדיקים האחדות שוררת במצב של חניה ומנוחת הנפש. גם אצל הצדיקים צריכים להתקדם מ"ויחן" ו"ויסע", ושרש חן רומז לחניה נסיעה, אך זו נסיעה הבאה מתוך ישוב הדעת ואחדות אמיתית (וכפי שדרשו על ההתקדמות מ"נח" ל"לך לך", ממנוחה להליכה).
ואכן, "ויחן", הנאמר אצל צדיקים דווקא, רומז על מציאת חן אחד בפני השני (בעוד אחדות הרשעים היא רק על מנת להשיג מטרה מסוימת, לא שבאמת מוצאים חן אחד בפני השני). הראש-תוך-סוף של "ויחן שם ישראל נגד ההר" = 406 = ז פעמים חן (המשולש של כח), רמז למציאת ה-חן בכל ז סוגי הנשמות שקיימים בעם ישראל (ולעתיד לבוא הם ז כתות המקבלות את פני השכינה). מתן תורה הוא "מעשה מרכבה" שבתורה (ולכן מפטירים בשבועות במעשה מרכבה), וכאשר עם ישראל מתאחד ומוצא את החן גם בסוגי הנשמות המנוגדים זה לזה הוא נעשה מרכבה הנוסעת מהר סיני להביא את דבר ה' ולהשרות את שכינתו בעולם כולו (והרמז: "נגדההר [רמז לניגודים החונים כאיש אחד בלב אחד מול הר ה']" = מרכבה).
ע"פ השלמות לשיעור י"ב שבט תשס"ט
נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'