שיעור בדבר מלכות לפרשת בשלח – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

יש שיחה מיוחדת שכלולה בדבר מלכות לפרשיות בא-בשלח נ"ב ביחד – הרבי חבר את שתי הפרשיות היות ששתיהן קשורות להלולא רבא של חמיו, הרבי הקודם, הרבי הריי"צ. בשנת תש"י, שנת ההסתלקות, י שבט היה בשבת פרשת "בא" (וההסתלקות היתה בשבת בשמונה בבקר), אבל ברוב השנים, כמו שנה זו, י שבט חל בתוך השבוע של פרשת בשלח. לכן יש קשר בין שתי הפרשיות, והרבי דבר בשתי השבתות על הנושא המיוחד של ה"דבר מלכות" – מעלת נשי ובנות ישראל – סימן שזה דבר מיוחד לתקופה זו. זה "דבר מלכות" בפני עצמו, וזה קשור בגלוי לפרשת בשלח (כפי שנסביר בסמוך). היות שזה נושא מאד חשוב בדורנו, דור הגאולה והמשיח, המעלה של נשי ובנות ישראל – לכן כדאי מאד להקדיש את המחשבה שלנו לשיחה הזאת.

הרבי מתחיל בכך שהרבי הקודם הכין מאמר מיוחד שהחסידים ילמדו באותו יום שהוא עתיד להסתלק מן העולם, ובעצם הוא הכין המשך של ארבעה מאמרים. בשנים האחרונות הרבי לא דבר, נלקח מאיתו חוש הדיבור, לכן היה מכין מראש מאמרים לתאריכים מסוימים, שהחסידים ילמדו את המאמר שלו באותו תאריך. ה"המשך" (נושא אחד שמחולק לכמה מאמרים) האחרון שהו"ל הוא "באתי לגני אחותי כלה", שראשיתו ל-י שבט (יום הסתלקותו), אחר כך יג שבט, פורים ו-ב ניסן (הילולת הרבי הרש"ב). מדוע הכין מאמרים ל-י שבט ו-יג שבט? רק על פי נבואה על הסתלקותו? ודאי יש בכך רוה"ק ונבואה, אך הרבי תמיד מלביש כל דבר בדבר מובן, והוא הוציא זאת לכבוד היארצייט של סבתו – הרבנית רבקה, אשתו של הרבי מהר"ש.

מוסדות הבנות בחב"ד נקראים, בדרך כלל, "בית רבקה" – על שם הרבנית רבקה. חוץ מזה שהיא ודאי אשה צדקנית גדולה מאד, רבנית, אשתו של רבי, היא באופן מיוחד היתה מאד מאד קשורה עם בנה, הרבי הרש"ב. לא רק שהיא גדלה אותו, אלא שהיא חנכה אותו וגם מלאה אותו בהמון תוכן חסידי, במיוחד בסיפורים, והרבה מאד דברים ממה שהרבי הקודם, בעל ההילולא של י שבט, מספר – אודות כל תולדות החסידות וגם שרשי החסידות לפני הבעש"ט, כמובא בספר הזכרונות – עברו דרך הרבנית רבקה, שהיתה "בעלת שמועה", אשה משכילה מאד מאד, והרבה מתולדות החסידות זה ממנה לבנה, או אפילו ישירות לנכדה. היא היתה מאד חשובה אצל הבן ואצל הנכד ואצל כל החסידים – הרבה התוועדויות של שמח"ת ועוד התוועדויות חסידים היו אצלה בבית – היא משהו מיוחד מבין הנשים הצדקניות הללו, קובעת ברכה לעצמה לגמרי, ולכבודה הוציא את מאמר "באתי לגני". זה שהוא עצמו בחר להסתלק מהעולם באותו יום – רבי בוחר את יום הסתלקותו – זה סימן שיש לו הזדהות עצמית איתה. יום ההסתלקות זה היום שכל החסידות, כל מה שהוא לימד ומסר עליו נפשו כל חייו, עולה באותו יום – הכל כעת מקושר לסבתא שלו. זה משהו מאד משמעותי.

את החלק השני הרבי הריי"צ אמר ללמוד ב-יג שבט, שלושה ימים לאחר מכן, שזה היארצייט של אמו שלו – אשתו של הרבי הרש"ב, הרבנית שעטרנא-שרה. שני ימים סמוכים שלכל אחד מהם הקדיש חלק מצוואתו לדור הגאולה הם לזכר נשים צדקניות. אחר כך יש פורים – בו יש גם אשה וגם איש, גם אסתר וגם מרדכי – ואז זה עובר ליארצייט של אבא שלו, ב ניסן.

בכל אופן, בחדש שבט ובימים אלו בפרט, הכל מוקדש לנשים צדקניות. שני ימים אלו חלים בדרך כלל בפרשת "בשלח", וצריך לחיות עם הזמן ולתת לכך את הדעת. לכך הרבי מקדיש את שיחותיו מ"זמן השיא", השיחות האחרונות לעת עתה, והשיחה המקשרת ומחברת פרשות "בא" ו"בשלח" (וקשורה בעיקר ל"בשלח") זה על מעלת נשי ובנות ישראל, הכל סביב הרעיון ש"אשת חיל עטרת בעלה" – שלעתיד לבא (החל מעכשיו) האשה עולה, קודם היא מגיעה למצב של "שוין בקומתן" עם בעלה, ואחר כך היא מתעלה עוד יותר גבוה, עד שהיא נעשית הכתר שלו, "אשת חיל עטרת בעלה". או, בלשון אחרת, בלשון חז"ל, קודם "לא זז מחבבה עד שקראה בתי" – קודם הכלה האהובה מכונה בלשון חבה בת (שעדיין היא בגדר מקבלת, כאב ובת, אלא שהבת הכי חביבה על האב), ואחר כך "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי" (כמו בפסוק זה גופא, "באתי לגני אחתי כלה", וזה "שוין בקומתן"), ולבסוף "לא זז מחבבה עד שקראה אמי" (ועל זה כתוב עטרה – "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – זו הבחינה של "אשת חיל עטרת בעלה"). זה שלושה כינויי חבה ואהבה של חתן לכלתו. כעת הגענו כבר ל"שוין בקומתן", וממתינים לשלב של "אשת חיל עטרת בעלה". לכן הרבי מקשר זאת למאחז"ל ש"אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור" (כפי שנגאלו ממצרים בשכר נשים צדקניות) – "הכל מן האשה".

הרבי מתחיל עם כך שאצל הרבי הקודם – שכאן יש קשר כל כך בולט ומתבקש להדרש, שההילולא רבא שלו חלה באותו יום של הסתלקות סבתו, שלכבודה הכין את המאמר – ראינו חידוש מאד גדול, שהוא התייחס לנשים בצורה מיוחדת שלא היתה לפניו בתולדות החסידות. הוא התייחס לנשים בצורה ישירה, כך שנשי ובנות ישראל תקבלנה ישירות מהרבי – שהנשים תהיינה חסידות ישירות של הרבי, לאו דווקא באמצעות בעליהן. כך הרבי פותח את השיחה, ואומר שזה באמת חידוש נפלא, כי עד אז ודאי שהנשים היו קשורות – אם הבעל היה חסיד של הרבי אז גם האשה היתה חסידה של הרבי – אבל עד הדור האחרון הזרימה היתה מהרבי לגברים ומהגברים לנשותיהם (כמו בקבלה, שהז"א מקבל מאו"א ואחר כך מעביר את השפע לנוק' דז"א), והנה בא החידוש הראשון של דורו של הרבי הקודם, שיש הזרמת מוחין (או הזרמה בכלל של שפע) ישירות מהרבי לנשים. כמובן שזה לא בא בשביל חלילה להפריד בין האיש לבין האשה, ר"ל – זה כנראה בא לחזק את הקשר עוד יותר בין הבעל ובין האשה (כפי שנסביר יותר בהמשך) – אך המושג הזה שהבת והאשה מתקשרות ישירות לרבי וגם הרבי מתייחס אליהן באופן ישיר, זה חידוש של הרבי הריי"צ (ותיכף נאמר איך זה מתבטא אצל הרבי), והכל זה בגלל מעלת נשי ובנות ישראל.

אחר כך ממשיך ואומר שיש עוד שני חידושים, שכל אחד נגזר מהקודם: איך הרבי משפיע? דרך החסידות, דרך התורה שמלמד. אז אם יש קשר והשפעה ישירה מהצדיק לבנות, לנשים, סימן שיש תורה מיוחדת ששייכת ומוגשת באופן ישיר לנשים. הרבי כותב שהתורה הזאת היא בעצם תורת החסידות, יותר מתורת הנגלה. זה שהאשה צריכה ללמוד ולדעת ולהיות בקיאה בכל ההלכות שהיא צריכה בשביל לנהל בית יהודי – זה כבר שו"ע, זה לא חידוש של החסידות. החידוש של החסידות שכל קבלת הבעל שם טוב – הנעלית מכל מה שנתגלה קודם, וכל הגבוה מעלה מעלה ביותר יורד מטה מטה ביותר – שייכת במיוחד לנשים. וזאת למה? כי זה נועד לעורר אהבה ויראה, מחובות הלבבות שהן מצוות תמידיות, ודווקא בדור האחרון – לקראת ביאת משיח – לא כל כך קל לקיים אותן, וצריך לחזק את קיום המצוות התמידיות, שעיקרן אהבה ויראה, כמו שכותב בתניא עפ"י זהר שבלי אהוי"ר המצוות לא פורחות ועולות למעלה. כדי להוליד בלב אהוי"ר צריך להתבונן בדברים המעוררים אהוי"ר, ובשביל זה ניתנה – על פי פשט – תורת החסידות. תורה זה מזון הנשמות – "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" – וכל דבר צריך את המזון שלו. המזון של אהוי"ר זה תורת החסידות, וחיוב אהוי"ר הוא לנשים כמו לגברים, לכן תורת החסידות היא בשביל כולם, אך יש משהו מיוחד שתורה זו תואמת את התעוררות הלב של האשה (ואולי ננסה להסביר זאת קצת יותר בהמשך). חסידים מאז ומתמיד העמיקו ודבקו בעומק שבעומק השכל שבתורת החסידות והסוד, הרזין דרזין, ולכאורה העמקה ויגיעה שכלית יותר מתאימות לגבר, אבל יש משהו בתורה זו עצמה שהיא "חכמת נשים" – יש איזו "חכמת נשים" מיוחדת שמאפיינת את תורת החסידות. את הדבר הזה ניסינו להסביר הרבה פעמים, אבל אולי נוסיף לכך עכשיו עוד ממד. זה הדבר השני בשיחה שהרבי אומר שהרבי הקודם חידש ביחס לנשים.

הדבר השלישי, שכמה שאשה צריכה להיות "כל כבודה בת מלך פנימה", בצניעות – וזה דבר שלומדים אותו גם מפרשת שבוע, ועוד יותר מההפטרה (כפי שנסביר תיכף), עד שהמעלה הכי גדולה בחז"ל לאשה זה "אשה צנועה" (יותר מתואר של צדיקה או חכמה; גם איש צריך להיות צנוע, אבל "איש צנוע" זה לא הביטוי השגור לתאר את מעלתו העצמית ביותר), וגם בדורנו זו עדיין המעלה הכי גדולה שלה – אף על פי כן יש חידוש בדור שלנו, שהאשה צריכה להיות גם משפיעה. היא צריכה להפיץ את האור, להקים חוגים וכו' – ההתחלה זה לחנך ילדיה, אך מעבר לכך צריכה לחוש אחריות על הקהילה, על הציבור, על כלל כנסת ישראל, וגם לחוש ש"בשכר נשים צדקניות" תבוא הגאולה. בדרך כלל חושבים שהאיש משפיע והאשה מקבלת, אך הרבי הקודם חדש שהאשה צריכה להפוך למשפיעה, והרבי אומר שזה מתחיל מהשפעתה על בעלה. זה הפשט של מאחז"ל "הכל מן האשה", היינו שהשאלה אם הבעל צדיק או רשע תלוי באשתו – בעל צדיק שהיה נשוי לרשעה, בסוף הצליחה להפכו לרשע, ולעומת זה היה רשע ממש נשוי לצדקת, ובסוף עשתה אותו צדיק. מכאן לומדים חז"ל שבבית "הכל מן האשה", ולכן האשה צריכה להיות משפיעה, קודם כל על בעלה, וודאי על הילדים (זו חובת הקדש שלה לחנכם על טהרת הקודש), וגם על כל הסביבה. זה חידוש, שמשיח גם מחכה ליישומו.

כך הרבי פותח את השיחה, עם שלושת הדברים האלה. כדי לזכור ולהפנים טוב ניתן לכך סימן, וקודם ניתן לכך שלוש מילים: חסידה (של הרבי בזכות עצמה, ולא רק בזכות בעלה), משכילה (בחסידות, בשביל זה צריך ספרים או קלטות; אצל האשה יותר מודגש שההשכלה זה בשביל הלב. אצל גברים חסידים שהיו משכילים זה לא היה תמיד ברור אם ההשכלה זה בשביל לעורר מדות בלב או רק להשאר בהשכלה, ואפילו היו שטעו – בפרט בזמן השיא של ההשכלה בחב"ד, אצל אדמו"ר האמצעי – שצריך להשאר רק בהשכלה ולא להוריד למדות, וכנגד זה אדמו"ר האמצעי היה צריך לכתוב ספר שלם, קונטרס ההתפעלות, כדי להוכיח את חסידיו המשכילים שהדברים חייבים להגיע ללב. לעומת זאת, הנשמה שיודעת בטבעה שהדברים חייבים להגיע ללב, ולכן גם משדרת באופן טבעי את תכלית הכוונה של החסידות, הנשמה שקוראת נכון מה רצה הבעל שם טוב, האיש הלבבי, וגם מה רצה אדמו"ר הזקן, האיש השכלי, זו האשה – "מהוי' אשה משכלת", זו המתנה הכי גדולה שה' נותן לאדם), משפיעה.

יש עליה של האשה בדור האחרון, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", לכן קודם עולה עד שהיא שוה עם המשפיע שלה, ואחר כך עולה עוד יותר גבוה עד שהופכת להיות "אשת חיל עטרת בעלה". וזה לפי הסדר הזה – קודם חסידה, אחר כך משכילה, ואחר כך משפיעה – בדיוק כמו הסדר שהרבי כותב. אי אפשר להיות משפיעה בלי שיש מה להשפיע – בשביל להשפיע צריך גם את השכל וגם את החוש בתכלית השכל. בשביל להיות משפיע צריך להיות דוגמה חיה, ובחסידות הדוגמה החיה זה שאדם לומד חסידות בעומק ומתעצם עם החסידות, והחסידות באה לידי המעשה של החסידות ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), היינו התעוררות מדות הלב, אהבת ה', יראת ה', אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל. היות שלאשה יש יותר בפשטות ובטבעיות – מה שאנו קוראים מודעות טבעית – את החוש שההשכלה זה בשביל הלב, היא מסוגלת להיות משפיעה יותר טובה, כי היא דוגמה יותר חיה למה שבאמת רוצים מתורה זו.

אם רואים את העליה בשלש המדרגות של חסידה-משכילה-משפיעה, אז די מובן – למי שמכיר יסודות הקבלה לפי הרמ"ק – שזה מכוון כנגד מוטבע-מורגש-מושכל בנפש. בכל אחד מפרצופים אלו יש חידוש – החידוש של הנה"י זה שהיא חסידה. מה זה להיות חסיד של רבי? חוץ מזה שחסיד שומע את הרבי, הוא מתחייב בטבעיות, בקבלת עול פשוטה, לנהוג בכל הנהגות ורצונות הרבי ובכל הוראות הרבי (אפילו כתוב לגבי חסידי הבעל שם טוב, שככל שהחסיד היה יותר יהודי פשוט, כך אימץ את מנהגי הרבי יותר מהר, ואילו לתלמידי הבעש"ט שהיו ת"ח וגדולים לקח זמן, כי חשבו שצריכים להפנים זאת לפני שנוהגים בפועל את המנהגים, שאינם הלכות מפורשות. הת"ח, שזה הגברים, לא נעשו חסידים מיד – זה לא היה טבעי שמה שהרבי עושה גם אני עושה – אבל היהודים הפשוטים, שזה האשה למעליותא, נהיו חסידים בלי לחשוב פעמיים). זה הפרצוף נה"י של האשה, פרצוף ה"מוטבע" – להיות חסידה בטבעיות, בזרימה של מודעות טבעית. אחר כך האשה משכילה, ויתכן שתבין מאמר חסידות יותר טוב מבעלה, אך היא לא עושה זאת בשביל ההבנה – וזו המעלה האמיתית שלה – היא עושה זאת בשביל הרגש, ולכן השכלתה זה מוחין של פרצוף ה"מורגש", שזה היא בעצמה. בשביל לצאת ולהשפיע צריך מוחין של גדלות – לצאת מעצמי לגמרי ולהרגיש שיש לי אחריות כלפי הקהילה וכלפי עם ישראל זה המוחין, פרצוף ה"מושכל". לכן כתוב שהשיטה של חסידות חב"ד מתאפיינת בעיקר בכורח לצאת החוצה ולהשפיע – זה החב"ד בעצם, יותר מלהשכיל בחסידות (להשכיל בחסידות זה בשביל לתקן את הלב, ומי שלא יודע זאת זו בעיה). אצל גבר הדברים האלה לא מספיק התיישבו, ואצל אשה זה 'נופל נכון' בטבעיות – להיות חסידה 'נופל נכון' בפרצוף הנה"י, להיות משכילה 'נופל נכון' בפרצוף החג"ת שלה, ולהיות משפיעה 'נופל נכון' בפרצוף החב"ד שלה.

נקשר זאת גם עם האמהות: כתוב ש"מעשה אבות ואמהות סימן לבנים", ומובא ב"היום יום" שמה שאצל הבנים זה עבודה מלמטה למעלה, אצל האבות זה בא ממעלה למטה. וכך רואים (בקיצור) ששרה אמנו היתה המשפיעה בין האמהות – "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". היא הדמות של מי שלוקחת אחריות על השפעה, גיור וקירוב של הסביבה – הבית שלנו זה בית חב"ד, האיש צריך לקרב גברים והאשה צריכה לקרב נשים. כך נראה בית אברהם ושרה, ועל כך נאמר ששרה גדולה מאברהם. אברהם אומר לשרה שכל עניננו לקרב, אז למה את פתאום אומרת לי לגרש מישהו מבית חב"ד שלנו ("גרש את האמה הזאת ואת בנה")? הרי עניננו להשפיע. זה מאד מחדד את הסיפור. אם עניננו רק לטפח את התא המשפחתי, מילא – זאתי ובנה מפריעים, אז נגרש אותם. אך אנו בית חב"ד – מבית חב"ד מגרשים מישהו? לכן צריך שהקב"ה בעצמו יתערב בענין, יאשר ויחתום על שרה, ויאמר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" – הכלל הוא שלא מגרשים אף אחד, אך הכלל היותר גדול בתורה הוא שאין כלל שאין בו יוצא מהכלל, ואת זה חשה שרה, כי היא יותר משפיעה ממה שאברהם משפיע. בשביל להיות משפיע באמת, צריך לפעמים את היוצא מן הכלל המוכיח על עומק הכלל – לדעת מתי לא. ה' אומר – אתם באמת משפיעים, אך אתה מודע רק לכלל, ולכן אתה אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך", אבל היא המשפיעה האמיתית, שיודעת שיש גם יוצא מן הכלל, ולכן אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". עכ"פ, הזוג היהודי הראשון בעולם הם בדרגת משפיע.

אצל יצחק ורבקה, רבקה היא אשה משכלת – עליה נאמר "מהוי' אשה משכלת". יצחק נקרא ה"בן חכם" של ההגדה – הוא הכי משכיל בחסידות בין האבות – והוא גם זוכה באשה הכי משכילה, רבקה אמנו. שניהם אוהבים, רק שהוא אוהב את עשו והיא אוהבת את יעקב – ההשכלה שלה יותר מביאה אותה לאהבה המתוקנת והנכונה, שהיא יודעת מתוך ההשכלה שראוי לאהוב את יעקב, עם כל המעלות של עשו. למה יצחק אוהב את עשו? גם בגלל שהוא עמוק-עמוק בחסידות, ויודע את מעלת אורות דתהו. אהבת אברהם לישמעאל לא בגלל השכלה בחסידות, אלא בגלל שהוא בית חב"ד שצריך לקרב את כולם. זה שיצחק אוהב את עשו זה בגלל השכל של יצחק, שיודע "כי ציד בפיו", שיש כאן ניצוצות מאד גדולים ואורות דתהו וכו'. "לצוד" זה שכל, זה ערמה וחכמה, אבל מי שההשכלה שלו יותר אמיתי וטבעית ומעוררת את האהבה הראויה, כפי שהסברנו קודם, זו רבקה אמנו.

מי הן החסידות? נשותיו של יעקב. באמת כתוב במפורש שנשות יעקב (בסוד ברזל) לעומתו הן למטה ממנו, במדרגת "בתי", בעוד יצחק ורבקה שוים, "אחתי" ("ויעתר יצחק להוי' לנכח רבקה אשתו", שוין בקומתן), ואילו שרה גבוהה מאברהם (עליה "בעטרה שעטרה לו אמו וגו'" – שגם אמור בכלה, המכונה אמא, והיא בחינת "אשת חיל עטרת בעלה" לעתיד; כל עוה"ז זה יחס יעקב לנשיו, משיח זה יצחק ורבקה, ואחרי משיח זה אברהם ושרה – זה נושא גדול, שגם יוצא מתחלת הדבר מלכות).

עוד נקודה אחת: כשיש חתונה של משכיל ומשכילה, שזה יצחק ורבקה, אז לא יתכן ואין הו"א שתהיה עוד אשה בסיפור. "מהוי' אשה משכלת", ומי שהוא משכיל וזכה באשה משכלת לא שייך אצלו על פי תורה, גם על פי שכל ועל פי חסידות, שתהיה עוד צרה. מי שהוא בבחינת "חסיד", אז בדיוק הפוך – אין כזה דבר רבי וחסיד אחד. זה רבי מאד מסכן שיש לו רק חסיד אחד – רבי צריך לפחות כמה חסידים, שנים-שלושה, כדי שיהיה רבי. הצמח-צדק אמר שיש לו שני חסידים וחצי (הרבנית של הרבי אמרה שלאביה יש רק חסיד אחד – הרבי – אבל זה מצב מאד מסכני). כשיש כמה חסידים, מצד אחד הם אחים – יש אחוות חסידים – אך יש איזו תחרות סמויה בקבלה מהרבי (ואולי לא מודעת בכלל), יש פה איזו צרוּת, אבל זה חלק מהענין. חסיד אמיתי מוכן ומזומן לצרוּת זו, ולא רק שרחל ולאה מתחתנות עם יעקב לפי רמאות לבן, אלא שגם כל אחת מוסרת את שפחתה, ובסוף אף אחת לא אומרת לבעלה לגרש את השפחה. אצל אברהם ושרה, שרה מוסרת את השפחה אבל בסוף לא סובלת אותה – זה לא יכול להחזיק מעמד. היא רוצה לזכות בעצמה בילד, ולא היה אכפת לה שגם הצרה תזכה בילד אם לא היתה מתייחסת בצורה שלילית כלפיה, כמו שהתורה מספרת, ואם לא שהילד הזה היה אחד שעוין את הבן הנבחר, כמו שהתורה מספרת. היום רואים זאת גם לטוב וגם למוטב – הדבר הלא-טוב זה שאחד שיש לו בית חב"ד באיזה מקום לא סובל שיפתחו עוד בית חב"ד באותו מקום, כי יש לו מונופול (דברנו על כך הרבה פעמים בעבר) – אני כאן ה"משפיע", אז השטח הזה שייך לי ולא יכול להיות כאן עוד משפיע. באמת, צריך לתת צ'אנס – כמו ששרה הכניסה צרה לביתה – אבל אם השני זה הגר וישמעאל בנה, אז באיזה שלב צריך לגרש אותם מכאן. דווקא בדרגה של משפיע יתכן עוד אחד, אבל צריך לבחון אותו היטב אם הוא עושה את העבודה כמו שצריך. בדרגה של משכיל ומשכילה לא יתכן כלל וכלל לכתחילה עוד אחת – על זה נאמר "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה". זה גם היה מבט להתחיל לחוש את שלוש המעלות של הנשים שבדורנו, כפי שמסביר הרבי.

אחר כך, אחרי שמסביר דבר זה, הרבי אומר שאנו רואים זאת גם במתן תורה, אחרי יציאת מצרים, וגם בעשית המשכן, אחרי מתן תורה (שזה גם קשור למאמר "באתי לגני", המתחיל עם כך ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה" חוזר בדור השביעי, דורו של משה, החל מירידת השכינה במתן תורה, ועוד יותר בכך ששוכנת בתוך בית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם) – שבשניהם הנשים היו בראש. במתן תורה "כה תאמר לבית יעקב [אלו הנשים] ותגיד לבני ישראל [גברים]" – ליידיס פירסט. אחר כך, במלאכת המשכן, כתוב "ויבואו האנשים על הנשים" – הרבי מביא על כך פירוש הרמב"ן (סימן שסובר כמותו), שפסוק זה בנדבת המשכן פירושו "ויבואו האנשים על [ידי] הנשים", שהנשים באו קודם והגברים נטפלו להן. ברגע שמשה אמר את כל החומרים היקרים שצריך למקדש, הנשים רצו להביא זאת, וכשהגברים ראו שהנשים מוכנות לוותר על התכשיטים וכו' הם גם באו כטפלים לנשים (זה מתאים לפירוש שהרבי אוהב להביא במקום אחר, שבסוף נבואת עמ"י בתנ"ך, סוף מלאכי, כתוב "והשיב לב אבות על בנים", ורש"י כותב שם "על ידי בנים" – שהבנים יחזירו אבות בתשובה, וזה סימן של דורו של משיח – גם פירוש של "על" כ"על ידי"). עצם המלה של הרמב"ן, "נטפלו", זה לשון "טף" – "טף" זה ילד, ובעצם הבעל הוא ילד של האשה ("נטפל" זה כמו לטפל – האשה מטפלת בבעל כמו שמטפלים בתינוק), וזה כשהאשה היא המשפיעה והיא הדוגמה החיה, והגבר בעצמו רואה מה שהאשה עושה ועושה אחריה.

הרבי אומר שקדימת הנשים היא לא רק בזמן, אלא גם "קדימה במעלה". יש מושג – גם בקבלה, ולא נכנס לזה – של חמש קדימות, ויש "קדימה בזמן" ו"קדימה במעלה", וקדימת הנשים במ"ת ובמשכן זה לא רק בזמן אלא גם במעלה. דבר זה מתבטא בכך שה"נעשה ונשמע" הרבה יותר חדר בנשים – האשה מרגישה יותר את התכלית של כל חויה, ועצם החויה חודרת בה (ביחס לאיש המרחף), וזה בא לידי ביטוי בכך שאחר מתן תורה, שחדר לכל עצמותה של האשה, הנשים לא השתתפו בחטא העגל ולא התפתו לו. היא הנותנת, שבגלל שלא התפתו לחטא העגל, לכן אחר כך הן תרמו ראשונה למשכן. גם בתרומת המשכן, כתוב שהיתה לנשים אומנות יתרה, לטוות את הצמר על העז, בלי לגזוז את הצמר מהעז. עשו זאת בגלל שזה 'קונץ'? המפרשים מסבירים שהאיכות אחר כך שונה לגמרי, כי אם טווים על העז יש עדיין חיות בצמר, וחיות זו מופיעה אחר כך במוחש בברק של חיות במה שטוו על העזים ורק אז גזזו. אז היתה לנשים גם מס"נ לעשות זאת, וגם חכמה יתרה לעשות זאת, היינו שגם בעצם המלאכה שעשו – עשו במעלה יתרה מאשר הגברים. את כל זה הרבי אומר, ואומר ששני הדברים האלה של מ"ת ומלאכת המשכן יופיעו ביתר שאת עכשיו בדור הגאולה, שגם כן הנשים תהיינה בראש, גם מבחינה זמנית וגם "קדימה במעלה". הכל אותו רעיון של "אשת חיל עטרת בעלה".

אחר כך הרבי מביא פסוק ממשלי, מאד ידוע וחשוב, הקשור גם לחידוש הראשון (של חסידה-משכילה-משפיעה) וגם לחידוש השני (של קדימת הנשים, גם בזמן וגם במעלה, ובעצם זה קשור לקדימת המשפיע את המושפע) – "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". הרבי אומר שרואים שה"נר מצוה" קודם ל"תורה אור", כמו "נעשה ונשמע" – שבגלל קדימת "נעשה" ל"נשמע" זכו לשני כתרים (אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע", אך אם היו אומרים בסדר הפוך לא היו זוכים בשום כתר – רק בזכות שידעו את הרז שמלאכי השרת משתמשים בו זכו לשני כתרים, אך אם היו עושים לפי הגיון לא היה מגיע להם כתר, שלמעלה מהשכל, ורק כשמקדימים "נעשה" גם ה"נשמע" עולה לדרגת הכתר-העטרה שלמעלה מהשכל) – והרבי אומר ש"נר מצוה" שייך לאשה באופן מיוחד. הוא מסביר זאת, שזה בגלל שהמצוה מהמצוות העיקריות והחשובות ביותר שנמסרו לאשה זה נר שבת ויום טוב. כל מצוה זה נר, אבל המצוה של האשה – משלוש המצוות המיוחדות שנמסרו לאשה, שר"ת שלהן חנ"ה (שם אם הרבי), חלה-נדה-הדלה"נ – "הדלקת הנר" זה נר בפירוש. אף על פי שזו מצוה משבע מצוות דרבנן, אבל שבע מצוות אלו הן המשלימות את כתר המצוות (זנוספות על תריג), ולכן יש להן מעלה מיוחדת בהשלמת הכתר.

היות שזה שייך לאשה, צריך להיות משהו פה עיקרי במצוות האלו, שנתנו במיוחד לאשה – וזה הדלקת נר שבת. הרבי אומר שנר שבת מכניס את השבת – זו לא רק קדימה בזמן, אלא גם קדימה במעלה. יש משהו בהדלקת הנר על ידי האשה שמכניס את כל השבת. נתאר שבת בלי הדלקת נרות קודם – מישהו היה מרגיש מה זה שבת? כל חוית השבת היתה נעלמת. סימן שדבר זה אמיתי מאד, שיש משהו בהדלקת הנרות של האשה לפני שבת, שזה מכניס את קדושת השבת, ולכן גם לפי הלכה האשה כבר מקבלת אז שבת (ואפילו שהגבר עוד לא מקבל, ברור שהמבט על הנרות שאשתו הדליקה זה מה שמשרה עליו קדושת שבת – זה השראה לכל השבוע). זו מעלה עצומה, "כל הקודם קודם במעלה", והאשה היא העושה מצוה שמגיעה להמחשה גופנית-גשמית של "נר מצוה" שמאיר בעולם שלנו (בעוד מצוות האיש עדיין לא מאירות בעולם שלנו, לעת עתה) – נר שבת עושה שלום בית. יש כאן אור גשמי וגם השראת קדושה – להדליק נר של שבת קודש.

רואים שה"נר מצוה" קודם ל"תורה אור" וקודם ל"דרך חיים תוכחות מוסר". יש כמה פירושים מה ההמשך של שלושת הענינים "נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". על מה האשה מתפללת בהדלקת הנר? שתזכה לבנים חכמים שיאירו את העולם באור התורה. היינו שזמן הדלקת "נר מצוה" הוא הכי מסוגל לתפלה על "תורה אור". לפי המשך זה, מה צריך להיות "דרך חיים תוכחות מוסר"? היא יודעת שיהיה לה צער גידול בנים, זה "דרך חיים" – הדרכת בניה ובנותיה שילכו בדרך התורה והמצוה, בדרך ישראל סבא, בדרך החיים של אברהם אבינו, דרך ה' – ובשביל זה צריך "תוכחות מוסר". תוכחה זה תוך אהבה, אבל צריך לחנך – "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". כל ההמשך שיבוא מתחיל מהדלקת הנר, מתוך כך זוכה לילדים, ומתוך כך גם זוכה לשכל הטוב איך לחנך את הילדים שילכו בדרך החיים, שיגדלו להיות חילים בצבאות ה', להיות חסידים-יראים-למדנים כמו שהרבי רוצה, כמו שהקב"ה רוצה. זה פירוש אחד בפסוק.

יש פירוש שני בפסוק, שכמעט אותו דבר, רק שבמקום לומר שה"נר מצוה ותורה אור" זה שהאשה מדליקה נר ותוך כדי כך מתפללת לבנים שיאירו את העולם באור תורה, מפרשים שאם האשה מדליקה את ה"נר מצוה" באמצעות הכוונות הטובות אז ה"תורה אור" זה האיש שלומד תורה. לפירוש זה, הדבר השלישי בפסוק, ה"דרך חיים תוכחות מוסר", זה הילדים. לכאורה פירוש יותר פשוט, שיש כאן קודם כל אשה, אחר כך הגבר ואחר כך הילדים (כשגם בפירוש זה האשה קודמת).

אבל הפירוש הכי אמיתי, והכי קשור למה שדברנו קודם, זה ששלושת החלקים של הפסוק הזה הם הם שלוש מעלות האשה בדור הגאולה: "כי נר מצוה" – החסידה, "ותורה אור" – המשכילה, "ודרך חיים תוכחות מוסר" – המשפיעה. הכל זה שלוש עליות בחידוש וביחוד של האשה עצמה. למה "נר מצוה" זה החסידה? אמרנו שנזכיר איך הרבי מתייחס ישירות לבנות, ורוצה שהבנות, עוד לפני החתונה – מבנות הכי קטנות – כבר תהיינה חסידות של הרבי. איזה מבצע הרבי עשה כדי שבנות תהיינה החסידים שלו? מבצע נש"ק. הרבי מסר את הנפש בשביל דבר שבשביל לקיימו צריכה הבת להיות חסידה שלו (בפרט אם היא באה מרקע אחר בעם ישראל – מסורת טובה אחרת, לפיה בנות רווקות לא מדליקות נרות). אז יש כאן משהו מאד פשוט בו הבת יכולה להיות חסידה שלו. את רוצה להיות חסידה שלי? תדליקי נר שיזרז ביאת משיח. כל החסידות החלה משינוי מנהגים, וזה היה מס"נ לשנות מנהגים – זה הסימן הראשון של חסיד, שמשנה מנהגים (והיה קל לפשוטים וקשה לת"ח). יסוד החסידות זה יכולת לשנות מנהג למעליותא ,לא בגלל שאתה שולל מנהגי האבות, אלא גילוי שיש כאן מנהגים ששייכים למשיח – מהבעש"ט ואילך הולכים על משיח – שהרי מנהגים זה לא מ-תריג מצוות, אלא בא מרדל"א. פתאום בא רבי ואומר לנהוג במנהג זה, שבא ממקום מאד גבוה ונעלם, והוא מנהג של משיח שלא היה ידוע קודם ולא היה "מנהג אבותינו" שלך. זה המבחן אם אתה חסיד של הרבי או לא. לגבי בנות זה המנהג של נש"ק – החל מבת קטנה, דרך הזמן של מי שמתקרבת עוד לפני החתונה. כל החידוש בדורות האחרונים זה להיות חסיד לפני שמתחתנים, ואז סיכוי טוב שזה ישאר אחרי החתונה. אמרנו שקשר ישיר עם הרבי לא מפריד בין בני הזוג, אלא בסופו של דבר יהדק את הקשר, אבל זה חלק מההתעצמות – כמו שילד קטן לא יכול להתחתן, כי לא יכול להתבגר,  והבגרות האמיתית של האדם (שיכולה להתחיל מגיל שנתיים), שכבר יכול להתחתן ולהקים בית חסידי אמיתי, זה אחד שעוד לפני שהתחתן הוא חסיד חזק של הרבי. עד כדי כך שאפשר לומר שמי שעוד לא התחתן, ותוהה למה לא זכיתי, שמזכים אותך להיות חסיד – זה חלק מההתבגרות – וכשתהיה מספיק בוגר ובשל תוכל להתחתן כפי רצון ה', להקים בית חסידי אמיתי. בדור שלנו, נש"ק זה מה שעושה מהאשה חסידה וקשורה לרבי, וזה אור. הבעל שם טוב, כל פעם שנכנס לבית – גם אם היו נרות – אמר להוסיף נרות, ואמר שענינו להוסיף אור. גם כאן, אפילו מי שלא היה לו מנהג זה, שבנות קטנות ורווקות מדליקות נרות, אבל הענין שלי – החל מהבעל שם טוב – זה להוסיף אור, להוסיף נרות. ה"חסידה" הטבעית הזאת מתחיל מהבת, והגבר-הבן מקבל השראה זאת מהבת. גם בתוך הבית, הילדים-הבנים מקבלים השראה להיות חסידים מהבנות. בזה היינו צריכים להאריך קצת, אבל זה ש"תורה אור" זה האשה המשכילה זה פשוט – לא רק הבעל לומד תורה, ולא רק שהאשה מתפללת שבניה יהיו ת"ח, אלא שהיא עצמה "תורה אור" (והתורה שלה יותר מאירה, כי מיד יורדת ללב – לתכל'ס). אחר כך, להיות משפיעה, זה מי שמחנכת ועוזרת לשני לתקן עצמו – "דרך חיים תוכחות מוסר", היינו שיש בה היכולת להדריך נשים ב"דרך חיים תוכחות מוסר" (הכל מתוך אהבה). זה הפירוש הכי טוב בפסוק זה, שהרבי מביא, שזה שלשת החידושים של א"ח עט"ב בדור הגאולה.

אחרי כל זה, צריך להבין את הקשר לפרשת בשלח. בשירת הים הנשים יצאו עם כלי נגינה, שלא כמו הגברים, ולכן חז"ל אומרים שהנשים הביעו שמחתן בשמחה יתרה. אם כי הנשים שרו בנפרד ואחרי האנשים – זה יסוד הצניעות בפרשה – אבל שרו בתופים ובמחולות, שרו ורקדו, וזה שמחה יתרה על שמחת הגברים. כאן זה לא קדימה בזמן, אבל כן קדימה במעלה – כתוב ששירת הנשים היתה יותר יקרה אצל ה' משירת הגברים, כי היתה בשמחה יתרה. למה הן יותר שמחו? השם מרים הוא על שום "וימררו את חייהם", ו"לפום צערא אגרא" – הנשים יותר הצטערו מהגברים (שעבדו קשה) מהגזירות על הבנים ר"ל. אצל הנשים היתה יותר עגמת נפש ויותר צער מהגברים, ו"לפום צערא אגרא" – הגאולה היתה הרבה יותר מוחשית אצלן מאצל הגברים, ולכן שמחתן היתה יתרה. הנשים גם הוציאו את התופים ממצרים מתוך אמונה ובטחון שה' עושה לנו נסים, וכך אכן היה. מחד יש כאן הפרדה וצניעות אמיתית, ולאידך "שמחה פורצת גדר" ביחס לגדרות הרגש (זה קשור למה שאמרנו קודם, שהאשה יודעת באופן טבעי שעיקר עבודת ה' זה ברגש – "נתת שמחה בלבי", "אם הבנים שמחה", השמחה זה בלב ומתוך הלב יוצא השיר). הרבי רצה שיהיה לכל אשה תוף – תף מרים = 770. מי שרוצה לחיות את 770 כל הזמן, שיהיה לו תף מרים, וגם ישתמש בו…

זה מה שכתוב בתורה, אבל בהפטרה – שנקבעה בהתאמה לנקודה הכי עיקרית בפרשה – זה עוד יותר מודגש. ההפטרה זה שירת דבורה – שירה של אשה. מרים ודבורה סמוכות ב-ז נביאות עמ"י (שרה-מרים-דבורה-חנה-אביגיל-חלדה-אסתר), בפרשה יש שירת מרים (המסמלת את הכלל "לפום צערא אגרא") ובהפטרה יש שירת דבורה. יש הרבה מעלות בשירת דבורה, עד שחז"ל אומרים שיש שם דברים גדולים ממתן תורה (במתן תורה "אנכי" אחד, ובשירת דבורה "כפלים לתושיה" – "אנכי להוי' אנכי אשירה"). בכתבי האריז"ל מפורש שצפורה אשת משה חזרה בגלגול בתוך דבורה כדי לתת לה את ההשראה לשיר את השירה שלה. למה? אחרי פרשת בשלח יש את פרשת יתרו, בה יתרו בא עם צפורה למשה, אבל בזמן יציאת מצרים וקרי"ס צפורה לא היתה. יתרו היה גר צדק למופת, אבל לא הצטער מאד על כך שלא השתתף בשירת הים, אבל כתוב שצפורה לקחה מאד ללב את זה שלא יכלה להשתתף עם הנשים ביציאה אחרי מרים בתופים ובמחולות ולשמוח בשמחה שלמה (לא צער שלא היתה ביצי"מ או בנס קרי"ס, אלא בשירה ובשמחה). רואים שאם לוקחים משהו מאד חזק ללב, ה' לפעמים מזכה לחזור ולהשלים את החסרון בגלגול – צפורה לא היתה בשירת הים, ולכן חזרה לשיר בתוך שירת דבורה. הרמז, שהשירה מתחילה "בפרע פרעות בישראל" – רמז לפריעת המילה, כפי שעשתה צפורה כאשר לקחה צור ומלה את בנה אליעזר כדי להציל את חתנה משה רבינו (אם כן, "בפרע פרעות בישראל" זה היא – דבורה ברוה"ק שלה פותחת עם זכות צפורה, שהיא "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו הוי'"; "בהתנדב עם" זה להתנדב לצאת למלחמה נגד סיסרא, גם שאנו החלשים והמעטים צריך חירוף נפש – יש שני סוגי נדבה, נדבת המשכן והתנדבות חיל למבצע של מס"נ, וזה "בהתנדב עם". יש הרבה מה יש לומר על זה, ולא נאריך).

כתוב שהיו בתוך דבורה שני ניצוצות – קודם תמר, ואחר כך נתעברה בה צפורה. תמר היא אשת יהודה, והתגלגלה בדבורה ש"יושבת תחת תמר דבורה". מה הענין? מה תמר צריכה להשלים? תמר היא צדיקה, מהצדיקות הכי גדולות בתורה, ממנה יוצא משיח – ידעה ברוה"ק שצריכה להוליד בן מיהודה, והדרך היחידה לעשות זאת על ידי שישבה בפתח עינים ועשתה עצמה כאילו היא זונה, פיתתה את יהודה לבוא אליה ויצא ממנה פרץ וזרח, ומפרץ המשיח. אבל כתוב שגם אם צדיק עושה מצוה, ובשביל שהענין לא יאבד חייב לעשות לא כל כך 'גלאט', הוא חוזר בגלגול כדי לתקן זאת – כדי שיוכל לעלות מעלה מעלה בלי שום מפריע ומפסיק. לכן, בגלל תמר, דבורה יושבת תחת התומר. חז"ל אומרים שזה עץ גבוה, שאין לו הרבה צל (הענפים מתפשטים רק למעלה, ולאילו מטה יש לו "לב אחד לאביו שבשמים"), כדי שלא יווצר אף פעם מצב אסור של יחוד. לכן ישבה בחוץ, ולא בבית, וגם בחוץ (שבכל זאת צריך קורה על הראש) בחרה בתמר, כדי שאף פעם לא יווצר מצב של יחוד עם גבר – בכך תקנה את ה"פתח עינים" של תמר.

הרבי בשיחה מקשר עוד אשה לתמונה – מביא את רחל אמנו – ואומר כי כשם שמרים בכתה והצטערה על שעבוד עם ישראל, כך "רחל מבכה על בניה".

מרים קדמה בזמן לאהרן ומשה, וכנראה יש בכך גם קדימה במעלה. כתוב שיש בכללות שלוש גזירות נגד עם ישראל במצרים – גזירת השעבוד ("וימררו את חייהם"), גזירת המילדות ("וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו") ולבסוף הגזירה על כל מצרים (אפילו על המצריים) ש"כל הבן הילוד היאורה השליכוהו". כתוב בחז"ל שכל גזירה הומתקה על ידי גואל אחד משלושת הגואלים – "וימררו את חייהם" כנגד מרים, המירור, ו"העמיד הקב"ה גואל, זו מרים" (יש בכך הרבה רמזים וגימטריאות, שלא נעשה עכשיו). אחר כך על "וראיתם על האבנים" הקב"ה העמיד גואל, זה אהרן, ולבסוף על גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" הקב"ה העמיד גואל, זה משה. אין כאן המקום להסביר זאת, אך היו שלוש גזירות והיו שלושה גואלים להמתיק זאת (זה אחד מהפירושים "בריך רחמנא דיהב אורייתא תליתאי לעם תליתאי בירחא תליתאי על ידי תלת" – או על ידי שלישי, משה הבן השלישי, או על ידי שלושה, משה אהרן ומרים). כאן רואים בפירוש שכולם נקראו גואלים, ומרים היא הראשונה ביניהם, ולפי"ז "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" קאי עליה – גאולתה כנגד עצם מרירות הגלות. בכל גלות יש מרירות, ולגאול ממנה זה "להפוך את המר למתוק" (שיותר קשה מ"להפוך את החשך לאור") – אם יש כח שגואל מהמרירות, שזו מרים, אז היא הכח הזה, ועושים זאת על ידי שמחת התוף והמחול והשמחה היתרה שלה. באותה פרשה היא נקראת "מרים הנביאה אחות אהרן" – שהיתה נביאה בזמן שהיה אהרן ומשה עוד לא נולד, והיא ניבאה לאביה שעתיד להוליד בן שעתיד להושיע את ישראל. דווקא בשירה מרגישים את "הנבואה העיקרית" שלה (כפי שהרבי כינה את הנבואה על הגאולה, הנבואה העיקרית), על גאולת ישראל (ולכן נזכר שם, בקשר לשירה, ולא במקום אחר). מכאן אנו רואים משהו פשוט מאד, שהכח בנפש שהופך מר למתוק זה כח השמחה – משהו די מובן מאליו – ומי שיש לו שמחה יתרה, הכי הרבה שמחה והודיה על הנס שה' עושה לנו, הוא זה שיכול להפוך את כל המר של חיי הגלות לשמחה גדולה.

[בהמשך השיעור לימד הרב מספר התניא וקישר זאת לאותו עניין.]