ביום ז' אדר ה'תשס"ז הלך ארז לבנון להתבודד עם קונו בין הרי יהודה, לא הרחק מביתו בישוב "בת עין", כדרכו בקודש. ערבים ארורים קמו עליו והרגוהו נפש, ודמו נספג באדמת הארץ הטובה. נגדע הארז אשר בלבנון. התבודד עם קונו עד כלות הנפש ממש. התבודד, עד שהגיע הישר להיכלו המבהיק של רבו הגדול, רבי נחמן מברסלב זי"ע.

ארז לבנון הי"ד עבר כברת דרך חשובה בחייו גם בישיבת "עוד יוסף חי". תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ויהא מליץ יושר על כל ישראל אחינו בארצנו הקדושה ובכל מקום שהם.

הדברים הבאים מובאים מתוך הדברים שאמר מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א לאחר לווייתו של ארז. יהיו הדברים נר לנשמתו.

אֶרֶז ושִטָּה

בית המקדש נבנה מעצי ארזים, "בית ארזים". המשכן נבנה מעצי שטים. אולם חז"ל אומרים שהשטה היא אחד ממיני הארז; השם הכולל הוא ארז והשם הפרטי הוא שטה[1].

על עצי-השטים שהיו במשכן מפרש רש"י: "ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים". "ארז בלבנון ישגא" מבטא מצב של מודעות אלוקית, ויעקב אבינו מצוה להביא ארזים מארץ-ישראל, ממקום של מודעות אלוקית, ולנטוע אותם במצרים – 'לקבור' אותם בתוך המצב הגלותי. הנקודה הזו שטומן יעקב אבינו, תצא מגניזתה ביציאת ממצרים וממנה יבנה המשכן לה', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כיום אנו במצב גלותי כאן, בארץ ישראל עצמה, וצריך כעת לנטוע ארזים, להעמיד תודעה אלוקית של מוכנות ללכת בתוקף של מסירות נפש על קידוש השם. לפעמים הקב"ה נוטע ארזים – קובר באדמה צדיקים, כארז לבנון שלנו – בכדי להוליד מהם תודעה חדשה, מודעות אלוקית טבעית שממנה יבנה המקדש, בית עולמים. "אמר רבי חנינא, לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים. אלא לא נבראו אלא בשביל המשכן ובשביל בית המקדש. שנאמר 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע' ואין לבנון אלא בית המקדש שנאמר 'ההר הטוב הזה והלבנון'"[2]. אלא שאנו אומרים לקב"ה: אמור לצרותינו די, מספיק צדיקים נשתלו כאן בעפר בכדי להצמיח מהם בניין עדי עד. 

כמה משמעויות לשם שִטה-שטים: לשון שיטה ומנהג, לשון שטות ולשון שוֹט[3].

שיטה ומנהג, דרך מיוחדת: יש כמה שיטות ודרכים בעבודת ה', כל אחד ואחד בשיטתו הקבועה כפי שמקבל מרבותיו ולפי שרש נשמתו. צריך להרבות באהבת ישראל, לדעת לכבד את כל השיטות שנובעות ממקור טהור. לשם כך צריך לדעת להגיע למכנה-המשותף של כל השיטות, ומכאן החשיבות בעיסוק בתורת מורנו הבעל-שם-טוב זי"ע, "הנקודה ההיולית" התמציתית, המעיין הנובע שממנו התפשטו נחלים והפכו לשיטות שונות בחסידות. "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים". זוהי המשמעות של בניין המשכן מ"עצי שטים" – אחדות ישראל היודעת לכבד את השיטות ואף לחברן. לשם כך אנו זקוקים למשה רבינו, שרק הוא יכול להקים את המשכן.

בשיטה במובן של דרך יש איזו שטות; כמו שרבי נחמן אמר שאם היה לי בן יחיד הייתי שולח אותו לתוך היער עם חיות רעות, לסטים ושודדים, לעשות התבודדות בלי פחד. השיטה של התבודדות היא כל-כך חזקה ועצמית, עד כדי "שטות דקדושה", שיטה-שטותית… ובכלל: מדוע ללכת דוקא על שיטה מסוימת וכיצד אפשר לבחור בה? איך אדם קובע מי יהיה הרבי שלו? לשם כך יש חוש ריח מיוחד, החוש שבו מתייחד מלך המשיח, "והריחו ביראת ה'".

שטות במשמעות החיובית היא "שטות דקדושה", המתקנת את "רוח השטות" הרעה של הקליפה, "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (כמו החטא בשטים). כך נאמר בגמרא[4] על אותו צדיק שהיה 'משתטה' בריקוד בחתונה, והועילה לו שטותו לזכות לדרגה עליונה, ובכללות השטות היא עבודת ה' באופן ש"למעלה מטעם ודעת" (ועד למסירות-נפש ממש). יש "עזות דקדושה" שדוקא היא מתקנת את עזות-המצח של הקליפה, כמו שנאמר על מזבח הנחֹשת, שהיה עשוי עצי-שטים ומצופה נחשת "לכפר על עזות מצח, שנאמר 'ומצחך נחושה'". כדי לכפר על המצח-הנחושה השלילית, צריך לאמץ את המידה הזו בקדושה, עזות דקדושה, בחינת הנחשת הקדושה המקבעת את המשכן, "וכל יתדֹתיו וכל יתדֹת החצר נחשת".

כך גם בפסוק "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" – כיצד נעשית הכפרה הזו? הפירוש הפשוט ביותר הוא כדברי הראב"ע: "ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה… והטעם כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה". עם ישראל צריך לדעת לפעול בעזות, בשטות קדושה, ולהשתמש בשוטים כדי להכות את הרשעים.בזמן הגלות, השוטים נמצאים בידי הרשעים, אך ביציאת מצרים עוברים העצי שטים – השוטים – לידי עם ישראל.

והנה, עשיית דין ברשעים, גם במסירות נפש, היא מידתו של משה רבינו עליו השלום, שהסתלק ב-ז' אדר – משה שקבל תורה מסיני, והתורה היא עוז לישראל [בבחינת נחשת – ראשי תבות "נובלותחכמה שלמעלה תורה"]. אך בדרך פלא, העזות הזו נמצאת גם בבגדי אהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום"; שכן חז"ל אמרו שהציץ שעל מצח אהרן בא לכפר על עזות פנים[5]. עבודת אהרן מצד עצמו היא אהבת ישראל, להעלות את הנרות – נשמות ישראל – אך אהרן אינו יכול לעבוד את עבודת הקודש בלי הלבושים, והלבוש החשוב ביותר הוא הציץ. זוהי בחינת משה רבינו שבאהרן הכהן. על הציץ כתוב קודש לה' – זוהי מסירות הנפש של קידוש השם, ומי שדבוק במידה זו נעשה בעצמו קודש לה'.

גם על הציץ וגם על המזבח החיצון נאמר שהם מכפרים על עזות מצח. המזבח החיצון היא עבודת בעלי-התשובה, בבחינת "אמצאך בחוץ" (שלא כמו הצדיק, המוצא את ה' 'בפנים'). גם הקב"ה מחפש בחוץ למצוא את בעלי-התשובה הללו – כמו ארז שלנו – ולהעלות איתם ועל-ידם את החוץ שאין חוצה ממנו, "יפוצו מעינותיך חוצה". מי שנהרג על קידוש השם הוא קרבן-ציבור, כמו הקרבנות הקרבים על המזבח החיצון, ובמיוחד מי שנהרג בצאתו להתבודד "מחוץ לישוב", כלשון רבי נחמן. אותו הקרבן שקרב בחוץ, עולה ונכלל בציץ שעל מצח אהרן (הציץ שתפקידו לרצות על הקרבנות), עולה להיות קודש לה' ממש.

אם כן, יש שיטה-שטותית חיובית בעבודת ה', לאחר מכן אנו מגיעים לתוקף מסירות הנפש של "ארזי הלבנון", ולבסוף הכל נכלל בקודש העליון, קודש לה'. "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהוי' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם הוי'".

מסירות נפש זה "אורות דתוהו", אבל התכלית היא להגיע ל"אורות דתהו בכלים דתיקון", שגם הפעולות-השטויות יהיו בדרכי נעם, רק בשמחה ובחיים וחיי-החיים.

[1]   ראש השנה כג, א.

[2]  שמות רבה לה, א.

[3] כמבואר באריכות במאמרי "באתי לגני".

[4] כתובות יז, א.

[5] זבחים פח, ב.