בפרשתנו מוזכרת המלחמה החצופה של עמלק בעם ישראל כאשר יצא ממצרים, בעקבות העזתו זו נצטווינו להשמידו מן העולם ולא לשכוח את מעשיו. מה ההשלכות של שתי מצוות אלו לימנו לאחר שבא סנחריב ובלבל האומות? האם יש להם השלכות על המלחמה מול האויב הערבי?
על זאת ועוד במאמר שלפנינו.
בסוף פרשתנו פרשת בשלח אנו נתקלים במלחמת עמלק. עמלק הוא עם חצוף השונא לישראל עד כדי כך שלמרות כל הניסים הגדולים שה' עושה נגד מצרים, הוא מגיע ומעז להילחם בישראל. בפרשת דברים התורה מצווה עלינו שתי מצוות ביחס לעמלק. כמו שכתוב בפרשת כי תצא:
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח." (דברים כ"ה, פסוק י"ז-יט)
בפסוקים מתוארות שתי מצוות:
מצווה תר"ג – לזכור מה שעשה לנו עמלק
מצוה תר"ד – למחות זרעו של עמלק מן העולם
מצוות "זכור" מתקיימת בפועל בכל דור ודור, שכן עניינה היא זכירה (בלב ובפה) "את מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם…, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם השם במצרים, והעמלקים ברע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות…" (ספר החינוך מצו תרג)". מצוות "מחיית עמלק" לעומת זאת חלה ביחס למי שידוע לגביו באופן ברור שהוא מזרעו של עמלק (כלומר מצאצאיו).
בא סנחריב ובלבל האומות
הרמב"ם בהלכות מלכים מתייחס הן למצוות החרמת 7 עממים והן למצוות מחיית עמלק. כדי שנוכל להבין טוב את מצוות מחיית עמלק נביא תחילה את מה שכותב הרמב"ם לגבי החרמת 7 עממים:
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
הרמב"ם כותב על 7 עממים שכבר אבד זכרם, לכאורה בגלל הגמרא במסכת סוטה הכותבת שבא סנחריב ובלבל האומות, כך שלכאורה מצווה זו או שהיא כבר התקיימה או שאין לנו איך לקיים אותה.
על מצוות מחיית עמלק כותב הרמב"ם (שם הלכה ו):
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
בייחס לעמלק הרמב"ם כותב שמצווה לאבדו ולזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, אך אינו כותב שכבר אבד זכרו. וכן בספר המצוות (עשה קפז) כותב הרמב"ם בפירוש, שהכרתת עמלק עוד תהיה לעתיד לבוא:
כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו, כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח אותנו באמרו כי מחה אמחה את זכר עמלק.
אך עדיין יש לתמוה מדוע לערבוב של שבעה עממים עם שאר האומות התורה מתייחסת שאבד זכרם, ואילו לזרעו של עמלק מתייחסת התורה כאל קיים בין האומות? נראה לומר שעיקר הבעיה שלנו עם שבעה עממים זה שהם נמצאים כאן בארץ והם יכולים להחטיא אותנו, ולכן כאשר אנו לא מזהים אותם אין לנו עניין להחרימם, כי החשש שיחטיאו אותנו יורד. עמלק לעומת זאת הוא זה שרוצה להשמידנו ומסית את שאר האומות נגדנו, לכן גם כאשר הוא מעורב עם אומות אחרות מצווה עלינו להורגו.
מחיית עמלק בימינו
לאחר מאורעות השואה וחתירת הנאצים להשמדת עם ישראל, נכתב בשם הגר"מ סאלאווייציק, שכל אומה שמטרתה להשמיד את עם ישראל, הרי היא בכלל עמלק, אך מצד שני אין חל על אומה כזו מצווה של הכרתת זרעו של עמלק, אלא כאשר אנו נלחמים איתה אנו מקיימים מצוות מחיית עמלק. (ועיין קול דודי דופק להגרי"ד סולובייצ'יק הערה 23)
העולה מדבריו שאומה שמטרתה להשמיד את ישראל הרי היא בכלל עמלק, אך אין עלינו חובה להכריתה. אפשר לומר שאומה זו נחשבת בכלל עמלק כיוון שהרצון של אומה זו להשמיד את ישראל, נובע מכך שמעורבים בה אנשים מזרע עמלק, אותם אנו מצווים להשמיד. לכן כאשר נילחם עם אומה זו, מן הסתם נהרוג גם את אותם אנשים מזרע עמלק המסיתים את כל שאר האומה להילחם נגדנו ולהשמידנו, ובהריגתם וודאי מתקיימת מצוות מחיית עמלק אף על פי שאין אנו יודעים מי הם.
כאשר אנו ניגשים להילחם על עיר אנו מצווים לקרוא לה לשלום. דין זה נוהג גם במלחמת עמלק כמו שכותב הרמב"ם (מלכים ו,א)
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום".
אם כן גם כאשר אנו נלחמים על עם הרוצה להשמידנו, כאשר הוא נכנע (ומקבל על עצמו שבע מצוות לדעת הרמב"ם) וכבר אינו רוצה להשמידנו, כבר קיימנו מצוות מחיית עמלק. כיוון שהעמלקים המעורבים בתוכו נכנעו ונענו לקריאה שלנו אליהם לשלום, כבר אין עליהם דין עמלק ואין אנו מצווים להשמידם, וממילא קיימנו מצוות מחיית עמלק.
מדברנו העולה שכאשר נקרא לשלום לכל הגויים בעולם, וכולם יענו בחיוב לקריאה לשלום, נדע שאבד זכרו של עמלק מן העולם.
נפקא מינה נוספת היוצאת מדבריו של הגר"מ סולובייצ'יק, שיש לאומה הרוצה להשמידנו דין עמלק, היא לעניין זכירת עמלק, הן בשעת שלום והן בשעת מלחמה.
כל המרחם על אכזרים
בפרק ח' במסכת סוטה פותחת המשנה ואומרת:
משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר…. ואמר אליהם "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם… על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם.
כלומר, בשעה שעם ישראל יוצא למלחמה יש להזכיר לו כי הוא יוצא למלחמה כנגד אויב אכזרי. זאת בשל החשש כי העובדה שהיהודים רחמנים מטיבם, תגרום להם לטעות ולחשוב שגם האויב רחמן כמותם, ועל כן הם לא ילחמו כמו שצריך.
בעוד שאצל אומות העולם ברור, כי יש להם זכות להגנה עצמית ומותר להם להילחם בכל מי שיוצא כנגדם, אצל עם ישראל המצב הוא הפוך. יהודים מרגישים צורך להתנצל על כך שהם נלחמים על חייהם ומקפחים חיי אחרים כתוצאה מכך. כדי שאנו היהודים נלחם כמו שצריך, אנו צריכים להזכיר לעצמנו שיש דבר כזה רוע בעולם. כאשר יהודי ניגש למלחמה הוא חושב בליבו: 'כמו שאני לא רוצה להילחם ולהרוג כך גם האויב לא באמת רוצה להרוג'. מחשבה זו יכולה לגרום ליהודים להפסיד במלחמה, משום כך ציוותה התורה לכהן משוח מלחמה להזכיר ליהודים מול מי הם נלחמים.
זכור… אל תשכח
זכירת מעשה עמלק שונה מנאומו של כהן משיח מלחמה בשני דברים א. היא נאמרת גם בשעת שלום, ולא רק בשעת היציאה לקרב. ב. האמירה היא עקרונית ולא פרקטית.
הנאום של כהן משיח מלחמה בא לפתור כביכול בעיה טכנית. היהודים הם עם רחמן מידי למלחמה, ובנאומו, הכהן בא לעורר אותנו כיצד אנו צריכים להילחם. המצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק לעומת זאת, באה לומר לנו שכל הזמן צריך להיות בתודעה שלנו – גם בשעת שלום – שאת הרע הזה צריך לבער. כמו כן בשעת מלחמה עם עם הרוצה להשמידנו, אנו צריכים להיכנס למלחמה בתודעה שמטרת המלחמה היא לבער את הרע הזה מהעולם. מטרתינו במלחמה זו היא שלא יהיו עוד אנשים בעולם הרוצים להשמיד את עם ישראל. חז"ל דורשים על הפסוק 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק', שאין שמו של ה' שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. כתוב ששם ה' נקרא על עם ישראל, כמו כן ניתן לומר שעם ישראל הוא כמו הכיסא של ה' בעולם. ממילא מובנת דרשת חז"ל שכל עוד לא נמחה זרעו של עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם, כי עם ישראל לא יכול לשבת בטח.
כמו כן לעניין המלחמה בערביי עזה, כאשר עם ישראל יוצא למלחמה כנגד עם הרוצה להשמיד את עם ישראל, יש צורך להזכיר לחיילים "את אשר עשה לך עמלק". להבהיר להם כי יש דבר כזה רוע גמור בעולם (עמלק), וכי הם יוצאים למלחמה כנגד אויב המייצג את הרוע הזה. ועלינו להילחם בו עד לניצחון מובהק, עד כדי כך שלא ישארו בתוכו אנשים הרוצים להשמיד את עם ישראל. שנזכה שיתקיים בנו 'ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם' במהרה בימינו אמן.
שבת שלום!
בית ישיבת 'עוד יוסף חי'
