זמרי ופינחס – הזנות והקנאות – הרב יצחק שפירא

חומרת החטא של "הבא על הגויה" היא בכך שהוא כורת את עצמו מכלל ישראל.

איסור יוצא-דופן

מעשהו של זמרי מביא את פינחס למעשה הקנאות, ובלשון חז"ל: "הבועל את הגויה – קנאים פוגעים בו" (משנה סנהדרין ט, ו).

אולם באופן מפתיע, בתוך מערכת המצוות והעונשים המפורשים בתורה אין התייחסות לעברה כזו! בכל איסורי עריות, לא נזכר מעשה כזה כלל, וגם האיסור "לא תתחתן בם" אינו מתייחס אלא ל"דרך חתנות" ולא ל"דרך זנות" – לדעת הרמב"ם – ולדעת פוסקים אחרים איסור "לא תתחתן" כלל אינו נוגע לנשואים עם גויה [ופירושו רק איסור חיתון עם שבעת העמים כשנתגיירו, כדעת הטור. ראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ב, טור אהע"ז סימן טז]. ואמנם מבואר בגמרא שהבא על הגויה בפרהסיא עובר על איסור דאורייתא, אך גם איסור זה לומדת הגמרא רק מ"הלכה למשה מסיני" האומרת: "קנאין פוגעין בו" (ראה עבודה-זרה לו, ב).

ודאי שחז"ל התייחסו למעשה כזה בחומרה רבה, והרבו בגזרות ובעונשים ביחס אליו, וכבר מדברי הנביא ניתן לראות את חומרת הדבר: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל…כי חלל יהודה קֹדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב" (מלאכי ב, יא). וכך כותב הרמב"ם: "עוון זה אע"פ שאין בו מיתת בית-דין אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו… והבן מן הגויה אינו בנו שנאמר 'כי יסיר את בנך מאחרי' מסיר אותו מלהיות אחרי ה'" (הלכות איסורי ביאה יב, ז).

ובכל זאת, בתורה שבכתב עצמה אין זכר לאיסור ההתקרבות לגויה, וגם אין כאן את העונש הרגיל בעריות אלא תגובה 'מוזרה' שרק מאפשרת לקנאי לקום ולפגוע, אין דין ואין דיין. ובאמת, כאשר מתרחש הדבר הזה, נראה שלמורי-התורה – משה והשופטים – אין דרך להתמודד, הכלים ההלכתיים הרגילים אינם מתייחסים למעשה הזה ואם לא היה קם הקנאי לא ברור מה היה נעשה. מדוע אין "פתרון פשוט" לעוון כה חמור?

לבחור ביהדות

כל מערכת המצוות והעונשים הנתונה לנו בתורה מתייחסת למי שמשתייך למסגרת הכללית של עם ישראל – העם שיש לו קשר מיוחד עם הקב"ה. מי שמכיר בהשתייכותו הבסיסית לעם ישראל וביחודו של העם הזה כעם ה' – אליו פונה התורה על תרי"ג מצוותיה, דיניה ועונשיה. אבל עצם ההחלטה האם אכן ברצוני לחיות כיהודי – החלטה זו נשארת ביד היהודי עצמו. כאן התורה אינה מתערבת במפורש, אלא ממתינה כביכול לבחירתו של היהודי לקבל את ייחודו, כעין "נעשה ונשמע" שאמרו ישראל בהר סיני.

אמנם אין היהודי יכול לנתק עצמו לגמרי מיהדותו, וגם מומר נחשב בהלכה כיהודי לרוב הדברים – אבל קיימת ביד היהודי היכולת להתנתק כל-כך מיהדותו עד שזרעו יהיה כבר גוי גמור. סוף סוף, כל אחד נולד לתוך מציאות מסוימת שאינה תלויה בבחירתו, וכשם שאין ביכלתו לבחור את הוריו ואת התכונות העוברות אליו בירושה כך גם אינו יכול לבחור אם להיות יהודי בעצמו – אבל בחירתו של האדם מתבטאת בבניו, וכל אחד שואף להוליד ילדים 'מוצלחים' כפי שהיה רוצה לראות את עצמו. לכן אותו היהודי ש"בעל בת אל נכר", ומוכן להעמיד ילדים שאינם יהודים, הריהו כורת את עצמו מכלל ישראל.

למעשה כזה, התורה שבכתב אינה מתייחסת במפורש. אין רצונך להיות יהודי, רצונך להיות כאחד מגויי הארצות – אם כן, "אין עם מי לדבר" [דוגמא לדבר: רצונך להשאר במצרים – ניחא, אם כן לא תצא ממצרים]. כל עוד היהודי נתון במצב כזה, הכורת את עצמו ואת דור-ההמשך מעם ישראל – לא ניתן לדבר אתו דרך ספר התורה. רק אם הוא יחליט לעשות את התפנית ולחזור לצור מחצבתו, לומר מחדש "נעשה ונשמע" ולרצות ביהדותו – נוכל לשוב ולדבר אתו בשפת התורה.

קנאים פוגעים

כאשר יהודי בוחר בדרך הזו, "שובר את הכלים" ומוציא את עצמו מעדת ישראל – הוא מביא על עצמו תגובה דומה. אם הוא בחר לצאת מתוך היהדות ולעשות ככל העולה על רוחו – יתכן שינהגו בו באותה הדרך ו"ישוב עמלו בראשו". זוהי ההלכה-למשה-מסיני: "הבועל את הגויה קנאים פוגעים בו" – מעשה זה אינו מובא כרגיל בפני בית-הדין, אלא עובר ל"משפט הרחוב".

וכיצד שופט הציבור את המעשה? כאשר יהודי "בועל בת אל נכר", כאשר הדבר נעשה בפרהסיא, ברגע שהשפלות מגיעה לשיאה – אז מתעוררת הקנאות הקדושה לפגוע באותו אדם ולהראות לעין-כל עד כמה איבד הלה את עצמיותו ונהיה כבהמה השקועה בתאוותה. כפינחס הבא אל הקובה ודוקר את זמרי וכזבי.

כאשר נפרצת הגדר בין ישראל לעמים, כשנשואי תערובת הופכים חלילה להיות לגיטימיים וכשנשים נכריות נקראות "ישראליות" ונכנסות אל תוך המחנה, כשהכל מאיים להסחף אל טשטוש הזהות היהודית העצמית – מתעוררת הקנאות לגלות את קלונם של המאבדים-את-יהדותם-לדעת, ולבסוף להשפיע לטובה על העם כולו, כי באמת כל יהודי יכול לעצור בעצמו ולשוב לחיק עמו. כך יעצר הנגף ותבוא "ברית שלום" לכל ישראל.

אהבתם? שתפו את הפוסט:

צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: