לשם מה פותחה' את פי האתון? נדפס בהרחבה בספר 'מן הפרדס'.
לשם מה פותח ה' את פי האתון, ומה בא ללמד נס מיוחד שכזה? אף יושם לב שאתון מדברת זהו ענין יוצא דופן ביותר, אבל תוכן דבריה פשוט והגיוני, ומתאים למחשבות של אתון, וכמעט אפשר לומר שאף אם רק היתה נוערת בבהלה, היה ניתן להבין שזו כוונתה.
דיבור האתון בא כנראה ללמד על הפיכת יוצרות. נוהג שבעולם שהאדם המדבר רוכב על החי, וכך יאה וכך נאה, כדברי הכתוב "בצלם אלקים עשה את האדם. ויאמר להם… ורדו… ובכל חיה"; "ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך… וגם בהמות שׂדי". יאה הדבר שהכחות הטבעיים האלמים, חסרי התודעה ונטולי הרצון להשתפר, אשר אין להם אלא את עצמם וקיומם, יכנעו ויימסרו בידי השכל – שראייתו הרחבה והכוללת מרסנת את החלקי והמקומי – ועוד יותר בידי מי שמכיר באלקים ובטל אליו. בתקוני הזהר (נו) מסופר כי בעת שנברא אדם הראשון והופיע ביפעתו בפני בעלי החיים, סברו להשתחוות לו, ואז פנה אליהם ואמר: "באו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו". ואכן בחכמה הפנימית נקראת הנפש הטבעית, זו שתחת הנפש השכלית והנפש האלקית – "הנפש הבהמית".
"יודע דעת עליון"
בלעם לכאורה מצטיין באותם הכשרונות המבדילים את האדם מן הבהמה, יודע דעת עליון הוא, ולא רק יודע, אלא אף מציית ונכנע לה, וקובע בנחישות שאין בידו להמרות פי ה', עד כדי כך שכלל אינו פונה (בשלב זה) אל אופציית הקסמים שמביאים איתם זקני מדין, ומסכים לקלל רק מכח מפגש עם זעמו וביקורתו של ה' יתברך.
ה', למרבה הפלא, נענה להפצרותיו ומאשר לו לצאת לדרך, אלא שבדרכו עומד הוא לו לשטן, ואנו תמהים כיצד תיתכן ביקורת למרות שה' הסכים.
אין זאת אלא שה' הסכים כדי לחשוף את התנגדותו לרצון הפנימי של בלעם, את כעסו על עצם הנכונות, ואף אם בלעם נכון בפועל לציית לו, ולשם זה נעזר הוא באתון.
ההתנגדות לבלעם היא מפני שכל זיקתו אל המופלא מעוותת מעיקרה. אדם נחשף אל ממדים שמעבר למוכר ולרגיל, ובמקום לעמוד בפני הפלא בהשתאות וביטול, במקום להסיח דעת מן הפעוט ולהתמסר לנשגב, חושב הוא כיצד לנצל את כל זה להאדרת אישיותו. יודע הוא את מגבלותיו מול הנשגב, ובכל זאת, באופן הפנימי והעמוק ביותר, אינו מוכן לנטוש את תמונת העולם שה"אני" שלו במרכזה. זוהי "נפש רחבה", שכאשר נגלה לפניה הים הגדול, אינה רוצה לטבול בו אלא לשתותו.
חכמת הבהמה
כתריס בפני ההשתלהבות הזאת, בפני ההתחברות עם עוצמות שבסופו של דבר מעצימות את האגו בניגוד לכל הצדקה אובייקטיבית, ניצב הרציונל. הרציונל אמנם חוסם מלחוש את מרחבי האין-סוף נטולי הגבולות, אבל הוא מאפס את האדם, וממקם אותו בגדלו הטבעי, מלמד אותו את חלקיותו ונוטל אותו ממרכז העולם.
הפעם יצגה את הרציונל הבהמה (כפי שאכן מבואר שהנפש השכלית היא החלק העליון של הנפש הבהמית). נעשתה היא כאומרת: התנשאת מעל הפשוט והטבעי, והמראת לגילויים ולכחות על-טבעיים, ובעצם האמת היא להפך. אני למעלה ואתה למטה, אני הרואה והמדברת לעומתך. היכולת הטבעית שלי לחוש בסכנה הריהי מציאותית יותר ואובייקטיבית יותר מכל כחותיך הפלאיים. בפנימיות אתה הוא הבהמי השקוע בעצמך (ואשר על כן גם איבדת את החוש המוסרי והרגישות לזולת – "ההסכן הסכנתי וכו'"), ובאמת אין כמוך מנותק מסוד העולם.
בגימוד הזה שגימדה האתון את בלעם כנראה לימדה לא רק אותנו, אלא פעלה הכנעה ותיקון אפילו אצל בלעם (לפחות לפי שעה), ומכאן ואילך נפתח יותר ויותר לשמוע את דבר ה' האמתי ולהזדהות איתו.