עבודה זרה זה לא רק פסל | פרשת עקב תשפ"ו

למה בפרשת ואתחנן מזהיר משה מפני עבודה זרה, ובפרשת עקב מפני "כוחי ועוצם ידי"? מתברר ששני החטאים קרובים הרבה יותר ממה שנדמה.

על זאת ועוד במאמר שלפנינו.

>>לגרסת הדפסה לחצו כאן<<

בפרשה שקראנו בשבוע שעבר, פרשת ואתחנן, חוזר משה רבנו ומזהיר את בני ישראל פעמים רבות מפני עבודה זרה. כבר בתחילת הפרשה, כשהוא מזכיר את מעמד הר סיני, הוא מזהיר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן, וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה". ובהמשך הוא שב ומזהיר שה' מקנא על עבודה זרה: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא". גם כשמשה רבנו חוזר בפרשה הקודמת על עשרת הדברות, מודגש שם שוב האיסור החמור של עבודה זרה.

לעומת זאת, בפרשתנו, פרשת עקב, עובר משה רבנו לאזהרה על חטא אחר לגמרי. כאן, האזהרות החוזרות ונשנות שלו נסובות סביב החטא של "כחי ועצם ידי" – הוא חוזר ומזהיר את עם ישראל שלא ישכחו שה' הוא מקור כוחם:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

עבודה זרה – חטא שאנחנו מכירים היטב

את החטא של עבודה זרה אנו פוגשים לצערנו פעמים רבות לאורך תולדות עם ישראל. כבר מיד לאחר פטירת יהושע בן נון, נופל עם ישראל בעבודה זרה, וכך מתאר לנו הנביא: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם…". כך זה נמשך לאורך כל תקופת בית ראשון – עליות וירידות מתמידות מול 'יצרא דעבודה זרה', עד שלפי מה שגילו לנו חז"ל, זו הייתה אחת הסיבות לחורבן בית המקדש הראשון (יומא ט, א).

לאור כל זה, אזהרתו החוזרת של משה רבנו על עבודה זרה מובנת מאליה. די להתבונן בהיסטוריה של עם ישראל כדי להבין למה היה צריך להזהיר עליה כל כך הרבה.

אבל מתי נפלנו ב"כחי ועצם ידי"?

את האזהרה שבפרשתנו, על 'כחי ועצם ידי', קשה יותר להבין: היכן מצינו בתולדות עם ישראל נפילה בחטא הזה, עד כדי כך שהיה צורך להזהיר עליו כל כך? האם הייתה אי פעם בעם ישראל תופעה של תחושת 'כחי ועצם ידי'?

מסתבר שכן הייתה, והיא התחילה כשעם ישראל ביקשו לעצמם מלך ככל הגויים. באחרית ימיו של שמואל מתקבצים אליו כל זקני ישראל ודורשים ממנו: "עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" . שמואל תופס את הבקשה כפגיעה אישית בו, אך ה' מבהיר לו שהיא כלל לא מכוונת אליו: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם".

עד שמואל הנביא, עם ישראל חי תחת מלכותו של ה'. הוא לא הסתמך על כוחו שלו, ולא ניסה להתארגן ולהסתדר בעצמו. ההתנהלות של עם ישראל עד אז מתוארת בספר שופטים (פרק ב) כ'מעגל קסם' בו עם ישראל חוטא, ובעקבות חטאיו נקלע לצרות. בתגובה לצרות עם ישראל זועק לה', וה' שולח מושיע שעוזר לעם ישראל ומחלץ אותם מצרתם. לאחר מכן שוב עם ישראל חוטא, וחוזר חלילה. מכאן אנו רואים שעד עתה כאשר עם ישראל נקלע לצרה הוא לא מנסה ליצור איזושהי התארגנות סביב כח, אלא עם ישראל פונה לה', וה' מושיע אותו.

אך עכשיו, בבקשה למלך ככל הגויים, עם ישראל רוצה משהו אחר: לבסס את מציאותו על כוחו שלו, ולהתארגן סביב עצמו. וזו בדיוק הנפילה שממנה מזהיר משה רבנו בפרשתנו – "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". עם ישראל מבקש לבנות מלכות שעומדת על כוחה שלה, על היסוד של 'כחי ועצם ידי'.

יהושע בן נון – מנהיגות שכל מהותה נאמנות לתורה

אמנם כבר קודם לכן היה לעם ישראל מנהיג עם סמכויות של ממש – יהושע בן נון, שהייתה לו הסמכות להרוג את מי שימרה את פיו. כך אומרים לו שבטי עבר הירדן כשהם מביעים לו את נאמנותם: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ, וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ – יוּמָת; רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". מכאן אכן לומדים חז"ל את דין מורד במלכות.

אך שימו לב למילים האחרונות של הפסוק, שמסייגות את הנאמנות המוחלטת הזו: "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". מכאן למדו חז"ל שדין מורד במלכות אינו חל כאשר המלך מצווה לעבור על דברי תורה. כלומר, השבטים אמנם מכריזים על נאמנותם ליהושע, אך באותה נשימה מבהירים לו גם את מטרת מנהיגותו: לחזק בעם ישראל את הנאמנות לתורה. ורק מתוך מטרה זו הוא שואב את כוחו.
כך בדיוק פונה ה' ליהושע בתחילת הנהגתו:

רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי — אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.

כלומר, גם לפני בקשת המלך היו לעם ישראל מנהיגים, אך כל מטרתם הייתה לבטא בתוכנו את נוכחות ה'. עכשיו, עם מלכות שאול, מתחילה הנהגה חדשה לגמרי – הנהגה שמעמידה במרכז את הכח העצמי, הנהגה של 'כחי ועצם ידי'.

מלכות שאול – מלכות שמבוססת על כח

'האופי' הכוחני הזה של מלכות שאול הוגדר כבר על ידי ה' עצמו. כאשר שאול, אז עוד נער פשוט, מגיע לשמואל בחיפוש אחר אתונות אביו, פונה ה' לשמואל ואומר: "וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל; וַה' עָנָהוּ: הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי", ורש"י מפרש: "יעצר בעמי – ימשול". כבר כאן מגדיר ה' את מהות מלכותו של שאול – מנהיגות שמבוססת על כח שלטוני, לא על נאמנות לתורה (אף שהוא שומר את כל המצוות בדקדוק).
וכאשר המלכות בנויה על השלטון, גם סדרי העדיפויות שלה ברורים מאליהם: העיקר הוא ביצור כוחו של השלטון, וכל השאר נדחק לעדיפות משנית. מתוך ההבנה הזו נפתח לנו פתח להבין אחד האירועים התמוהים ביותר בתנ"ך – רדיפתו הממושכת של שאול אחרי דוד.

דוד וגלית

כדי להבין את הרדיפה הזו, נצלול לסיפור דוד וגלית. עם ישראל ופלשתים ניצבים בעמק האלה, כשהגיא חוצץ ביניהם — הפלשתים על הר מזה, וצבא ישראל על ההר מזה. מדי יום, במשך ארבעים יום, יוצא ממחנה פלשתים גלית מגת, ענק חמוש מכף רגל ועד ראש, ומחרף את מערכות ישראל תוך שהוא מציע קרב יחידים שיכריע את המלחמה כולה. פחד משתק את מחנה ישראל כולו. רק דוד מגיב אחרת: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?". לאחר דין ודברים עם שאול, הוא מתקרב אל גלית.

וכאן מגיעים ללב העניין. גלית, כשהוא רואה את דוד מתקרב, מביט בו בבוז גמור: "וַיִּבֶז לוֹ, כִּי הָיָה נַעַר… וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הַכֶּלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?… לְכָה אֵלַי, וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה". ותשובת דוד, שבה הוא מבטא את כל תפיסת הכח שלו – ההפוכה לגמרי מזו של שאול – לא מאחרת לבוא: "אַתָּה בָא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ… וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' – כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ".
ננסה לתאר לרגע מה עובר על שאול המלך באותו רגע: נער עומד מול כל העם ומכריז בקול גדול שהכח להילחם אינו נמצא אצלנו כלל, אלא אצל הקב"ה בלבד – "לה' המלחמה". תפיסה כזו, בעיני שאול, היא איום ישיר על יציבות השלטון. מכאן נובעת החשיבות העליונה שהוא מייחס לרדיפה אחרי דוד.

הרוח הרעה

ואכן, כבר למחרת ניצחונו של דוד נחה על שאול רוח רעה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם, וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית, וַיֹּאמֶר: אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר; וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם".

הרוח הרעה הזו היא בעצם ביטוי לתחושה הקיומית של שאול שיציבות השלטון תלויה בכך שיראו בו את מקור הכח. אצל שאול הכל תלוי בשלטון, ולכן כל מי שמערער על מרכזיותו נידון בעיניו לרדיפה. וכשדוד מכריז שלא הוא ניצח את גלית אלא ה', מרגיש שאול שהשלטון לא זוכה למספיק 'קרדיט' על הניצחון – והוא רואה בכך סכנה של ממש.

יש לזכור גם שהריגת גלית לא נעשתה בדרך 'ממלכתית' ומסודרת כלל: היא נעשתה בלי שריון ובלי מדי מלחמה, כמו של 'נער גבעות' פשוט – וגם זה כשלעצמו מרגיז את שאול איש השלטון. לכן כאשר שאול רואה את דוד יוצא לקראת הענק הפלשתי, הוא פונה אל אבנר בן נר, שר הצבא, ושואל אותו: "בֶּן-מִי-זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר?". שאלתו של שאול תמוהה מאד. הרי לפני כן מתואר שדוד הובא אל חצר שאול כדי לנגן לפניו, ושאול אף אהב אותו מאוד ומינה אותו לנושא כליו: "וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, וַיְהִי-לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים". מדוע אם כן שאול מתנהג כאילו אינו מכיר אותו כלל? אלא שכל עוד דוד לא מערער על שלטונו, שאול אוהב אותו ומגדל אותו. אך ברגע שדוד ניגש אל גלית בפשטות כזו, ומשדר שהכח לא מגיע מהממלכתיות המסודרת אלא מהנוכחות של ה', שאול משנה את כל היחס כלפיו. מרגע זה שאול 'מתנער' מדוד, ומתנהג כאילו הוא לא מכיר אותו בכלל.

זו גם הסיבה לכך ששאול מנסה 'להקטין' את ניצחונו של דוד, כדי להותיר כמה שיותר מהקרדיט אצל השלטון המרכזי. וכך, כשהנשים שרות: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו", מתרגז שאול: "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר: נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמַּלּוּכָה!". בעקבות כך הוא מוריד את דוד מדרגתו הצבאית: "וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר אָלֶף".

ומה היחס של דוד כלפי שאול?

לעומת זאת, דוד עצמו מכנה את שאול "מְשִׁיחַ ה'" – וזאת אף שהוא נרדף על ידו ללא הפוגה. גם כשניתנת לו ההזדמנות להרוג את שאול, במערה בעין גדי, לאחר שכרת רק את כנף מעילו, הוא אומר לאנשיו: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה', לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ – כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא". דוד יודע שה' עצמו בחר בשאול כדי להציל את עם ישראל, ולכן אין בכוונתו בשום אופן למוטט את שלטונו – הוא מכיר בשליחות שהוטלה על שאול. ויחד עם זה, דוד 'מאתגר' את תפיסת המלוכה של שאול, שכן הוא מייחס את הכח לה' ולא לשלטון עצמו – ובכך הוא מביא את שאול לרדוף אחריו.

מלכי ישראל ומלכי יהודה

בהמשך, ההבדל בין תפיסת השלטון של שאול לבין זו של דוד, תתבטא בפיצול בין מלכות יהודה למלכות ישראל. מלכי ישראל מתרחקים מבית המקדש, מהבית בו ה' מגלה את הנוכחות שלו, ומקימים ממלכה שבנויה על השלטון. לעומתם, במלכות יהודה במרכז מלכותם נמצא בית המקדש, הנוכחות של ה', ולא רק הכח השלטוני. ובאמת, הנביא הושע מקשר בנבואתו על אחרית הימים בין מלכות בית דוד לבין המקדש: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". וכך דרשו חז"ל: 'ובקשו את ה' – זו מלכות שמים; ואת דוד מלכם – כמשמעו; ופחדו אל ה' ואל טובו – זה בית המקדש'. דוד המלך מבסס את מלכותו על הנוכחות של ה' בבית המקדש, וכפי שמעיד דוד על עצמו: "כִּי־קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי".

גם היום

התופעה הזו לא נעלמה. גם היום, כאשר ציבור גדול מייחס את הניצחונות של עם ישראל במערכות השונות להשגחת ה', ורואה בהם ניסים של ממש, הוא מעורר בכך את רוגז השלטון. וביתר שאת כאשר מדובר בנוער הגבעות, שאינו רואה בשלטון את מקור הכח, ופועל למען עם ישראל באופן עצמאי – הוא מעורר עליו ממש רוח רעה. גם כאן היחס לשלטון מורכב: מצד אחד הוא בבחינת "משיח ה'", שהרי הוא נועד על ידי ה' לדאוג לביטחון עם ישראל. אך מצד שני, הוא שרוי לעיתים ברוח רעה של ממש, כשהוא רודף אחרי אלו שמבטאים ש"לה' המלחמה", ושהעיקר הוא נוכחות ה' בקרבנו.

שבת שלום!

בית ישיבת 'עוד יוסף חי'