חזקת שלש שנים – בבא בתרא פ"ג – מערכת

הפרק דן בספקות וויכוחים לגבי בעלות על הקרקע. אחד הנושאים שנדון בפרק, במישרין או בעקיפין, היא שאלת המוחזקות. דהיינו מלבד שאלת הבעלות על הקרקע יש צורך לדון מי נחשב המוחזק וכלפי מי משני המתדיינים אנו אומרים שהוא "המוציא מחבירו" ולכן עליו החובה להביא ראיה.

א. מהלך הגמרא

חלק ראשון

בתחילה אמר ר' יוחנן בשם הולכי אושא שהמקור לחזקת ג' שנים הוא משור המועד.

מקשים: אם כן נצטרך ארבע שנים, כמו שבשור משלמים נזק שלם רק על נגיחה רביעית? ומתרצים: לאחר הנגיחה השלישית הוא כבר מועד אלא שאינו משלם עד נגיחה רביעית.

מקשים: אם כן תועיל חזקה גם בלא ראיה. ומתרצים: הוא לא טען אנו נטעון לו?

מקשה רב עוירא: אם כן מדוע מחאה מועילה גם שלא בפניו, ואילו בהעדאה בשור המועד צריך דוקא בפני הבעלים? ומתרצים: בשור המועד כתוב "והועד בבעליו", אבל במחאה אפשר לסמוך שיעבירו את השמועה בשיטת "חבר אומר לחבר".

מקשים: לדעת ר' מאיר ששור הופך להיות מועד גם בנגיחות קרובות ("קרב נגיחותיו"), אם כן תועיל חזקה גם ביום אחד באכילת פירות תאנה (שפרי אחד הבשיל בבוקר והשני בצהריים והשלישי בערב), או בצלף בשלשה ימים (כל זה לגירסת רש"י. ולגירסת ר"ח זה הפוך: לצלף יש 3 פירות ביום אחד (כיון שיש בו שלשה סוגי פירות), ובתאנה בשלשה ימים). ומתרצים שגם בתאנה וצלף זה לא פרי חדש שלא היה בזמן הפרי הקודם. ומקשים: והרי באכילת אספסת ניתן להספיק בשלשה חודשים שלשה מחזורי גידול שונים, ואם כן זה צריך להועיל (לר' מאיר). ומתרצים: באמת כך הדין לדעת ר' ישמעאל, כמו שהוא אמר במשנה שבשדה אילן חזקה יכולה להיות בזמן קצר ע"י אכילת ענבים תאנים וזיתים באותו שטח. ובאמת "הולכי אושא" הם ר' ישמעאל.

אם כן, למסקנה: דברי הולכי אושא מוסברים כדעת ר' ישמעאל.

חלק שני

ושואלים: ומה המקור לחזקה לדעת חכמים החולקים על ר' ישמעאל (ומצריכים שיהוי זמן. ואם כן אינם יכולים ללמוד משור המועד, לפחות לדעת ר' מאיר שקרב נגיחותיו הוי מועד)?

רב יוסף מנסה להוכיח מספר ירמיהו, שהנביא מזהיר את ישראל לשמור את שטרות הקניין של השדות כיון שיצאו בגלות ולא יספיקו להחזיק בשדה. ונבואה זו נאמרה שנתיים לפני הגלות, מכאן ששנתיים אינן מספיקות במקום שטר, ורק שלש שנים. ואביי דוחה: ייתכן שחזקה מועילה גם בשנתיים, אבל הנביא נותן עצה טובה.

"אלא אמר רבא" – טעם החזקה הוא שעד שלש שנים אדם מוחל למי שמחזיק בשדהו ויותר מזה לא. ומקשים: אם יש כאן מחילה אם כן מי שהחזיק בשדה חברו פחות משלש שנים אינו צריך לשלם על אכילת הפירות, והרי רב נחמן אמר שצריך לשלם את הפירות.

"אלא אמר רבא" – טעם החזקה הוא מפני ששנה ראשונה ושניה הבעלים לא מקפיד אבל לאחר שלש שנים הבעלים מקפיד [ואם כן זה שאינו מקפיד אפילו לאחר שלש שנים – מוכח שמכר את השדה למחזיק]. ומקשה אביי: אם כן אלו של "בר אלישיב" שמקפידים ביותר, האם חזקה בשדותם תהיה לאלתר? והרי לא יתכן שיש שיעור שונה לכל אחד, "נתת דבריך לשיעורין"?

"אלא אמר רבא" – טעם החזקה הוא שבשנתיים הראשונות הקונה נזהר בשטרו אבל לאחר שלש שנים אינו נזהר יותר בשטרו. ושואל אביי: אם כן מדוע מחאה שלא בפני המחזיק מועילה, והרי המחזיק יאמר: אם היית מוחה בפני הייתי נזהר בשטרי? ומתרצים: סומכים על זה שהמחאה הגיעה לידי המחזיק על ידי "חבר אומר לחבר".

ב. הולכי אושא

צריך להבין: א. מה בדיוק לומדים משור המועד, מהו הטעם המשפטי שחזקה מועילה? ב. מה ההוא-אמינא של הגמרא שתועיל חזקה רק לאחר ארבע שנים? ג. מה ההוא-אמינא של הגמרא שתועיל חזקה בלא טענה (והרי המחזיק לכאורה מודה שהקרקע אינה שלו), ומדוע בכל זאת זה לא מועיל? ד. האם הקושיא מ"תלתא פירי בתלתא יומי" ומאספסתא גם היא לפי ר' מאיר, או גם לפי ר' יהודה. ה. אם הלימוד משור המועד לא מתאים עם רבנן שהולכים לפי שלש שנים ולא שלש אכילות, כיצד נסביר לפי ר' ישמעאל בבתים ובורות וכו' שחזקתם שלש שנים מיום ליום – למה דוקא שלש שנים ולא שלשה ימים (כמו בשור שבשלש נגיחות בשלשה ימים נהפך מועד לכו"ע)?

הסבר התוס'

התוס' לאורך הסוגיא מסבירים את הלימוד משור המועד: כמו שלאחר שלש נגיחות השור הוא בחזקת נגחן כך שתיקה של המרא-קמא במשך שלש שנים מוכיחה שהוא "בחזקת שתקן", כלומר שאינו שותק סתם אלא מסיבה מסויימת – שהקרקע אינה שלו! כלומר, יש כאן ראיה למחזיק. [ויש להעיר שבפשט הגמרא יש דוחק לפי זה, שהרי הראיה הזו כתובה בפירוש רק בחלק השני של הסוגיא (לפי רבנן), ומשמע שתחילת הסוגיא אינה בנוייה על זה. ]

אמנם בתחילת הסוגיא התוס' נאלצים להסביר את הלימוד משור המועד שזה "מילתא בלא טעמא", אך נראה שכוונת התוס' להסביר כך רק בסלקא-דעתך הראשון, בכדי להסביר את ההוא-אמינא שתועיל חזקה רק לאחר 4 שנים (כיון שהלימוד הוא משינוי התשלום מחצי נזק לנזק שלם ולא מהשינוי במעמד השור). אבל מייד הגמרא חוזרת בה מהסבר זה (וכן מוכח מזה שבדבור הבא של התוס' מתעלמים מהאפשרות שזה מילתא בלא טעמא). ובאמת "מילתא בלא טעמא" שכזו תמוהה מאוד, שהרי אין כאן איזה לימוד מפסוקים וכדו' שאפשר לומר עליו "גזרת הכתוב" ואין כאן איזו הלכה למשה מסיני – ואם כן מה הטעם לומר מילתא בלא טעמא…

ומה ההוא-אמינא שתועיל חזקה בלא טענה? שני הסברים בתוס': א. כיון שהשתיקה מוכיחה עלמחילה של המרא-קמא. כלומר בהו"א חשבנו שהשתיקה היא הוכחה כ"כ חזקה עד כדי כך שאפילו אם אין סיבה ברורה למה הוא שתק, אנחנו נניח שיש איזה סיבה (מחילה) ונשאיר את הקרקע ביד המחזיק, אך מסקנת הגמרא שהשתיקה מהווה ראיה לטענת המחזיק, אך רק כחיזוק לטענה וודאית ולא בלי טענה. [וראה בחידושי הרשב"א שדן מדוע באמת לא אומרים כך למסקנה, במיוחד לפי השיטה שבחזקת תשמישים א"צ טענה כיון שהשתיקה מורה על מחילה, ומתרץ שמחילה אינה מועילה להקנות קרקע, עיי"ש.] ב. לא מדובר בלי טענה כלל, אלא ט ענה לא מספיקה, "מפלניא זבינתא", ולכן חשבנו שנטען עבורו, וקמ"ל שלא טוענים במקרה כזה. [ויתכן שכוונת תוס' בתירוצם זה שההגיון של חזקה אינו מבוסס על ראיה אלא שהמחזיק הוא מוחזק, כשיטת רבינו יונה שנביא לקמן, ולכן יש הו"א לטעון עבורו, וצ"ע]

הסבר רבינו יונה וסיעתו

בכל הסוגיא של הולכי אושא רש"י לא כתב כדברי התוס' שיש כאן ראיה. ונראה שהוא סובר כראשונים אחרים – רבינו יונה ועוד – שמפרשים את הלימוד משור המועד בדרך זו: חזקת שלש שנים יוצרת הגדרה של "מוחזק בשדה" לעומת המרא-קמא ולכן עכשיו המרא-קמא הוא המוציא מחברו ועליו להביא ראיה. בלשון רבינו יונה: "כיון דאכלה תלת שנין בלא ערעור ומחאה מבטלת חזקת בעלים הראשונים ועומדת בחזקת המחזיק והלה קרוי מוציא מחבירו ועליו הראיה שחזר ולקח מזה". וכמו שהנגיחה השלישית מוכיחה שזה טבע ולא מקרה, כך כך גם אכילת שדה שלש שנים נחשבת כאכילה משמעותית וממילא יוצרת מוחזקות.

כלומר, החזקה עליה מדברת המשנה יוצרת מוחזקות. דהיינו שבניגוד למיטלטלין, שם ברורה ההגדרה מי מחזיק בחפץ ומי בא להוציא ממנו, בקרקעות זה לא פשוט להגדיר מי המוחזק (שכידוע הקרקע מחזיקה בנו יותר ממה שאנחנו מחזיקים בה, במיוחד לאחר מאה ועשרים…), ומחדשת המשנה שאם אדם נמצא בקרקע ג' שנים, הריהו מוגדר מוחזק אפילו שהוא עומד מול המרא קמא, ובפחות מזה הקרקע נחשבת עדיין בחזקת המ"ק (וידועה החקירה מה בדיוק הסיבה לכוחו של המ"ק והאם זה בגלל שאנחנו מגדירים אותו עדיין כמוחזק בחפץ או לא). [ובזה מתפרשת המשנה היטב "חזקת הבתים… שלש שנים" – ולכאורה חסר בלשון המשנה על מה מדובר (שיש ויכוח בין שנים וכדו'), אולם העיקר הוא עצם ההגדרה שבג' שנים אדם נחשב מוחזק].

ומה ההו"א שחזקה תועיל גם ללא טענה? רבנו יונה מבאר שלא מדובר כשהמחזיק מודה שהוא יושב ללא סיבה (שלא אמר לי אדם דבר מעולם), אלא שאינו רוצה להשיב לטענות המרא-קמא, אך כיון שהוא נמצא בקרקע שלוש שנים ומוגדר לחלוטין כמוחזק אין להוציא את הקרקע מרשותו. וכך הדין באמת במיטלטלין, שגם אם המוחזק לא מסכים להגיד (אפילו בבי"ד) מכוח מה הוא מחזיק, לא נוציא את החפץ מרשותו, למרות שאולי נתייחס אליו כמי ש"לא ציית דינא" (כך כותב רבנו יונה במפורש, אמנם זה לא מוסכם – האמנם אדם לא חייב להסביר איך הגיע חפץ לרשותו? ראה קצוה"ח קל"ג ס"ק א). אך לפי זה צריך להבין מדוע לא נשאר דין זה למסקנה? וכנראה צריך לומר שבקרקעות, אף שיושב שלוש שנים הרי איננו ממש מחזיק בקרקע וחלק מהגדרתנו אותו כמחזיק זה גם העובדה שיש לו טענה מבוררת לגבי איך הגיע לכאן, וצ"ע.

אמנם רש"י הסביר שההוא-אמינא שתועיל חזקה בלי טענה היא במקרה שהמחזיק טוען "שלא אמר לי אדם דבר מעולם", וזה לא כדברי רבינו יונה. ונראה שלרש"י צריך לומר שאין כאן הוא-אמינא אמיתית שבאמת יועיל דבר כזה, אלא שהגמרא מבררת בדרך משא ומתן מה הלימוד משור המועד, וזו כוונת השאלה: האם חזקה מועילה ללא שום סיבה, שהקרקע עוברת לאחר שלש שנים לרשות המחזיק? וזו בדיוק תשובת הגמרא, שהכל בנוי על סברא של מוחזקות. ונראה שזו הדרך שהרמב"ןמסביר את הסוגיא. עיין בדבריו.

מוחזקות בקרקע פחות מג' שנים

ולעצם השאלה מתי אדם נחשב מוחזק בקרקע – יש לברר מה קורה כשאדם נמצא בקרקע ואין מולו מרא-קמא? האם אז הוא יוגדר כמוחזק גם ללא חזקת שלוש שנים? רבינו יונה (בתחילת הפרק) והרא"ש (סימן א) כותבים שכן. דהיינו אם אדם נמצא בקרקע יום אחד, ובא מישהו, שאין לו ראיה שהוא היה מ"ק, וטוען לבעלות על הקרקע, נגיד למערער "המוציא מחבירו עליו הראיה" ונעמיד את הקרקע בידי מי שהחזיק בה יום אחד (לעומת זאת, אם שנים טוענים על קרקע ושניהם אינם מוחזקים בה כלל, הדין הוא כל דאלים גבר, לקמן לד, ב).

אם כן, יוצא שלפי רבינו יונה יש שלושה סוגים של מוחזקות אדם בקרקע: א. מוחזקות של יום אחד. ב. חזקת מרא קמא. ג. חזקת שלוש שנים.

ולכאורה יש בזה קושי: אם גם ישיבה יום אחד בקרקע נחשבת מוחזקות מספיקה כדי שנאמר לשני "המוציא מחברו עליו הראיה", מדוע מול מרא-קמא זה לא מספיק ורק בשלש שנים הוא נחשב מוחזק? יתכן שבגלל קושי זה התוס' לא רצו לפרש כרבינו יונה בסוגיא, ולשיטת התוס' נאמר שחזקת מרא-קמא גוברת על כל מוחזקות אחרת בקרקע ולעולם המחזיק הנוכחי נקרא מוציא ממרא קמא, ושלש שנים יכולות להועיל רק מטעם הראיה שיש בהם.

ולשיטת רבינו יונה צריך לומר שיש כמה מדרגות במוחזקות: המרא קמא כאילו תופס חזק בקרקע וכדי להוציא ממנו לא מספיקה תפיסה פשוטה של יום אחד אלא תפיסה משמעותית של שלש שנים.

הקשר למחלוקת בקירב נגיחותיו

באשר להשוואה למחלוקת בקרב נגיחותיו מצאנו שתי שיטות בראשונים (בתוס' אין לזה התייחסות מפורשת):

רבינו יונה כותב בשם ר"ח שרק הקושיא הראשונה – תלתא פירי בחד יומא – היא לפי ר' מאיר, אבל הקושיות הבאות, תלתא פירי בתלתא יומי ואספסתא, הם גם לר' יהודה, שהרי שור שנוגח בשלשה ימים נעשה מועד וגם בחזקת קרקעות צריך להועיל בשלש אכילות בשלשה ימים.

ולפי זה מובן מדוע הגמרא מאריכה לדון בדעת רבנן ולא אומרת בפשטות שרבנן סוברים כר' יהודה (שהלכה כמותו!), כיון שגם לדעת ר' יהודה אם לומדים משור המועד אין צורך בשלש שנים דוקא אלא שלש אכילות בלבד.

וכתב רבינו יונה בקיצור שרב האי גאון לא פירש כמו ר"ח. כלומר לפי רב האי גם הקושיא מ"תלתא פירי בתלתא יומי" היא רק לר' מאיר. ולפי זה צריך לומר שברור לגמרא שלומדים משלשה ימים של נגיחות לשלש שנים של החזקת קרקע, ולכן לפי ר' יהודה צריך דוקא שלש שנים ולא שלש אכילות. וכנראה הטעם בזה הוא שיחידת הזמן של נכסי דלא ניידי היא שנה שלמה [ראה מה שכתב מו"ר במעין גנים לפרשת מקץ, שחכמת יוסף הצדיק היתה לתרגם את החלומות למימד הזמן, והוא הבין ששלת השריגים ושלשת הסלים הם שלשה ימים דוקא, לעומת שבע הפרות והשבלים שהן שבע שנים דוקא, ודוק].

ולפירוש זה יוצא שבאמת רבנן יכולים לסבור כר' יהודה וללמוד משור המועד, אלא שהגמרא העדיפה למצוא הסברים אחרים ולא לתלות את המחלוקות זו בזו.

ועוד צריך להבין מדוע לר' ישמעאל חזקת הבתים או בית השלחין היא בשלש שנים דוקא? ולפירוש רב האי גאון זה מובן, כיון שהסברנו ששנה נחשבת כאן ליחידת זמן אחת. אבל לפי רבינו יונה לכאורה אין סיבה לומר דוקא שנה. אלא שרבינו יונה עצמו כתב "דכיון שאין פירותיו פוסקין כל שתא לחדא אכילה חשבא להו לאינשי ואין דרך להשכיר את בית השלחין לפחות משנה הלכך לעניין ג' שנים לעניין חזקה דידהו כג' נגיחות לעניין חזקה דשור המועד" – כלומר, לרבינו יונה, דבר שפירותיו אינם פוסקים יש טעם לומר שיחידת הזמן שלו היא שנה, אבל דבר שיש לו יבולים פוסקים ומתחדשים אין טעם לומר דוקא שנה אלא כל מחזור יבול נחשב פעם אחת. ומכל מקום צריך עיון בזה: אם לר' יהודה שצריך שלש נגיחות בשלשה ימים אנו אומרים שדי בשלש אכילות בשלשה ימים, זה אומר שאכילה אחת היא כמו נגיחה אחת ואילו שיהוי הזמן בשני המקומות הוא יום אחד. וא"כ מדוע בדבר שעושה פירות תדיר הגענו לכך ששיהוי הזמן הופך מיום לשנה? וצ"ע.

[ולולי דבריו היה אפשר לומר שבאמת כשהגמרא שואלת "לרבנן מאי" היו יכולים לשאול גם לר' ישמעאל בבית השלחין וכדו', וגם לר' ישמעאל צריך להגיע למסקנות בהמשך הגמרא.]

ג. הסבר החזקה לדעת רבנן

הקושי במסקנת הגמרא

א. צריך להבין מהו טעם החזקה למסקנת דברי רבא. בשני השלבים הקודמים של דברי רבא היה טעם של ראייה חיובית לטובת המחזיק – משתיקתו של הבעלים הראשונים. אבל בפשטות רבא חזר בו מההסברים הקודמים ונותן הסבר חדש, וזהו רק הסבר מדוע לאחר שלש שנים אין קושיא על המחזיק בזה שאין לו שטר. אבל סוף סוף מהי הראייה לטובת המחזיק?

ב. עוד קשה, מה שואל אביי "וכי תימא הכי נמי א"כ נתת דבריך לשיעורין" – והרי "נתת דבריך לשיעורין" יכול להיות תירוץ לשאלה! כלומר, בד"כ אנו אומרים שכל מקום שיש הגדרה מסוימת (שקבעו חכמים) אי אפשר לתת דברינו לשיעורים, וכידוע בעניין "כל מידות חכמים כך הוא" (ראה בגמ' כג,ב בעניין גוזל המדדה 50 אמה ובתוס' ד"ה ועל דא), וגם כאן נקבע (לפי אומדן חכמים) ששלש שנים מהוות ראיה ואין לחלק! כמו בכל מיני חזקות שבנויות על התנהגות, כמו "חזקה אין אדם מעיז פניו" שלא נאמר שצריך למדוד כל אחד עד כמה הוא עז פנים…

ג. כמו שאביי מקשה מאנשים שמקפידים בפחות מג' שנים כך היה יכול להקשות על "מזדהר איניש בשטריה", שהרי ודאי לאנשים שונים יש הרגלים שונים, ויש כאלו שנזהרים מעט ויש שנזהרים ושומרים שטרותיהם שנים רבות [וראה במאירי שהקשה את זה, עיי"ש מה שתירץ].

הסבר המסקנה: ראיה עם תקנה

כמה ראשונים כתבו בפירוש שגם למסקנה רבא לא חזר בו מהטעם של קפיד. כדברי רבינו יונה והרשב"א כאן, שמבארים שאי אפשר לומר רק את הטעם של מזדהר איניש, ובלשון רבינו יונה: "מה בכך אם לא מזדהר בשטריה טפי מתלת שנין, מכל מקום במה יצאה קרקע מחזקת בעליה ומה ראיה יש שהיה בידו שטר מעולם?". כלומר, ללא ראיה חיובית לא היינו מזכים את המחזיק בקרקע והראייה היא משתיקת המרא קמא במשך זמן שבו אנשים מקפידים. וכן כתב הרמב"ן (לקמן מב): "דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר".

[* אבל קצת קשה, מדוע לא רצה רבינו יונה לבאר בדומה לשיטתו בהולכי אושא. דהיינו שנסביר שלמסקנה גם לרבנן עיקר העניין הוא שהמרא קמא נחשב "מוציא מחברו" ולכן עליו הראיה. אלא שבתוך ג' שנים יש על המחזיק קושיא היכן השטר, וזו ראייה למ"ק, ולאחר ג' שנים כבר לא מזדהר ולכן הוא זוכה. ואולי זה מפני שבהמשך הפרק רואים שאין זה ברור מיהו באמת המוחזק בקרקע, ראה למשל כט,ב בסוגיית שיכוני גוואי. וצ"ע.]

והנה כמה ראשונים השתמשו במושג של תקנת חכמים. וראה בקצות החושן (סימן קמ סק"ג), ומדבריו נראה שלמסקנה טעם החזקה הוא רק מתקנת חכמים. כלומר אין בהחזקה בקרקע שום ראיה לבעלות, לעולם הקרקע נמצאת בחזקת המרא קמא, אך כיוון שאדם עשוי לאבד את שטרו לאחר שלוש שנים, יש בזה "פסידא דלקוחות" וקשה לנהל כך חיי מסחר, ולכן תקנו חכמים שלאחר שלוש שנים הקרקע בחזקת בעליה. אמנם, לאחר שמתקנים תקנה זו לטובת המחזיק, צריך גם לדאוג שלא יווצר מצב הפוך שהבעלים הראשונים יפסידו את השדה אם למשל מישהו גזל מהם במשך שלש שנים, ולכן תקנו חכמים לטובת המרא קמא שאם מחה בתוך השנים הללו הקרקע נשארת בחזקתו. וכותב הקצות שכן דעת הרמב"ם והנמוק"י והתוס'.

אולם באמת לא נראה שהראשונים הללו מדברים רק על תקנת חכמים שאינה מבוססת על ראיה. כך למשל אנו מוצאים שרבינו יונה עצמו כותב "הטילו חכמים עליו למחות". וגם הנמוק"י שכתב תחילה "ולפי שדעת העולם כן (לא להזהר אחרי ג"ש) לא תקנו חכמים אלא ג' שנים", הרי בהמשך דבריו הוא נותן משקל חשוב לטעם של הראיה, שהוא מביא את הדין של רבינו יונה שאם המערער מחה בפני שניים אבל הם מעידים שלא אמרו את זה לאף אחד, וודאי שזה לא הגיע לאזני המחזיק, מכל מקום המערער זוכה, ומבאר הנמוק"י שזה בגלל שהכל בנוי על הראיה בשתיקת המ"ק וכאן אין ראיה. גם הרמב"ם נוקט אמנם לשון המתאימה לתקנת חכמים, שזה שלא מחה "אבד את זכותו" וכיו"ב, אבל הרמב"ם עצמו כותב תחילה שהמחזיק זוכה "מפני שאומרים לו לשמעון [המרא-קמא] אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך ואין לך עליו לא שטר שכירות ולא שטר משכונה ולא מחית בו?" – הרי מפורש הטעם של הראייה משתיקתו.

לכן נראה שתקנת חכמים היתה לקבוע את גדר הדבר, אבל הכל מבוסס על הראייה משתיקת המחזיק. ואין בזה מחלוקת בין כל הראשונים שהזכרנו. וודאי שכל זה לא נעלם מבעל קצות החושן וכוונת דבריו אחרת כמו שנבאר בהמשך.

ונבאר לפי זה את מהלך הגמרא: תחילה רבא רצה לומר שיש כאן ראייה בלבד, ללא התערבות של חכמים שקבעו גדרים מיוחדים. ועל זה הקשה אביי שהרי הראייה משתנה מאדם לאדם ולולא קביעה של חכמים יוצא שדברינו הם לשיעורים. ולכן אמר רבא שבאמת יש כאן תקנה וקביעה של חכמים, וממילא השוו מידותיהם לקבוע שאחרי זמן מסויים השתיקה נחשבת ראייה! ומה שרבא עובר כעת לדבר על "מזדהר בשטריה" זה מכיון שהתקנה צריכה להיות בעלת משמעות מעשית, ולא שייך לומר שאנו מתקנים לאנשים להקפיד או שלא להקפיד, אלא שייך לומר שאנו אומרים לקונים להזהר בשמירת השטרות עד שלש שנים. וכנגד זה יש גם עצה למרא-קמא, למחות בשני ולומר לו "הזהר בשטרך".

[כמובן שאחרי שחכמים קבעו את גדר הדבר, זה גם יוצר את המציאות שדוקא שתיקה של שלש שנים מהווה ראיה, כי אם שתק כ"כ הרבה זה מוכיח שהמתין שהשני יאבד את שטרו. אבל מי ששותק פחות משלש שנים יכול לומר שהוא ידע שאינו מפסיד בכך את זכותו.]

[אמנם היה אפשר להתעקש ולומר שהקצוה"ח מתכוון שהכל בנוי רק על תקנת חכמים, שמזכים את המחזיק בקרקע גם בלי שיש לו ראיה, אלא שאחרי שיש תק"ח כזו ודאי שיש גם ראיה משתיקתו – וסברא זו כתובה בספר 'שער המשפט'. ולכן הרמב"ם מזכיר את הראיה הזו.]

והנה הרמב"ן מביא מחלוקת האם שייך חזקה לקטן (שירש מאביו): יש אומרים שלא שייך חזקה, כי אין ראייה משתיקת המרא-קמא, כיון שלא היתה תועלת במחאה שלו כי קטן "לאו בר אזדהורי בשטרא הוא". אבל הרמב"ן חולק ואומר שטעם החזקה הוא שיש רגליים לדבר בזה ששתק, ואנו מצפים שימחה גם כאשר המחזיק כעת הוא קטן. והקצות מחזיק בדעת היש-אומרים, וקושר את זה למה שמדייק בראשונים שחזקה היא מתקנת חכמים. ולפי דברינו לעיל גם הקצות מסכים שלא מדובר כאן בתקנת חכמים בלבד שמנותקת מהראייה. אלא שהמחלוקת כאן היא האם לאחר שחכמים תקנו וקבעו את גדרי הדינים כאן, האם כעת הכל עובד רק לפי ההגדרות היבשות של התקנה – כך סוברים היש-אומרים וכך סובר הקצות, דהיינו שהמרא-קמא צריך לפעול בצורה יבשה לפי הכללים, ואם יש טעם למחאה הוא צריך למחות, ואם לא מחה הפסיד, ואם אין טעם למחאה אינו צריך למחות. ולכן כשהמחזיק הוא קטן אין צורך למחות. אבל הרמב"ן סובר שגם לאחר שיש כאן גדר של חכמים, מכל מקום עיקר היסוד של הראייה בשתיקת המרא-קמא נשאר כראייה התנהגותית שיוצרת "רגליים לדבר". ודוק.