לפרשת בלק ולחודש תמוז.
על פי ספר יצירה כל אחד מחדשי השנה מונהג על ידי חוש אחר, אותו יש לחזק ולתקן בימי אותו חדש. החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה. ואכן, חדש תמוז, ראשית הקיץ החם והחופש הגדול, דורש מאתנו התמודדות ותיקון בתחום הצניעות שמירת העינים (אף שבעידן האינטרנט תמוז לנו כל השנה…). גם החסידות, שאינה מורגלת בדרך המוסר ה'לחוצה', יוצאת מגדרה בתחום זה ומזהירה כי שמירת הראיה היא פיקוח נפש רוחני, מראות אסורים ממוטטים את כל הבנין הנפשי-הרוחני ואת כל עבודת ה' של האדם, וגם אם שמירת העינים גורמת לאדם לבלוט בסביבתו וגוררת גיחוכים – בפיקוח נפש רוחני, כמו בפיקוח נפש גשמי, אסור להתחשב בשום דבר אחר.
רגילים לטעון כנגד ה'דוסים' שהזהירות בענין זה מופרזת, ומעידה אפילו על סטיה או לפחות רגישות-יתר, וכי מי שמורגל להסתובב ברחובות העיר (או על חוף הים) כבר לא מתרגש ומתפעל ממראה עיניו. גם בינינו יש הטוענים שמראה עינים כזה או אחר 'לא מזיז להם' ולא מוציא אותם משלוותם. אבל בחסידות מוסבר כי מי שמצליח לשמור על קור רוח בראיה אסורה, ולא מרגיש מיד את חימום והתעוררות היצר, רק מעיד שהוא כה מושרש וקשור בתאוה זאת עד שאיננה גוררת אצלו התפעלות מורגשת (כפי שהאדם לא 'מתרגש' מזה שהוא חי), ומצבו קשה עוד יותר.
קרוב לודאי שמי שקרא עד כאן, ככולנו, לא מהנהן בשמחה על כך שזכה לשמירת העינים בתכלית, אלא בכאב ובהזדהות עם הכרת הנזק הרוחני, או בפחד מהאיומים (ותאמינו שקצרנו בהם), וכנראה גם בקצת יאוש מהיכולת לתקן. מה אפשר לעשות? בפרשת השבוע אנו קוראים על ההתמודדות בין בלעם הרשע, "שתום העין" בעל העין הרעה, לבין משה רבינו הנביא טוב העין ותלמידיו של אברהם אבינו בעלי העין הטובה. תיקון העינים כולל, לצד השמירה ממראות אסורים, גם ממד חיובי – היכולת לאמץ לעצמנו עין טובה, עין 'ימנית' (ואכן, האריז"ל קושר את חדש תמוז לעין ימין דווקא). כשם שראיה אסורה גורמת להתחממות יצרית שלילית, גם עין רעה – מבט צר עין ולא מפרגן, שרואה את השלילה בזולת – גורמת לחמימות מח של כעס וקנאה. אבל מי שמרגיל את עצמו להביט על הזולת בעין טובה, במבט מפרגן ואוהב, ולא בנסיון לנכס לעצמו את כל מה שהוא רואה או לפסול אותו, מסוגל לעורר בעצמו חום חיובי של עבודת ה', של רחמים ואהבת ישראל. בסגנון קצת אחר, עין רעה מתמקדת בחיצוניות של המציאות, המקולקלת והמקלקלת, ועין טובה מסוגלת לחדור אל הפנימיות ולעשות ממנה עיקר. עין רעה מתמקדת בגוף ועושה את הזולת אובייקט להסתכלות מוחצנת ומגורה ועין טובה מזהה את הנפש כעיקר ומכבדת באמת את הזולת. האם זה פותר אותנו מהתמודדות עם מראות לא צנועים? לא, אבל זה יכול לעזור.
ועצה מעשית לחיזוק העין הטובה: ראיות אסורות נצרבות בתת-מודע של הנפש ויוצרות מחסומים בפני התקדמות רוחנית. גם אם האדם עשה תשובה, או שהראיה בכלל באה לו במקרה, התמונות השליליות עוד צרובות בו. אבל שמעתי ממו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א כי יש כח מיוחד לסיפורי צדיקים לנקות את הנפש, וכי כאשר מתעמקים בסיפור חסידי ומציירים אותו בדמיון באופן מוחשי הוא חודר גם לעמקי התת-מודע ומסוגל לנקות ולשחרר את הנפש מאלף תמונות פסולות. סיפור חסידי הוא בגדר מראה עינים טוב ומאיר, מראה פנימי, הדוחה הרבה מהחושך של חוסר הצניעות. סיפורי צדיקים גם מוציאים את האדם מהפוזה של שופט צר עין על המציאות, ומכניסים אותו לעמדה של מתבונן-משתאה בטוב העצום הגנוז בזולתו ("ועמך כולם צדיקים"). נשמור את העינים, נחזק את העין הטובה ונצטייד כל יום בסיפור חסידי עסיסי – ונעבור את הקיץ בשלום, בעזרת ה'!
