העורף (הקשת) נותן לחזית (החרב) את הצידוק והכח להלחם.
עקב אבינו אומר ליוסף לפני מותו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". מה עניינם של החרב והקשת שצריך לציין את שניהם באופן מיוחד?
ללמד בני יהודה קשת
שני סוגי הנשק הללו מבטאים שני סוגים שונים של לחימה שלכל אחד מהם "כללי משחק" משלו. שני הבדלים עיקריים יש בין החרב לקשת, מבחינת הפגיעה באויב ומבחינת פעולת התוקף:
מבחינת הפגיעה, החרב פוגעת באויב הנמצא בטווח הקרוב והמיידי, פנים אל פנים, ואילו הקשת מיועדת לפגוע באויב הנמצא בטוח הרחוק, בשורות הנמצאות בעורף האויב.
ומבחינת פעולת התוקף, את החרב מחזיק הלוחם בידו השלוחה קדימה, ואת כל המאמץ הפיזי הוא משקיע ביד הזו המכה ישירות באויב. לעומתו, היורה בקשת משקיע את מירב המאמץ במתיחת הקשת לאחור, בצבירת הכח והדיוק עד לשחרור המיתר בעיתוי ובכיוון הנכון, ולאחר המאמץ הזה נורה החץ מעצמו קדימה ופוגע במטרה.
דוד המלך אמר בקינתו על שאול ויהונתן: "ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר" (שמואל ב' א, יח) – ומסבירים חז"ל ש"ספר הישר" הוא ספר בראשית. והיכן רמוז בספר בראשית שבני יהודה הם היורים בקשת? – בברכת יעקב ליהודה: "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך" – ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר זה קשת" (עבודה זרה כה, א). הקשת היא כלי המלחמה שבו צריך למתוח את היד אחורנית, עד כנגד העורף!
אם כן, היורה בקשת משקיע בתחום העורף שלו-עצמו, וגם פוגע בעורף האויב, ואילו הנלחם בחרב משקיע בחזית שלו-עצמו וגם פוגע בחזית האויב.
בזכות העורף נפגע בעורף
אך מה בא כל זה ללמדנו? מהו הלקח העמוק המסתתר כאן?
אלא שהחרב והקשת משמשים משל למהלך המלחמה בכלל. בכל מלחמה יש חזית ויש עורף: אנשי הצבא וכוחות הבטחון הנלחמים בפועל הם החזית, והאזרחים היושבים בביתם ובעבודתם הם העורף. המאבק עצמו הוא החזית, אבל שורשי המאבק, הרצון להלחם והרגשת העוז והצדק – אלו באים מן העורף!
כאשר הצבא נלחם מכח עצמו, ללא שותפות מצד העורף – דומה הלחימה לחרב. בלחימה זו יש יתרון של התמודדות ישירה וחזיתית עם האויב, אך אין לה את העורף המוסרי. כאשר הצבא רק ממלא פקודות האומרות לו להלחם בנקודות מסוימות, יתכן שיוכל להכות היטב בגזרת הלחימה, אבל חסר לו הכח האמיתי והפנימי להלחם. במצב כזה, אין פוגעים מספיק עמוק בעורף האויב, פוגעים רק במחבל המסויים שבא בחזית להלחם בנו ואין פותרים את הבעיה בשרשה בעקירת ראשי המחבלים ושולחיהם.
רק עורף אמיתי ופעיל יכול להבטיח מלחמה חזקה ויעילה. רק כאשר האזרחים בעורף יתבעו שצריך להלחם בתקיפות, יוכלו אנשי הצבא לקבל כח ותוקף למלחמה.
[הדברים כאן מבוססים על דברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א במאמרו "ללמד בני ייהודה קשת"].
- ●●
היום, כאשר כוחות הבטחון, מפקדיהם ושולחיהם אינם נלחמים כראוי באויב הערבי, מפחדים לוותר על "שיתוף פעולה" מדומה ומהססים לפגוע במי שקם להרגנו – צריכים אנשי העורף לדעת כי בהם הדבר תלוי! אם כל יהודי ויהודיה יבינו ויאמרו שצריך להלחם, שיש את העוז והתוקף להלחם, נוכל להביא למלחמה אמיתית ובעזרת ה' גם לנצחון אמיתי. אסור לנו לשתוק ולחכות לכך ש"משהו יקרה" מעצמו במערכת הבטחון. למערכת הבטחון יש לפעמים "חרבות טובות", אך כדי להצליח לכוון ולפגוע כראוי, חייבתהקשת של העורף האזרחי לתת גיבוי פעיל למלחמה.
ויתירה מזו: לצערנו, התפקוד הלקוי של הממשלה והצבא, הפך ישובים ושכונות בכל הארץ מעורף לחזית, ונראה שבמצב זה לא יהיה מנוס מאנשי העורף אלא להשתתף בפועל בלחימה. עלינו להיות מוכנים לכך, ובעזרת ה' נזכה לברכת יהודה "ידך בעורף אויביך".
