אברהם בן אברהם – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

חז"ל מלמדים כי שבועות, זמן מתן תורתנו, הוא יום הפטירה (וגם יום ההולדת) של דוד המלך. כמו כן, ידוע שיום זה הוא גם יום ההילולא של אור שבעת הימים, מורנו הבעל שם טוב. אמנם, חשוב לדעת כי יום זה הוא יום הילולא של קדוש מפורסם נוסף, הגר-צדק, הגרף פוטוצקי – אברהם בן אברהם. גר זה הוא הגר-צדק, ב-ה הידיעה, החשוב והמפורסם ביותר מאז חורבן בית שני, והוא עלה על המוקד בוילנא בחג השבועות תק"ט.

סיפורו של הגר-צדק שייך בעצם לענינו של חג השבועות, בו חוגגים אנו את הגיור של עם ישראל כולו. זהו, כנודע, אחד הטעמים לקריאת מגילת רות ביום זה – המגילה המגלה את ההתמסרות ואת המעלה העצמית העצומה של גרי אמת, מהם זורח אורו של דוד מלכא משיחא (גם בשיחותיו של הרבי בחג השבועות – בהקשר של כפית דרך התורה על כל אומות העולם, בהפצת שבע מצוות בני נח, פעולה משיחית המחויבת בדורנו – הוא מתייחס להיות חג השבועות יום היארצייט של הגר-צדק המפורסם אברהם בן אברהם).

הגרף פוטוצקי היה בן אצולה פולני (באותה תקופה, בה ליטא השתייכה לפולין רבתי), אשר התגייר ואחר כך התגרה בגלוי בכמרי מדינתו, בה דינו של המתגייר היה מות. הכמרים, מתוך צורך לשמור על כבודו, עצרו אותו, ולאחר שלא הצליחו לשכנעו לחזור בו בשום אופן – למרות הפיתויים, האיומים, ואף התחנונים של הוריו – דנו אותו למות והעלו אותו על המוקד. מותו עשה רושם עצום על העולם היהודי, והקהילה היהודית בוילנא שיחדה את הכמרים כדי לקבל את אפרו ולהביאו לקבר ישראל (וכעבור כחמישים שנה נטמן לידו הגאון מוילנא). צדיקי אותו הדור השתמשו בביטויים מופלאים אודות הגר והפעולה המופלאה של קידוש ה' שחולל, וראוי שמסכת חייו תחקק בידיעתו של כל יהודי ויהודי. לקמן נספר סיפורים ואמרות השייכות לחייו המופלאים של גר זה (רובם מתוך הספר "מאמר מרדכי" לרמ"ח מסלונים), כשמתוך כך יעלה לנו "פרצוף" שלם – כסדר הספירות – של ענינו ומעלתו של אברהם בן אברהם:

 חכמה: חן נרות השבת

מסופר כי כאשר ישב גר הצדק בכלאו באו חברי כתתו לשעבר לבקרו, ושאלו אותו מה ראה להתגייר יותר מהם. הרי גם הם עסקו באותם לימודים והכירו את תורת ישראל, ואף על פי כן רק הוא, מתוך כך שקרא מעט פסוקי אמת, הרגיש כי תורת ישראל היא אמת, וכל השאר הוא שקר וכזב – ומדוע קיים ביניהם כזה הבדל? הוא ענה להם שתי תשובות, ועל פי סדר הספירות נקדים את השניה מביניהן. וכך מסופר:

רעיו ומכריו הערלים תמהו עליו מה ראה להידבק באומה זו, ואמרו לו – הרי גם אנו לומדים בספרי התורה "הנביאים והכתובים, ומה ראית יותר מאתנו? וענה להם…

ועוד, שזכיתי להרגיש את חן קדושת השבת "ווען די ליכט ברענען אויס און עס בלייבט קוילן וואס פאר א חן האט דאס" [תרגום: כשהנרות כלים ומתפחמים, איזה חן יש להם]."

הגר-צדק הסביר למכריו מן העבר שרק הוא זכה להרגיש את חן השבת, והם לא. ומהו חן השבת? כשנרות השבת, בליל שבת קדש, כבים, ונשאר על פתילת הנר פחם שעדיין קצת דולק.

נר שבת זה נר נשמתם של היהודים, שהרי עם ישראל הוא בן הזוג של השבת, כפי שמספרים חז"ל פסיקתא רבתי כג (ועד"ז בראשית רבה יא, ח) "'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו', שאין לו בן זוג. חד בשבא ותרי, ושלישי ורביעי, וחמישי וששי – שבת אין לו זוג… אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: לכולן יש זוג ולי אין זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם: הוי זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בת זוגך, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו'". אם כן, נר שבת זה כמו "נר הוי' נשמת אדם", הנר של נשמת היהודי, ואיזה חן יש לנר הזה כאשר הוא כבה ונשאר פחם.

[סיפור זה מתקשר, כמובן, לסופו של הגר-צדק עצמו, אשר נשרף והיה לאפר (כאשר הכמרים רצו לצער אותו גם אחר מותו, שלא יזכה לבוא לקבר ישראל, אך בני העיר שחדו את הפקידים והביאו את אפרו לקבר ישראל). בכך התדמה הגר-צדק לאביהם של הגרים, אברהם אבינו, על שמו נקרא אברהם בן אברהם. שהרי אברהם אבינו אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" – "וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר על ידי נמרוד לולי רחמיך אשר עמדו לי". הגר-צדק הלך בדרכו של אברהם אבינו, אשר המעשה הראשון שלו (אודותיו מספרים חז"ל) היה שבירת גילולי בית אביו, וכמו אברהם הוא נידון להפוך לאפר בשריפה. לאברהם ה' עשה נס והצילו מן הכבשן, אך הגר-צדק לא חפץ להנצל והפך בפועל לאפר. צדיקי דורו של הגר-צדק אף התבטאו כי שלוש השנים מאז שהתגייר ועד שעלה על המוקד הן 'השלמה' לשלוש שנותיו הראשונות של אברהם, עד שזכה להכיר את בוראו (כמאמר חז"ל על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי", כי עקב שנים מבין קעה שנות אברהם הוא זכה לשמוע בקול ה').]

סיפור זה שייך לספירת החכמה: שבת עצמה שייכת לספירת החכמה – זה היום בו מאירים "מוחין דאבא" – ומושג החן גם הוא שייך לחכמה נסתרה, כנודע. הרגשת חן השבת בכלל שייכת לספירת החכמה, מוחין דאבא. כך, את טעמה של שבת קדש טועם רק מי שיש לו חוש במח החכמה, רק מי שיש לו שרש בעולם האצילות (שהרי "אבא [ר"ת אברהם בן אברהם] מקנן באצילות"), והיינו רק מי שנשמתו בשרשה היא נשמה יהודית, נשמה של "אצילי בני ישראל". לכן, רק לגר-צדק, ששרש נשמתו יהודי (כנודע בענין הדיוק "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר", וראה להלן בספירת הנצח, ענף החכמה), ולא לשאר חבריו הגוים, יש את היכולת להרגיש את חן השבת.

בנרות השבת יש שתי מדרגות של חן – ההרגשה הפשוטה והבהירה היא חן השלהבת הדולקת, אך מי שניחן בחכמה נסתרה ופנימית עוד יותר יכול להרגיש את החן המופלא של הפחם עם כביית הנרות. שתי בחינות החן הללו, בסוד "תשואות חן חן לה", הן שתי בחינות חכמה. החן הגלוי של השבת, חן הנרות הדולקים, הוא, יחסית, חכמה גלויה – חיצוניות מוחין דאבא (בחינת "והחכמה מאין תמצא"). אמנם, הרגשת חן הפחם הנשאר מהנרות הוא חכמה נסתרה השייכת לפנימיות אבא (בחינת עצם האין של החכמה), עליה נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק". למדרגה נעלמת זאת מגיע הגר-צדק, ולחבריו ודאי אין שום קשר וזיקה אליה.

 בינה: "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"

צדיקי אותו דור (ובעיקר מפורסם הדבר בשם הגאון מוילנא, שאף נטמן לידו כעבור כחמישים שנה) אמרו שכאשר הגר-צדק עלה באש, בעיצומו של חג השבועות תק"ט, נפעלה חלישות גדולה ברוח הטומאה שבעולם, וחלק גדול ממנה עבר מן הארץ. בפרט מתייחסת מסורת זו להחלשות הטומאה השורה על הידים בלילה, בעטיה צריכים ליטול ידים בבקר (הלילה עצמו רומז לזמן הגלות, כמאמר הזהר "'אני ישנה' בגלותא", בו מחפשת הטומאה לשרות דווקא על מקום הקדושה). במסירות נפשו הגדולה לשבר את פסלי תרבותו הקודמת, כאברהם אשר שבר את פסלי אביו, הוא העביר טומאה רבה מן הארץ. בכך קידם הגר-צדק את היעוד המשיחי של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", והחל בהעברת הטומאה.

סיפור זה שייך לספירת הבינה: מושגי הטומאה והטהרה קשורים בפרט לספירת הבינה, מוחין דאמא, וכן כל היעודים העתידיים שייכים ל"עולם הבא" של ספירת הבינה (המכונה "עמק אחרית" בספר יצירה).

 דעת: "משה אמת ותורתו אמת"

"כשעלה על המוקד לישרף על קדושת שמו יתברך צעק: משה אמת ותורתו אמת."

מלותיו האחרונות של הגר-צדק מבטאות את הנקודה העיקרית עליה מסר את נפשו. רבי עקיבא, שכל ימיו השתוקק שתגיע לידיו ההזדמנות לקיים את מצות "'ואהבת את הוי' אלהיך… בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך", אמר בעת יציאת נשמתו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אמנם, כל ענינו של הגר-צדק – שהשתוקקותו ופעולות למסירות נפשו היו באופן עוד יותר מובהק ומעשי מאצל רבי עקיבא – היה להדגיש את אמיתת תורת משה בניגוד לכזבי הגויים, ועל כן הוא בחר לצעוק בעת יציאת נשמתו "משה אמת ותורתו אמת" (כמילותיהם האחרונות של קרח ועדתו, עליהן הם חוזרים עד היום).

סיפור זה שייך לספירת הדעת: משה רבינו הוא ספירת הדעת של כלל ישראל, כנודע, והמודעות של ישראל הוא המודעות לתורת אמת. העובדה שאת המודעות היוקדת הזו שלו בחר הגר לבטא בפיו ברגעיו האחרונים היא בסוד "דעת גניז בפומא". על משה נאמר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". נמצא שהשכינה שורה בגרון משה ומשה מתלבש בפיו של הגר-צדק (והרמז: שכינה משה גר צדק עולה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ועוד: משה גר עולה אברהם בן אברהם [שביחד עם המילוי ומילוי המילוי שלו עולה הוי' פעמים משה]).

 חסד: גדלות מוחין

"כשפסקו הרשעים את דינו לשריפה נתנו לכמה רבנים וחשובים רשות לבקר אצלו, ואמרו לו שבוודאי כאשר יעלה למרום יפעול שינקמו באויביו ושונאיו, ואמר, אמשול לכם משל למה הדבר דומה: מעשה בילד מבני המלוכה שנתן לו אביו המלך שעשוע כעין ארמון מלכים וגינת חמד, פעם שיחק עם בן השר ושבר לו הילד בן השר את כל זה, וכעס מאוד ואמר בחרונו שכאשר יגדל ויהיה למלך על הארץ אז יתנקם בו, והנה כאשר יגדל ויעלה על כס המלוכה האם יזכור בכלל מה שעולל לו בן השר בילדותו?! כן תמהני עליכם שתדברו כזאת, וכי כאשר אעלה אל אבי שבשמים ותתענג נפשי מזיו השכינה, האם עדיין אזכור מה שעוללו לי בעולם שפל זה?!"

סיפור זה (המופיע בנוסחאות שונות לגבי מי הוא זה אשר ניהל את השיחה הזאת עם גר הצדק) נותן זוית חדשה על מושג הנקמה. גר הצדק ממחיש במשלו כי הנקמה שייכת למצב של קטנות מוחין, ואילו כאשר זוכים לגדלות מוחין – כאשר בן המלך ובן השר גדלים – שוב אין עוסקים בכך כלל (וגם אם המעשה לא נשכח לחלוטין, הרי שהוא מאבד לחלוטין מחשיבותו). גדלות מוחין הוא מצב של דבקות אלקית, בה שוב אין עניני העולם תופסים מקום כלל וכלל (ובסיפורו של הגר-צדק, אשר השתוקק למות על קידוש ה', אף נראה כי 'הריסת הארמון' – שרפתו על המוקד – היא זו שהביאה אותו למצב הדבקות וההתענגות על זיו השכינה). לכאורה, "גדולה נקמה", ומעשהו האחרון של משה רבינו היה מלחמת נקמה במדין, ואילו מסיפור זה משמע שהנקמה היא ענין קטנוני וילדותי לחלוטין. אכן, צריך להבין כי הדברים הם אמת לאמיתה, אלא שהם מדברים דווקא על נקמה אישית. הרצון לנקמה אישית הוא קטנות מוחין השייכת לילדים קטנים, המתרגזים על דברים פעוטים ומאיימים לחשב חשבונות ולנקום נקם. אבל, כאשר המדובר בנקמה שהיא עצמה קידוש ה' – כבמלחמתו האחרונה של משה רבינו, שהיא "נקמת הוי' במדין" – אזי הנקמה היא ענין אחר, נעלה וגדול (גם אז יש בנקמה ממד של קטנות, של התחשבנות וירידה לפרטים, אך אז זה רצוי וחיובי – ועל קטנות רצויה זו חשבו הרבנים שדברו עם גר הצדק על הנקמה, אלא שהוא חפץ לעבור למצב מוחלט של גדלות – ואכמ"ל להאריך עוד בהבנת הדבר, תן לחכם ויחכם עוד).

מעשה זה שייך לספירת החסד: היכולת נפשית להתגבר על הנטיה והיצר להנקם מזה שפגע בי ואפילו הרג אותי (ואף כאשר מדובר בגוי רשע שהרג אותי בגלל שאני יהודי) נובעת מחסד ואהבה. הגר-צדק חש כי עוד מעט, אחרי שיעלה על המוקד, הוא עתיד לזכות לתענוג העליון, לחויה של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". בלשון הקבלה מכונה האהבה בתענוגים אותה נוחלים הצדיקים "תעלמין דכיסופין", שהם בסוד "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" האמורים באברהם אבינו, איש החסד, אביהם של הגרים.

חויה עמוקה זו – של אפסות כל העולם הזה, על פיתויו וצרותיו, מול הענג האלקי הנפלא – בא לידי ביטוי במיוחד ביום שריפתו של הגר, חג השבועות, בו נוהגים לומר את פיוט האקדמות, מהפיוטים המופלאים בספרות ישראל (ויש להעיר כי אף שעל פי מנהג חב"ד בדורות האחרונים אין אומרים פיוט זה בציבור, הרי הוא נדפס בסידור ואף ראו שהרבי נהג לומר אותו בשקט, ואם כן ראוי לכל אחד ואחד לומר את פיוט האקדמות בשבועות). בפיוט זה מתואר כיצד הגוים מנסים לפתות את ישראל להצטרף אליהם, בהבטיחם להם את כל טובות העולם ומנעמיו, ואילו היהודים צוחקים על הצעות אלו ואומרים לגוים כי אף על פי שהם הורגים בישראל, הרי הטובה לה זוכים ישראל היא גדולה ומופלאה באין ערוך, וכל צרות העולם הזה כמו גם כל פיתויו הם אין ואפס כנגדה. גר הצדק במשלו המחיש את תוכן פיוט האקדמות, ואכן, הראשון שזוכה לחוש הזה הוא אברהם אבינו, איש החסד, ובעקבותיו כל הגרים הנדבקים באלקי ישראל. לגר יש חוש פנימי בהשגה זו, שבלעדיו הוא לא היה מתגייר. שהרי, גרות צדק אמיתית מתקיימת בעיקר כאשר רע ליהודים בעולם, בעוד שבתקופות בהן טוב ליהודים תקפותו של הגיור בעיתית על פי ההלכה. גר הצדק מסתפח לעם בזוי וסחוף, במצוק ובמצור, מתוך ההכרה שכנגד הטוב הפנימי הצפון בתורת ישראל כל צרות העולם אינן אלא משחק ילדים.

גבורה: מסירות נפש לכתחילה

בסיפור חייו של הגר-צדק מודגש מאד כי הוא סיכן את חייו מתוך רצון ובמודעות גמורה, ואף רצון פנימי למסור את נפשו בסופו של דבר:

"הגר צדק וחבירו למדו והשתלמו בחכמות שונות, וכן למדו על עם ישראל, והחליטו לחקור ולהתחקות על מנהגי ישראל ומצוותיהם, ונכנס הדבר בלבם ואמרו להתגייר ולהצטרף אל עם עולם, ונסע חבירו של הגרף לאמסטרדם ושם התגייר, אך הגרף אמר שהוא רוצה לכפור בגלולי בית אביו ואליליו והתגייר דווקא בארץ מולדתו [בפשטות, כך מקובל, הכוונה היא שלאחר שהתגייר באמסטרדם, רק שם היה הדבר אפשרי, בחר אברהם בן אברהם לחזור לארץ מולדתו ולהתגרות בכמרים]. ונתפס על ידי הכומרים והושיבוהו בבית האסורים וייסרו אותו שישוב לאמונתם והוא היה מחרפם ומגדפם, והביאו אליו את אביו ואת אמו והתרו בו שלא יזלזל בהכומרים כי מרה תהיה אחריתו, ואמר "כבר הייתי רוצה להיפטר מגוף עכור זה שנתפטם מבשר שקצים ורמשים". "

רצונו של הגר-צדק לשבור בתוקף את גלולי בית אביו, כפי שעשה אברהם אבינו, שייך לספירת הגבורה – לכח התקיף להתגרות (גר לשון התגרות) ולהלחם כדי לקדש את שם ה' (וזו גם גבורתו של אברהם אבינו, איש החסד, ושמא משום כך אין הוא נזכר בפירוש בתורה שבכתב, המדגישה דווקא את קו החסד של עבודת אברהם). גם נכונותו, ואפילו רצונו, של הגר-צדק להסתלק מהעולם ולהיפטר מהגוף העכור שייכים לקו העליה והמרירות של ספירת הגבורה.

תשוקת ההסתלקות הזו חזקה ומפליאה יותר מאשר במקרים אחרים – היא גוברת על גבורת ההסתלקות של נדב ואביהוא, אשר נסתלקו מתוך "רצוא" בלי "שוב" (תנועה של קו שמאל, העולה ב"רצוא" ממטה למעלה), משום שאצלם לא היה הדבר מתוך רצון להסתלק מלכתחילה, וכפי שכבר הוזכר, תשוקת ההסתלקות של הגר-צדק חזקה אפילו מתשוקה זו כפי שבאה לידי ביטוי אצל רבי עקיבא, שהיה ראשם ועיקרם של עשרת הרוגי מלכות, השייכים לספירת הגבורה, כדלקמן). תשוקה שכזו איננה מדת כל אדם, המצווה על "'וחי בהם', ולא שימות בהם", אך כפי שיתבאר לקמן, סיפורו של הגר-צדק (שהתחולל כאשר היה הבעל שם טוב בן 51, 11 שנה בדיוק לפני הסתלקותו, וכאשר אדמו"ר הזקן היה בן 4) הוא אחת ההכנות להתגלות והתפשטות תורת החסידות בעולם.

 תפארת: לימוד תורה – "נעשה ונשמע"

כבר הזכרנו את המפגש בין הגר-צדק עם מכריו מהעבר, בו הם שאלו אותו במה הוא נשתנה מהם, שעל אף שכולם למדו את אותם דברים דווקא הוא ראה להתגייר. תשובתו הראשונה לשאלתם היתה:

"אתם לא למדתם כמוני ונתקיים בכם "ונטמתם בם" וכדרשת חז"ל ונטמטם בם, כלום ניסיתם לקיים?"

בלשונו של הרבי, נקודת התוכן של תשובת אברהם בן אברהם היתה כי הוא למד מתוך בהירות ש"המעשה הוא העיקר", בעוד שהם למדו מתוך טמטום הגורם למבט חיצוני ומרוחק על מה שנלמד. נקודה זו מתקשרת, גם היא, לחג השבועות – זמן מתן תורתנו (בו 'נתגיירנו' כולנו). כהקדמה לקבלת התורה הקדימו בני ישראל "נעשה ל"נשמע" (ודווקא בזכות כך זכו שמלאכי השרת, שסודם הוא "עושי דברו לשמוע בקול דברו", ירדו וקשרו להם שני כתרים). יש פירושים רבים להקדמת "נעשה" ל"נשמע", ומסיפור זה עולה עוד פירוש חשוב. לכאורה, ניתן לשאול, כיצד אפשר לדרוש ממי שלא יודע כלום לומר "נעשה ונשמע"? כיצד יכול הגר להתחייב באופן כזה לקבלת התורה? אחד הפירושים הוא כי "נעשה ונשמע" איננו רק הקדמה של התחייבות מוחלטת לפני הלימוד, אלא זו תודעה המלוה את הלימוד ויוצרת את אופיו היהודי המיוחד. הראש היהודי פועל בלימוד בשונה מהראש הגויי – השכל היהודי מצייר את מה שהוא לומד באופן מעשי, ולדידו מה שהוא עוסק בו אינו תיאוריה מופשטת אלא לימוד מוחשי הנוגע למעשה.

כך העידו גדולי ישראל, כי לימוד תורה אמיתי הוא כזה בו תוך כדי הלימוד הוא רואה בעין הפנימית של לבו ושכלו את תוכן הלימוד, ועד שהתחושה היא שבתוך הלימוד עצמו מתחוללת גם העשיה העולה ממנו. כך, לדוגמה, יובן לנו כי "נעשה ונשמע" ביחס לפסוק "וקשרתם לאות על ידכה" אינו רק הקביעה שרק אחרי הנחת תפילין ניתן להבין את משמעותה, אלא גם שהסיכוי לקלוט פסוק זה בפנימיות כרוך בכך שתוך כדי הקריאה יצייר האדם במוחו את עצמו עם תפילין על ראשו וזרועו. אפשר לחשוב שלימוד מעשי כזה אינו עמוק כמו לימוד תיאורטי, אך כל מי שטעם טעמו של לימוד תורה אמיתי יודע כי ההיפך הוא הנכון – כל דרך המחשבה של חז"ל (בפרט בתלמוד הבבלי) היא ציור המציאות של הדינים המדוברים, כשתוך כדי כך מתעוררות קושיות ובעיות הדורשות העמקה ופתרון. כאשר לומדים באופן מופשט לא מתעוררים לשים לב לדברים הטעונים הבהרה והעמקה ולא מגיעים ללימוד מוחלט של הסוגיא. דווקא מתוך הציור המעשי, הכרוך בהתמודדות עם קשיים והעלמות שמציב העולם המעשי, זוכים להגיע לריבוי אין סופי של חידושים והבנות, עליו נאמר "'ועלמות אין מספר' אלו ההלכות".

הראש היהודי הזה מופיע אצל הגר עוד לפני שהוא מתגייר, והוא המכשיר אותו לקבל על עצמו את התורה והמצוות. בחסידות מדייקים (כפי שצוין לעיל) כי לשון חז"ל איננה "גוי שנתגייר" אלא "גר שנתגייר" – עוד לפני שנתגייר כבר היה לו פוטנציאל לרוח יהודית, כבר ריחפה עליו במקיף, כ"רוח אלהים מרחפת על פני המים", נשמת ישראל (ומהיכן זכה הגר, בן להורים גוים, לנשמה כזו? בסידור בית יעקב לר"י עמדין מפורש כי גר צדק נולד להורים גוים שהיתה ביניהם אהבה בעת הזיווג – שרש נשמת ישראל הוא אהבה, והדבר כה עמוק ועצמי עד שגם אם שני גוים זוכים להארת אהבה אמיתית בזיווגם, הילד הנולד להם הוא בעל פוטנציאל להתגייר). וכך, הגר – עוד בטרם נתגייר – כבר חושב בראש יהודי, וכאשר הוא לומד פסוק או סוגיא הוא חש כי לא יוכל להבינם באמת אם לא יצייר לעצמו כיצד הוא מקיים אותם. לכן, הסביר הגר-צדק לרעיו מהעבר, בעוד שהם למדו את התורה מתוך טמטום הלב והמח האקדמי, המאפשר ללמוד ללא כל זיקה מעשית לנושא הנלמד, הרי שהוא למד מתוך תודעת "המעשה הוא העיקר", וכך זכה להקדים "נעשה" ל"נשמע" ולקבל את התורה ככל עם ישראל במתן תורה, בשמחה ובפנימיות.

לימוד עמוק זה בנוגע לאופי לימוד התורה היהודי – המשנה את כל הקליטה, ועושה אותה שמחה ופנימית – מכוון כנגד ספירת התפארת. התפארת בכלל היא עמוד התורה (כשה"תפארת – גופא" הוא "גופא דמלכא" המורכב מ-רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה), והנשמות היודעות לעסוק בתורה כדבעי – "מארי תורה" – הן בסוד ספירת התפארת בפרצוף הכללי של נשמות ישראל, כמבואר בהקדמה לתיקוני הזהר.

 נצח: "אין גוי נעשה יהודי ואין יהודי נעשה גוי"

עוד מקובל בשמו של גר הצדק:

"הוא היה אומר, אין גוי נעשה יהודי ואין יהודי נעשה גוי, אלא כשחזר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עם תורתו על כל האומות ומיאנו לקבלה היו ביניהם שחפצו לקבלה, אלא שבטלו ברוב. וכן כשכנסת ישראל קיבלה את התורה היו יחידים שלא רצו בה. הללו זכו ובאו והללו עקרו לשם רח"ל."

גם ה'ווארט' הזה מתקשר ליום היארצייט של גר הצדק, באשר כל הסיפור של החזרת התורה על כל האומות, עד לקבלת התורה על ידי עם ישראל, שייך גם הוא לזמן מתן תורתנו. בתהליך זה, הסביר הגר, היו יחידים מבין האומות שרצו לקבל אל התורה, אך דעתם בטלה ברוב (דבר הממחיש כיצד פעמים רבות התעוררות טובה של יחידים מדוכאת על ידי החלטת החברה, הפוסלת אותה על הסף, ופעמים רבות שהפרט נבלע בכלל, למרבה הצער), ולאידך, ה"י, היו גם יחידים מבני ישראל שלא חפצו בקבלת התורה (בין אם שתקו באמירת "נעשה ונשמע", או שאמרו זאת תוך שבטלו זאת בלבם), אותו "שרש פורה ראש ולענה" ממנו הזהיר משה לפני הכניסה לארץ, והם אלו היחידים אשר אובדים מעמנו ר"ל (אודותם נאמר בסוף פל"ב בתניא ש"אין להם חלק באלקי ישראל").

בפרצוף הנבנה כאן שייכים הדברים לספירת הנצח, בה נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כשם שבה' נאמר "אני הוי' לא שניתי", כך גם ביהודים, שהם חלק ממנו יתברך (הביטוי "נצח ישראל" משקף יותר מכל את היחוד העצמי של ה' וישראל) , אין שינוי לעולם – יהודי שקבל על עצמו את התורה באמת איננו הופך לגוי אף פעם, וגם גוי שמקבל את התורה אות הוא כי באמת כבר קבל עליו את התורה מעולמים. ובלשון הראשונים: "כל קדמון נצחי [= משיח]".

קביעת העובדה שאין גוי נעשה יהודי ואין יהודי נעשה גוי נובעת מתודעת ארבע האמהות של עם ישראל שרה רבקה רחל לאה(חושבנא דדין כחושבנא דדין, והנה שלוש התיבות הראשונות אין גוי נעשה = שרה, האם הראשונה, שבידעה שאין גוי נעשה יהודי ביטלה את דעתו של אברהם בזה ואמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה וגו'", והסכימה דעת המקום לדעתה), ושעל כן יהודי הוגדר בהלכה כמי שנולד לאם יהודיה. והוא סוד ב"פ אהיה אשר אהיה (אהיה לנצח ולתמיד מה שאני באמת מאז ומתמיד), שם הבינה (אליה זכה משה), פרצוף אמא, שמאיר בלב בספירת הנצח (בסוד הקבלת ז השמות שאינם נמחקים ל-ז המדות מחסד עד מלכות).

 הוד:

סיפור נוסף המסופר על הגר-צדק ממחיש את הבנתו ביחס בין נשמות ישראל ובין הגרים:

"בעת שהגר צדק ישב בבית הסוהר, עבר לידו שר וברכו לשלום ולא ענהו כי עמד באמצע התפילה. אחר כך שאלוהו הרי היה מותר להפסיק מפני היראה ומפני הכבוד. והשיב הגר צדק: בן המלך יכול תמיד לבקש צרכי עצמו מאביו, אפילו בזמן שמדברים עמו בעניני חדשות המדינה ועניני מלכות, לא כן עבד המלך ואפילו שרי המלך אסור להם להזכיר צרכיהם בעת שהמלך מדבר עמם צרכי המלוכה. כך בני ישראל, בנין דמלכא, מותר להם להפסיק, אבל לאחרים הנמשלים כעבדי ושרי המלך אסור."

משלו של הגר-צדק ממחיש כי היחס הראוי למלך הוא "וי ליה למאן דמחוי במחוג קמיה מלכא" – אוי לו למי שמפנה את תשומת לבו מהמלך בעת שהוא מדבר איתו, ודינו מות. לדבריו, ההלכה שמותר להפסיק מפני היראה ומפני הכבוד איננה הסדר הראוי והמתבקש, אלא ביטוי לקרבה יוצאת הדופן של ישראל לאביהם שבשמים, אשר רק בהיותם בנים המצויים אצל אביהם הם מותרים להפסיק את השיחה הרצינית עמו ולהסב אותה לענייניהם שלהם, ואין הדברים אמורים במי שאיננו בן המתחטא אצל אביו. יש כאן אבחנה בין מי שנולד יהודי לבן גר (על אף שהתורה משוה בין האזרח והגר) ש"סורו רע" (בסוד "הודי נהפך עלי למשחית"), ולפיה הראשון חש באופן בסיסי לפני ה' כבן לפני אביו, ואילו האחרון עובד את ה' בבחינת עבד בלבד. [אך באמת, אברהם בן אברהם במילוי – אלף בית ריש הא מם בית נון אלף בית ריש הא מם – הוא "יהלום" של בן (סכום כל המספרים מ-א עד בן וחזור מ-בן עד א)].

עצם הנכונות של הגר-צדק להכיר את מקומו מתוך שפלות שייכת לתכונת הוידוי התמים של ספירת ההוד. ובכלל, ספירת ההוד – המכוונת בגוף כנגד המערכת החיסונית, ובעם כולו היא השומרת מפני חדירת גורמים זרים ומזיקים (ומעודדת כניסת גרי צדק אמיתיים, המסוגלים להתייהד באמת) – היא מקום האחיזה של הגרים (הן גרי הצדק בפנימיות ספירת ההוד, והן גרי תושב בחיצוניותה), כמבואר במ"א. תחושת העבדות המוחלטת של הגר גם היא שייכת לספירת ההוד, בה נאמר "תמורת ממשלה עבדות". והנה, סיפור זה מבטא גם הוא את נכונותו המוחלטת (ואף רצונו) של הגר-צדק למסור את נפשו, ואת נכונותו להתעמת עם ראשי התרבות הגויית מתוכה צמח – ההוד הוא ענף ספירת הגבורה (ולפעמים מתוארת בחסידות כתכלית ועוצמת הגבורה לחסל את האויב לגמרי, ובענין הגר-צדק חיסול האויב היינו מה שאינו נכנע לו כלל וכלל – כל הכנעתו לה' בלבד – "והאיש מרדכי [אברהם בן אברהם = מרדכי מרדכי] לא יכרע ולא ישתחוה"), בה מיקמנו את תכונת העימות ואת חשק מסירות הנפש של הגר.

 יסוד: "יונתי בחגוי הסלע"

"כשעלה על המוקד וקידש שם שמים ראו כדמות יונה פורחת מלהבות האש ועולה למעלה."

ישנם סיפורים רבים על צדיקים שבעת הסתלקותם הסובבים אותם ראו מחזות שונים שהמחישו את הסתלקות הנשמה, כאשר הנשמה התלבשה בגוון או מראה מסוים. כך מסופר כי בהסתלקות הבעל שם טוב, יא שנה אחרי הגר-צדק (ויש לציין שישראל ועודאברהם בן אברהם עולה גל – ג"פ יא – בריבוע, בסוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"), ראו הסובבים אותו ביציאת נשמתו כעין אור סגול (או תכלת). היונה היא סמל של כלל ישראל, הנמשל ל"יונתי בחגוי הסלע" (המאוימת על ידי נץ מלמעלה ונחש מלמטה, מצבו של הגר הנאחז במדת הצדק – בחגוי הסלע), ובפרט זהו סמל של ה"צדיק יסוד עולם" ("ועמך כולם צדיקים", כאשר בני ישראל המיוחסים הם בבחינת צדיק עליון בעוד שגרי הצדק הם בבחינת צדיק תחתון). לכן, התלבשות נשמתו בדמות יונה בעת ההסתלקות שייכת, בפרצוף שלנו, לספירת היסוד – זו בחינת הצדיק שבו (הניצל, בעת ההסתלקות, מהנץ והנחש, המסמלים את כוחות הטומאה הפוגמים את הברית. והרמז: הערך הממוצע של שלוש התיבות יונה גר צדק הוא יוסף, הצדיק יסוד עולם).

 מלכות: "רגליה יורדות מות"

כל הסיפורים הקודמים היו מעוררי התפעלות ונותנים טעם לשבח, עם כל החריפות שבהם, אך המימרא האחרונה הכרוכה עם קידוש ה' של הגר-צדק נראית, במבט ראשון, כנותנת טעם לפגם:

"לאחר שקידש הגר צדק את השם נתעורר קטרוג גדול על שזה נעשה על ידי אחד מאומות העולם ונסתלקו שלשה עשר מצדיקי הדור."

כיצד ניתן להבין שפעולה נעלית כל כך של מסירות נפש על קידוש ה' גוררת בעקבותיה דווקא קטרוג? לעיל כבר נרמז כי בקידוש ה' של הגר-צדק, כמו פעולות נוספות באותה תקופה, היתה גם הכנה להתגלות החסידות באותו הדור. הכנה מסוג זה דומה למשהו שהתחולל גם לפני גילוי פנימיות התורה על ידי רבי שמעון בר יוחאי. בתחלת האדרא אמר רבי שמעון לחברים כי הנשמות בדורות שקדמו לו השתייכו לגבורה (ובפרטות, כפי שמבאר האריז"ל, הרי הם בסוד ה גבורות), עליהן נאמר "הוי' שמעתי שמעך יראתי", ואילו מדורו שלו – "אנן בחביבותא תליא מילתא". שרש הנשמות שקדמו לגילוי רזי התורה הוא מהגבורות, ונטיתם הטבעית היא הסתלקות ועליה ממטה למעלה, ורק אחרי מיצוי מופלא של תנועת הנפש של צדיקי הדורות הללו מגיעה התנועה ההפוכה של המשכת החסדים בגילוי מלמעלה למטה – גילוי הזהר החל רק לאחר הסתלקותם מטילת המורא ומלאת הגבורה של עשרת הרוגי מלכות (שבראשם, כפי שנזכר, רבי עקיבא – רבו של רבי שמעון בר יוחאי). האריז"ל אומר כי בזכות מסירות הנפש של עשרת הרוגי מלכות יש בנו הכח להחזיק מעמד בגלות, עד ביאת גואל צדק. במובן מסוים יש בגלות מעלה על זמן הגאולה, עד שבהקשר זה מתוארים ימי הגאולה כ"ימים אשר אין בהם חפץ" – מעלה זו היא מעלת גילוי הגבורה היהודית, המתבטאת במלחמה באומות ובמות על קידוש ה'.

לפני גילוי תורתו של משיח – רזי תורה – נדרש מיצוי של תנועת הגבורה היהודית של הגלות, והדבר בא לידי ביטוי בעשרת הרוגי מלכות. בדומה לכך, לפני גילוי אורו של משיח בידי מורנו הבעל שם טוב נדרש שוב מיצוי של נשמות משרש הגבורה – כשם שהגר-צדק ביטא בחייו ובמותו את הגבורה היהודית הזאת (גבורה קדושה ועליונה של אמא עילאה), כך גם יג הצדיקים שהסתלקו בעקבות זאת מן העולם – שבודאי לא השתייכו לתלמידי-חסידי מורנו הבעל שם טוב – היו נשמות של גבורה, שסיום תפקידן בעולם היה בהסתלקות אל ה' (הקטרוג עצמו מבטא את ההקפדה והדקדוק השייכים לנשמות כאלו, משרש הגבורה והדין, ובודאי דווקא ביחס לנשמות כאלו יכולה להתעורר התביעה מדוע לא פעלו לקדש את ה' באותה גבורה כמו הגר-צדק).

ההסתלקות ההכרחית של נשמות הגבורה לפני הורדת החסדים שייכת לספירת המלכות, בה נאמר "רגליה יורדות מות", ונשמות אלו כולן הן בבחינת "הרוגי מלכות" – לכן שייך סיפור זה לספירת המלכות, והוא החותם בכי טוב את פרצוף חייו של הגר-צדק, אשר פעולתו היתה נחוצה כדי להביא לעולמנו את אור הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, אור תורתו של משיח.