לפרשת בשלח וקריעת-ים-סוף. מעובד מדברי הרב.
אמרו חז"ל: בשעה שראו ישראל את המצרים רודפים אחריהם התפלגו לארבע כיתות, היו שאמרו להכנע ולחזור למצרים ("נתנה ראש ונשובה מצרימה"), היו שרצו להלחם עם מצרים, היו שרצו לברוח למדבר (בירושלמי: לצווח ולצעוק), והיו שביקשו להכנס לים.
ארבע דעות אלו מבטאות ארבע השקפות-עולם:
כניעה מידית לדרישות האויב – היא סיסמת הכת הראשונה הסוברת שיש לשוב מצרימה. משל למי שכל שאיפותיו לחיות בעולם-הזה חיי רווחה ללא דאגות, ולכן יורד הוא מהארץ למדינה עשירה ו"מסודרת" ובכך משתעבד ב"עבודת פרך" לעולם הגשמי ונעשה "כמי שאין לו אלו-ה" – כמו שאמרו חז"ל על הדר בחו"ל. כך גם דרשו חז"ל על הפסוק: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" – "ראש" – לשון עבודה זרה.
גם בסיסמתם של אנשי הכת השניה – להלחם באויב – יש כניעה מסוימת, אולי מסותרת: אמנם אינך נכנע, אך מכל מקום, בפנייתך לאחור על מנת להשיב מלחמה שערה הינך מוותר על ההתקדמות הנחושה אל יעדך הנכסף, וזו כבר נקודה אחת של נצחון הנזקפת לזכות האויב.
ההשקפה השלישית המציעה לברוח למדבר, כבר אינה פונה אל האויב אלא אומרת "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". ובינתיים נתבודד בצל "ענני הכבוד" – בעולם סגור, בתקוה שהענינים יסתדרו מאליהם. גם בגישה זו ישנה כניעה מסוימת הגנוזה בחוסר האונים ובהתחמקות מההתמודדות.
אך הדעה הרביעית – שאליה הסכימה דעתו של מקום – טוענת שיש לקפוץ לים, שיש להתעלם מהאויב (אויב מסוג זה, שבא למשוך לאחור, בניגוד לעמלק הנלחם פנים אל פנים, שכנגדו צריכים לצאת למלחמה חזיתית) ולהמשיך ולצעוד לעבר היעד במסירות גמורה.
ניתן לדרג ארבע כיתות אלו, ולהקבילן כנגד ארבעה "עולמות" – החלוקים על פי ההשקפה הכללית, המנחה, של כל אחד מהם (ה"כתר" שבו – ה"על מודע" – המקיף) באשר להתייחסות אל האויב:
הכת הראשונה הדוגלת בכניעה – מכוונת כנגד עולם העשיה, התחתון, שבו הרשעה גוברת – וכאשר הוא מנותק מהעולמות העליונים, נכנע הוא ומתייאש מלכתחילה מהתמודדות עם הרשע.
הכת השניה הפונה לאחור למלחמה – מכוונת כנגד עולם היצירה, ש(בחצוניותו) מעורב מחצי טוב וחצי רע. השקפתה של כת זו דומה למלחמת היצרים, מלחמת הטוב נגד הרע "ראש בראש", בלי מודעות ליסוד תורת הבעש"ט שיש ל"סור מרע" ע"י (ומכח) "ועשה טוב". כפי שביארנו, בעצם מלחמתה של כת זו עם האויב הרי היא פונה לאחור.
הכת השלישית החפצה להתבודד במדבר עד יעבר זעם – מכוונת כנגד השקפת עולם הבריאה. בעולם הבריאה, שבו סוד התשובה והזעקה אל ה', קיימת תחושת "ריחוק מקום" מה"אצילות" וזוהי בחינת ההליכה (שבה גם התרחקות מן היעד האמיתי, הר סיני) אל המדבר על מנת לזעוק ולהתפלל לה' יתברך. יש בגישה זו חכמה ושכל, ואין היא נכנסת לסערת רגשות כקודמתה (כאן הרגש הוא "פנימי" – פעמים שהצעקה היא פנימית וחרישית, מ"קרב איש ולב עמוק"), שכן השכל שייך בעיקר לעולם הבריאה ואילו בעולם היצירה המדות והרגשות הם הגוון השולט. אך מאידך אין בגישה זו די בהירות (בסוד "בהר סיני") בנוגע ליעד המיוחל (בהירות השייכת לאצילות).
הכת הרביעית – מכוונת כנגד עולם האצילות, העליון, אשר שם מאיר אור השי"ת בגלוי ורצונו יתברך ברור בתכלית. "אבא (חכמה עילאה, מקור התורה) מקנן באצילות". התכלית היא התקשרות נשמות ישראל לתורת אמת שהיא תורת חיים, ובתווך אם עומד הים, קופצים לתוכו, ללא כל פקפוק, על מנת לעברו.
ארבעת העולמות הנ"ל מכוונים כנגד ארבע אותיות של הוי' ב"ה, כשה-ה תתאה וה-ו פונות לאחור; ה-ה עילאה אינה פונה לאחור אך אינה "יודעת" את יעדה. רק ה-י יודעת בבטחה "לאן היא הולכת", ועד כדי כך שבדרך "ממילא" היא קופצת אל הים. הים נקרע לפניה – "הפך ים ליבשה" – ומתגלה עולם האצילות, "עלמא דאתכסיא" לעיני כל ישראל.
התבוננות בארבע כיתות אלו רלונטית מאד גם עבורנו: גם היום, כאשר אנו מתמודדים עם קשיים כאלו ואחרים, קל לזהות גישות כאלו ואחרות הבוחרות לברוח מהתמודדות נכונה עם הקשיים. הגישה הראויה לאימוץ היא דוקא ההתקדמות, במסירות נפש, לקראת היעד האמיתי – מתן תורה לעם קדוש לה' א-לקיו. הכל מתוך נכונות לסכן את עצמנו, כאשר כל מאוויינו, בפשטות, להתקרב לתכלית, ויהי מה.
ע"פ מלכות ישראל א עמ' רצא-שא.
מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'
