לי"ח בטבת, יום פטירתו של הרב ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל הבני-יששכר.
ר' צבי אלימלך היה מגדולי אדמו"רי הונגריה, היה תלמיד לשנים מענקי הדור, ה"חוזה מלובלין" ור' מנחם מנדל מרימנוב, ושימש כרב בדינוב, מונקטש וערים אחרות. על ר' צבי אלימלך אמרו כי ניחן בשני מוחות, ואכן כל מי שמעיין בספריו ימצא דרשות עמוקות ומתוקות, השזורות מכל חלקי הפרד"ס של התורה. הוא כתב י"ג ספרים, כשהמפורסם שבהם הוא ה"בני יששכר", שעל שמו הוא קרוי בפי כל.
הספר בני יששכר זכה בשמו בעקבות סיפור מעניין. בכל חנוכה הרגיש ר' צבי אלימלך התרוממות רוח יוצאת דופן שמאד התמיהה אותו. כדרכו של חסיד, פנה לרבו ה"חוזה מלובלין" ושאלו לסיבת הדבר. ענה לו ה"חוזה": "שורש נשמתך הוא מהחכמים שישבו בבית הדין הגדול בזמן החשמונאים, והם היו משבט יששכר, כמו שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים" (בית דין הגדול הקובע את המועדים). חכמים אלו הם שקבעו את חנוכה כחג לדורות, ולכן אך טבעי שתרגיש התנוצצות קדושה בימים אלו".
התגלות תורה שבעל-פה
אמרו חז"ל: כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות הכל ניתן מסיני. והנה לא נתגלה הדבר עד בוא זמן החכם בעל המאמר בדורו וגילה הדבר ההוא. ולמה כזאת? אלא שכל הדברים הללו שלא הגיע זמנם להתגלות בפועל, בבחינת 'דבור' ממש, ניתנו בבחינת 'קול', בלא גילוי הדבור בפה, עד בוא זמן הנשמה ההוא לבוא אל העולם בדור הראוי ושייך לזה. אז נתגלה הדבר על-ידי החכם ההוא ויצא מן הכח אל הפועל, מן 'קול' אל 'דבור'. וזהו שנאמר לאחר מתן תורה "קול גדול ולא יסף" – ופשוטו שלא הוסיף, כיון שהכל כבר כלול בתורה שבכתב בבחינת 'קול'. אבל אונקלוס תרגם "ולא יסף – ולא פסק" – וגם זה אמת, שעד היום לא נפסקה לנו נתינת התורה אשר השי"ת מחדש בטובו לעמו ישראל תמיד, בכל יום ויום מעדנים לנפשנו ניתן ע"י חכמי הדורות בכל זמן ועידן, כל אחד בזמנו כפי שורש נשמתו המסוגלת לכך. וזהו נוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – כבר נתן, בבחינת "קול גדול ולא יסף", ומסיימים "ברוך אתה ה' נותן התורה" – מחדש בכל יום ונותן מחדש בלי הפסק, היינו התגלות הענינים המסולאים בכל יום.
על-פי "בני יששכר", מאמר ערובי שבת