סיכום שיעור שנאמר בישיבה, חשון תשע"ב. נערך ע"י אביחי אביעזר. לא מוגה.

רקע

הגמרא בבא מציעא ג,א: "תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז – נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו". כלומר, לא יכול להיות שאם הודאת פיו על חצי מהתביעה מחייבת אותו שבועה על השאר, העדאת עדים לא תחייב אותו.

שואלת הגמרא "מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו?" כלומר למה צריך קל וחומר, ולא נבין בפשטות שהתורה לימדה דין מודה במקצת בהודאת פיו, אבל היא התכוונה גם לכל הוכחה שהוא חייב חצי, ולא רק בהודאת פיו, וממילא גם העדאת עדים תחייב אותו שבועה על השאר גם בלי ק"ו.

עונה הגמרא "שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא עליה רחמנא שבועה עליה כדרבה. דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו. והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי אישתמוטי הוא דקא משתמיט מניה. סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה… אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמ"ל ק"ו".

הסבר רש"י בפשטות

אנו נתמקד בעיקר בהסבר דברי רבה, שלכאורה בא להסביר למה מודה במקצת חייב שבועה. הסבר זה נמצא כמה פעמים בש"ס, במנותק מהסוגיא שלנו, ולכן גם אנחנו נתייחס בהתחלה רק לדברי רבה, בלי קשר לדברי ר' חייא.

רש"י מסביר (אצלנו ובמקומות אחרים שבהם מופיעים דברי רבה) שהסברא לחייב מודה במקצת שבועה מורכבת משני חלקים: מצד אחד יש רגליים לדבר שהסיפור באמת התרחש שכן הוא הודה למלווה בחצי, וזה שהוא לא כפר בהכל זה לא בגלל שהוא צדיק אלא בגלל שהוא לא מעיז פניו בפני בעל חובו. מצד שני שייך להשביע אותו כיוון שהוא לא גזלן, אלא רק מתכוון למשוך זמן עד שיהיה לו כסף, או – בלשונו של רש"י – הוא לא "חשיד אממונא חשיד אשבועתא". לעומת זאת כופר בכל או שהוא דובר אמת שהרי הוא מעיז לומר שהוא לא לווה כלום, או שהוא גזלן כל כך גדול שגם מעיז פניו בפני בעל חובו, וממילא אין מה להשביע אותו כי הוא "חשיד אממונא" וממילא "חשיד אשבועתא"[1](לפי זה גם לא שייך להשביע במקרה של ר' חייא את מי שעדים העידו שהוא חייב חצי כאשר הוא כפר בכל שכן אז הוא וודאי חשיד אממונא).

שאלות תוס' על רש"י והסברו של תוס'

תוס' שואל על רש"י כמה שאלות, שמתוכם נתמקד בשלוש:

א. תוס' אצלנו בד"ה בכוליה שואלים: הרי למסקנת הגמרא חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, וממילא כל הסברו של רש"י לדבר רבה לא עומד.

ב. רש"י אומר במפורש בב"ק קז (ד"ה מעיז ומעיז) שכופר בכל בפיקדון חייב שבועה, וזה המשך ישיר של הסברא של רבה. שכן כופר הכל בפיקדון יכול להעיז פניו, כי המפקיד לא עשה לו טובה, וממילא אין הוכחה שהוא דובר אמת, וגם אין סיבה לומר שאם הוא משקר הוא חשיד אממונא[2]. שואלים על זה תוס' (שם ד"ה עירוב פרשיות) שלהגיד דבר כזה – שכופר הכל בפיקדון חייב שבועה – זה נגד כמה וכמה משניות מפורשות.

ג. את השאלה השלישית תוס' לא שואל במפורש, אבל נראה שהיא השאלה העיקרית שבגללה הוא מסביר את רבה אחרת מרש"י, וזו גם השאלה הראשונה שאנחנו נתייחס אליה: תוס' לא מבין מה פשר המילים "מפני מה אמרה תורה". ממתי שואלים שאלה כזאת? האם כל דבר שהתורה אמרה אנחנו מחפשים מה הסברא שלו?

לכן אומרים תוס' (ד"ה מפני מה) שמה שמודה במקצת חייב שבועה זו גזירת הכתוב, ומה שכופר בכל פטור משבועה זו גם כן גזירת הכתוב. הדבר היחיד שרבה רצה להסביר זה למה אין למודה במקצת "מיגו" – כלומר תאמין לו שהוא דובר אמת גם בלי שבועה, שכן אם הוא היה רוצה לשקר הוא היה יכול לכפור בכל והיה נפטר משבועה. שהרי אם נאמר שהתורה משביעה למרות שיש מיגו, נצטרך לומר שכל הסברא של מיגו היא לא נכונה ולא נוכל לומר אותה יותר בשום דין (ויש הרבה דינים שמתבססים על מיגו). לכן אומר רבה שלמודה במקצת אין מיגו שכן הוא לא יכול לכפור הכל גם אם הוא רוצה שהרי "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו". ומכל מקום רבה רצה להסביר רק את זה ולא להגיד סברות לדינים של התורה.

דברי ר' יוחנן בב"ק צו:

עד עכשיו למדנו את דברי רבה לעצמם בלי קשר לשום סוגיא שבה הם מופיעים, וכך נראה שלמד אותם תוס'. אבל המקום המקורי שבהם מופיעים דבריו אולי יוכל לעזור לנו להבין אותם. בב"ק צו: מופיעה מחלוקת בין ר' יוחנן לרבה בר יוסף. ר' יוחנן אומר ששומר חנם שטען שגנבו לו את הפיקדון לא חייב להישבע על זה עד שיודה במקצת ויכפור במקצת, כלומר שיגיד שגנבו לו חצי, וחצי הוא אמנם צריך להחזיר.

דבריו אלו של ר' יוחנן נראים דוחק גדול גם בפשט הפסוקים בתורה וגם במשניות. שהרי השבועה שכתובה במפורש בתורה היא שבועת השומרים "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". שבועת מודה במקצת לא כתובה במפורש בתורה אלא נלמדת מדרשת חכמינו למילים "אשר יאמר כי הוא זה", שדרשו חכמינו שמשמע מהם הודאה על חלק מהדברים. אבל לפי דברי ר' יוחנן יוצא שיש רק שבועת מודה במקצת ואין בכלל שובעת השומרים. שהרי מודה במקצת נשבע בכל מקרה, לא משנה אם הוא שומר או לווה, ושבועת השומרים לפי ר' יוחנן תהיה רק במקרה שהוא מודה במקצת, ואם כן יוצא שאין כמעט בכלל שבועת השומרים[3]. במשניות דברי ר' יוחנן עוד יותר דחוקים, שכן יוצא לפי דבריו שכל המשניות שאמרו ששומר צריך להישבע זה רק במודה במקצת, וזה לא כתוב.

מה הביא את ר' יוחנן להגיד את החידוש הזה? ר' יוחנן הבין שאי אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו. לאחר שחכמים דרשו את המילים "כי הוא זה" על מודה במקצת, והמילים האלו הרי אמורים בפרשיית טוען טענת גנב בפיקדון! ממילא חייבים לומר שטוען טענת גנב בפיקדון אינו חייב שבועה עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. זה מה שאומרת הגמ' שם "מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה".

דברי רבה כתשובה לדברי ר' יוחנן

ר' חייא בר יוסף חולק שם בגמרא על ר' יוחנן, ולא מוכן לקבל את החידוש הגדול הזה, שטוען טענת גנב בפיקדון יהיה חייב שבועה רק אם הודה במקצת. ולכן הוא אומר שהפסוק "כי הוא זה" לא מדבר בכלל על פיקדון. "דאמר ר' חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן. וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב" כלומר הפסוק "כי הוא זה" לא מדבר בכלל על שבועת השומרים אלא רק על שבועת מודה במקצת של הלוואה. שואלת הגמרא "ומאי שנא מלוה? כדרבה. דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת האענה ישבע וכו'".

כלומר, רבה בא לענות על השאלה של ר' יוחנן. הוא בא להסביר למה התורה כתבה את המילים "כי הוא זה" בתוך פרשיית שומרים למרות שהם לא קשורים אליה. אם זו כוונת רבה, אפשר לומר שהוא בכלל לא התכוון להגיד סברא לדין של התורה במודה במקצת. הוא רק רצה להסביר למה התורה סמכה עלינו שנדע לחלק בין שבועת השומרים לבין שבועת מודה במקצת, ולא נחשוב כמו ר' יוחנן שכיוון ששבועת מודה במקצת כתובה בתוך שבועת שומרים מן הסתם זו אותה שבועה. לפי רבה התורה התכוונה להגיד שיש שתי שבועות נפרדות: שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת, והתורה כתבה אותם אחד אחרי השני כי היא ידעה שיש חילוק ברור ביניהם, ולכן לא נבוא לחשוב שזו אותה שבועה. מה החילוק? כופר הכל בהלוואה לא חייב שבועה למרות שמודה במקצת כן נשבע, כי "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו". לכן כופר הכל שהעיז הוא כנראה דובר אמת ולא צריך להישבע, ולעומת זאת מודה במקצת שלא העיז כן צריך להישבע. אבל מי שטוען טענת גנב בפיקדון, אפילו כאשר הטענה היא על כל הפיקדון זו לא העזה בכלל, כיוון שהמפקיד לא עשה לו טובה. לכן אין לו חזקה שהוא דובר אמת והוא צריך להישבע.

איך זה עונה על השאלות

ההסבר הזה עונה על כל השאלות ששאל תוס' על רש"י, ונתחיל מהסוף:

ג. ממתי שואלים "מפני מה אמרה תורה"? – באמת רבה לא בא להגיד סברא לדין של מודה במקצת. למה מודה במקצת נשבע? זו גזירת הכתוב, בדיוק כמו שאומר תוס'. למה כופר בכל פטור משבועה? זו גם כן גזירת הכתוב. רבה רק רצה להגיד שהתורה סמכה עלינו שנדע לחלק בין שבועת מודה במקצת לשבועת השומרים, ולא נערבב ביניהם כמו שעשה ר' יוחנן. חשוב לשים לב לתשובה הזאת, כדי להבין את התשובה לשאלה הבאה.

ב. איך רש"י אמר שכופר הכל בפיקדון חייב שבועה? – רש"י לא אמר דבר כזה. רש"י רק אמר ששומר חינם שטען טענת גנב אפילו כאשר הוא כפר בכל, כלומר אמר שגנבו לו הכל, גם אז הוא צריך להישבע. הרי בדברי ר' יוחנן כתוב "טוען טענת גנב בפיקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת" ועל זה אמר רש"י שלדברי רבה אפילו אם הוא כפר בכל הוא חייב שבועה. אבל אם השומר אמר "לא היו דברים מעולם", וודאי שהוא יהיה פטור משבועה, כמו כל כופר בכל.

אמנם, אם היינו חושבים שרבה אומר סברא לחייב כופר הכל בטענת גנב, מאותה סברא היינו צריכים לחייב גם כופר הכל שאומר "לא היו דברים מעולם", כיוון ששניהם יכולים להעיז פניהם – אבל כמו שאמרנו בתשובה הקודמת, רבה לא בא להגיד סברות. רבה רק רצה להגיד שיש חילוק בין גזירת הכתוב לעניין שבועת השומרים לבין גזירת הכתוב לעניין שבועת מודה במקצת. ממילא שומר חינם שטען טענת גנב בפיקדון חייב שבועה בגלל שכך כתוב בתורה. זו שבועת השומרים. אבל על כופר בכל לא כתוב בשום מקום שהוא חייב שבועה.

א. איך רש"י בונה על סברת "חשיד אממונא" שלא נפסקה להלכה? – גם רש"י לא רצה להגיד שיש סברא "חשיד אממונא להלכה", שכן כזכור רבה לא בא להגיד סברות להלכה. רבה רק רצה להגיד למה התורה חילקה בין שבועת מודה במקצת לשבועת השומרים, ובשביל זה הסברא הזאת מספיקה.

חזרה לדברי ר' חייא

לפי כל זה אפשר לומר דבר אחד גם לעניין הסוגיא שלנו, דברי ר' חייא קמייתא. הראשונים מתלבטים בשאלה מה שינה לנו הק"ו של ר' חייא[4]. לפי ההסבר שלנו ברש"י פשוט שכיוון שרבה לא בא להגיד סברות להלכה, ברגע שיש ק"ו הדין יהיה לפי הק"ו, ורבה כמובן לא יתווכח[5].

————————————————————————————————————

[1] רש"י אצלנו ובגיטין נא: מזכיר רק את הסברא של "חשיד אממונא", ורש"י בב"ק קז. (ד"ה דאמר רבה) מזכיר רק את הסברא שכופר בכל מן הסתם דובר אמת כי הוא מעיז לכפור, ונראה שצריך לצרף את שניהם לסברא שכתבנו בפנים. מי שיעיין בסוגיות יראה שבכל מקום רש"י אומר את הסברא שמתאימה להמשך הסוגיא, ואין כאן המקום.

[2] שכן הוא לא שקרן גדול עד כדי כך שיעיז פניו בפני בעל חובו כמו כופר הכל, וממילא אפשר לומר עליו שהוא אמנם פשע בפיקדון, אבל הוא רק משתמט עד שיהיה לו כסף לשלם, כמו שאומרים על מודה במקצת.

[3] אמנם שומר שהודה במקצת יישבע גם על הפיקדון, וזה לא כמו שבועת לווה שהודה במקצת. אבל עדיין נראה שהשבועה המשמעותית יותר היא שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים היא רק סניף שלה, וזה דחוק קצת בפסוקים.

[4] תוד"ה "אבל" מדבר על זה, והריטב"א אומר שבגלל הק"ו שלו ר' חייא באמת חולק על רבה.

[5] אמנם עדיין תישאר קושיה על הק"ו שאפשר לפרוך אותו. שהרי כאשר הוא מודה במקצת הוא לא חשיד אממונא וכאשר הוא כופר בכל הוא חשיד אממונא, וזה עוד יותר נכון כאשר עדים העידו עליו שהוא משקר בחצי. אבל על זה תוס' ענה (בסוף ד"ה "אבל") שהגמרא מעדיפה לפרוך ק"ו מדין ולא מסברא, ולכאורה התשובה הזאת תהיה טובה גם לרש"י.