יוצאי הצבא בישראל אינם רק מספרים, אלא כל אחד עולם מלא.
ספר במדבר, הנקרא "חומש הפקודים", מתחיל ומסיים במנין בני ישראל. בדרך הפשט, מסבירים המפרשים שמטרת המנין בפרשתנו היא כהכנה למלחמת כיבוש ארץ ישראל, וכדברי הרמב"ן:
"כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי… והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה… כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים לשם [לארץ] מיד."
כמנין של יוצאי-צבא, היינו מצפים שמשה רבינו רק יוריד את "פקודת המבצע" לנשיאי השבטים, ראשי האבות, שרי האלפים ושרי המאות, והמנין יתבצע במהירות וביעילות. אך מן הפסוקים נראה שמשה רבינו עצמו היה מעורב בכל שלבי המפקד – "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" – וכדברי הרמב"ן: "נקהלו כל העדה כולם אל פתח אהל מועד… ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלונינולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן…". כל אחד ואחד מששים-רבוא ישראל עובר בשמו לפני משה ואהרן! מה הצורך בדבר?
המספר והשם
בכל הפרשה, אנו עוסקים במספרים – מספר אנשי השבט, מספר אנשי ה"דגל" והמספר הכללי. המספר הוא הצטרפות הפרטים לכלל אחד, הצטרפות יוצאי-הצבא לשבטים ולדגלים ולצבא-המלחמה. אך בתורה מודגש שבבסיס המניין עומדת ההתייחסות לכל איש בשמו המיוחד לו. כל אחד מיוצאי-הצבא אינו מציג את עצמו ב"מספר האישי", אלא בשמו וביחוסו: "אני פלוני בן פלוני ממשפחת פלוני לשבט פלוני". וה"מפַקד העליון" בעצמו – משה רבינו – מתוודע לכל אחד בשמו וביחוסו!
מניין בני ישראל לא בא, חלילה, לטשטש את ייחודו של כל פרט. אדרבה, המניין נעשה בדרך המדגישה את ערכו של כל יחיד, העובר לפני מנהיגי העם בשמו ויחוסו. כל אחד מישראל הוא עולם מלא, ואין למנותם כ"אחד ועוד אחד", אלא כל אחד בשמו. "כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים" (רמב"ן). רק אחר-כך, ניתן להתחיל "לעשות חשבון", לצרף מספרים ולתת "מספר אישי" לחיילי ישראל אשר נמשלו לכוכבים: "המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא" (ישעיה מ, כו).
נתינת התפקיד
ההכנה למלחמה היא בכך שמתייחסים לכל אחד ואחד מישראל בשמו, באופן אישי. המלך, המנהיג והמפקד העליון, פונה לכל אחד בשמו, ובכח המִפקד הזה הוא מטיל עליו תפקיד מיוחד. זוהי דרכו של משה רבינו, שבהיותו רועה צאן היה דואג לכל שה אובד, ובזכות זה מצאו הקב"ה ראוי לרעות את ישראל. משה פונה לכל אחד, בהכרת שמו וערכו ומקומו, ומצרף אותו אל צבא-המלחמה. הוא לא שולח לחזית "מספר חיילים", אלא את ראובן ושמעון, מיודעיו ומכיריו, צאנו ועמו. המנהיג האמיתי מבקר את החייל ומתעניין בו עוד בתחילת הגיוס, ולא רק לאחר שזה נפצע או נפל בקרב.
ומה קורה אצל "החייל הפשוט", שזה עתה עבר לפני משה ואהרן ואמר את שמו ויחוסו? מעתה הוא מוכן לצאת למלחמה במסירות-נפש, למסור את עצמו כפרט למען כלל-ישראל, להלחם בהקרבה ובחירוף-נפש, כשהוא "שוכח" את אשתו וילדיו ומרוכז כולו במשימה – כי הוא, פלוני בן פלוני למשפחת פלוני, קיבל תפקיד ממשה רבינו ש"שקול כנגד כל ישראל". הוא יודע שמלך ישראל מכיר בו אישית כ"עולם מלא", כנפש אחת מישראל שאין לה כל תמורה – ורק אחר כך הוא שולח אותו לקרב.
כשמשה רבינו – המוסר נפשו עבור כל אחד מישראל – שולח את העם למלחמה, מוכנים ישראל מצדם לצאת למלחמה בהקרבה ובמסירות-נפש. הכלל מראה עד כמה כל פרט חשוב ויקר, והפרט חוזר ומוסר עצמו אל הכלל. "כלל ופרט וכלל".
הפקודים במדבר
כעת נחזור לשמו המקובל של החומש, ספר במדבר. סוד כוחו של מניין בני ישראל הוא בהיותו במדבר, "ויפקדם במדבר סיני". המדבר מבטא את הנכונות של ישראל להשליך הכל וללכת אחר ה' יתברך, "לכתך אחרי במדבר". כשישראל מפקירים את עצמם ומוסרים הכל בידיו של הקב"ה, אזי הקב"ה פוקד את ישראל בטובה וברכה עד אין קץ, ומשגיח ושומר על כל יהודי. "מי זאת עולה מן המדבר" – "כל מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל – מן המדבר" (שיר השירים רבה פרשה ג).
כשישראל נמצאים במדבר, מצוה הקב"ה את משה לפקוד אותם, להתייחס לכל אחד ואחד מישראל כעולם מלא, ככוכב בצבא השמים, ולפקוד אותו בשמו לבית אבתיו. כעת, לאחר שמשה פוקד את ישראל במדבר סיני, נקבע היחס הנכון לכל יהודי; כל אחד מישראל, בשמו לתולדתו, הוא פקדון יקר שאין לו תחליף. עם הידיעה הזו צריך לצאת למלחמה! זוהי מלחמה שבה אנו רוצים ש"לא יפקד איש", שכל חייל יהודי ישמר כבבת העין וכאוצר יקר. ממילא, ברור שהמלחמה תיעשה בכל התוקף הנדרש על מנת שלא תפול משערות ראשו של חייל יהודי ארצה, שלא יפקד איש מצבאות ישראל – צבאות ה'.
