אמירה מפורסמת של ר' זושא מאניפולי אומרת שהמילה תשובה היא ראשי תיבות של חמישה פסוקים שקשורים לתשובה, והראשון שבהם הוא מהפרשה שלנו: "תמים תהיה עם ה' אלקיך". מה זה להיות תמים, ואיך זה קשור לחזרה בתשובה?
על זאת ועוד במאמר שלפנינו.
רוצה לדעת את העתיד?
הפרשה אומרת שאל לנו לחקור אחר עתידות כמו הגויים שה' מוריש מפנינו. "לא יימצא
בך… קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף… תמים תהיה עם ה' אלקיך". ומפרש רש"י:
"התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל
בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".
אלא שהכתוב ממשיך ואומר "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים
ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך, אליו
תשמעון". מהפסוק נשמע שאנחנו לא צריכים להקשיב למעוננים וקוסמים, כי ה' יתן לנו
במקומם נביא. אם כן משמע, שגם אנחנו חוקרים אחר עתידות, אלא שאנחנו עושים זאת על
ידי נביא שה' ישלח ולא על ידי מעוננים וקוסמים. אם כן, צריך לפנות לנביא ולשאול אותו
על העתידות, או שצריך להיות תמים ולא לחקור אחר העתידות?
דיבור או נשיפה?
אחד המשלים לנבואה הוא תקיעת שופר "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא ייחרדו… ה' אלקים
דיבר מי לא יינבא". בדיבור האדם מבטא את עצמו על ידי חיתוך השפתיים, לעומת זאת
בתקיעת שופר האדם גם משתמש בשפתיים, אבל העיקר זה שהוא מבטא את עצמו על ידי
נשיפה מתוכו. הנשיפה של האדם מתוכו מראה כמה אדם מכניס את עצמו לתוך הדיבור.
למשל כאשר אדם מתרגש כאשר הוא מדבר, שומעים לא רק את הדיבורים שלו, אלא גם את
הנשיפות שלו, והנשיפות מראות שהוא לא רק משתמש בשפתיים, אלא הוא מכניס את עצמו
לתוך הדיבור. כך זה גם בתקיעת שופר. בתקיעת שופר אנחנו משתמשים בשפתיים, אבל
הקול שנשמע הוא קול הנשיפה שהאדם נופח מתוכו. וכמו שכתוב בזוהר "מאן דנפח מתוכיה
נפח" – מי שנופח נופח מתוכו.
לראות את נוכחות ה'
השופר הוא לא רק משל לנבואה, אלא הוא גם הקול שמלווה את הנבואה החשובה ביותר
שקיבלנו, את התגלות ה' במעמד הר סיני. מעמד הר סיני לווה בתקיעת שופר, "ויהי קול
השופר הולך וגדל מאוד", ובזה ה' בא לומר שהוא לא רק אומר את עשרת הדברות, אלא
כביכול נופח אותם מתוכו, כמו בתקיעת שופר. ה' לא רק אומר לנו מה לעשות, אלא נוכח
לגמרי בתורה ועל ידי כך נוכח במציאות.
הנביא נועד להכניס את מעמד הר סיני למציאות בדורות הבאים. כך ממשיכה התורה ואומרת
שעם ישראל פחדו לשמוע את ה' בהר סיני, ולכן ה' הבטיח לנו שהוא יקים לנו נביא כמו
משה רבינו, ואליו נשמע. כלומר כשם שבתקיעת שופר התוקע מכניס את עצמו לתקיעה,
וכשם שבמעמד הר סיני ה' הראה את עצמו והנכיח את עצמו בעולם, כך על ידי הנבואה
שבכל דור ה' מנכיח את עצמו במציאות.
מה שאנחנו מחפשים בנבואה זה שה' יגלה את עצמו וינכיח את עצמו במציאות. אנחנו לא
מחפשים עתידות, אלא מעניין אותנו שכל מה שיקרה יביא את ה' לתוך המציאות. זה התפקיד
של הנביא, לגלות את ה' במציאות. ה' רוצה שנדע שהדברים לא קורים סתם, אלא הוא עושה
אותם, ולכן הוא שולח את הנביא. הנביא לא בא לומר מה יקרה, אלא בא לומר שה' עושה
את כל מה שקורה, ובכך הוא מנכיח את ה' במציאות.
כאשר אדם מדבר עם רגש, כל המציאות היא רק תפאורה לגילוי הלב שלו. כך אנחנו רוצים
שה' יתגלה בעולם ויכניס את עצמו לתוך הדיבורים שלו. כל העולם הוא הדיבורים של ה',
ובעיקר התורה היא הדיבורים של ה', ואנחנו רוצים לראות איך ה' נוכח בתוך המציאות
ובעיקר בתוך התורה.
את האנשים שהלכו למעוננים ולקוסמים עניין מה יהיה בעתיד, ואת המעוננים והקוסמים
עצמם עניין שהם יהיו אלו שידעו את העתיד, שיהיו הבעלים על העתיד. אבל אותנו לא
מעניין לדעת מה העתידות, ולא מעניין להיות הבעלים על העתיד. לא בשביל זה אנחנו
מחכים לנבואה. אנחנו לא רוצים להשתמש בה' על מנת לדעת את העתיד, אלא אנחנו רוצים
לראות איך ה' נכנס לעולם ונוכח בעולם. זה נקרא 'תמימות'. אנחנו לא רוצים לדעת עתידות,
אלא רוצים שה' יגיד את עצמו.
צפיה וזעזוע מהשנה החדשה
תקיעת השופר שבמעמד הר סיני מוזכרת פעמים רבות בתפילת ראש השנה, בעיקר בברכת
שופרות שבמוסף. בראש השנה ה' נכנס לעולם, כשם שהוא נכנס לעולם במעמד הר סיני,
ואנחנו מצפים ומייחלים לכך שה' ייכנס לעולם, ומזדעזעים מכך שה' נכנס לעולם – "אם
ייתקע שופר בעיר ועם לא ייחרדו".
תקיעות השופר בחודש אלול הם כמו זיכרון לתקיעות השופר של השנה הקודמת והמתנה
לתקיעות השופר שיהיו עוד מעט, בראש השנה המתקרב ובא אלינו לטובה.
בראש השנה ה' מכניס את עצמו לתוך הדיבורים שלו, כביכול. הוא אומר כמה זה חשוב לו
וכמה זה נוגע לו לדבר איתנו ולעורר אותנו לתשובה. כאשר ה' מכניס את עצמו לתוך העולם,
זה גם מאוד מזעזע וגם מאוד מלא חיים חדשים. כאשר אנחנו נזכרים בתקיעת השופר של
השנה הקודמת ומתוך כך מתכוננים לתקיעת השופר של ראש השנה הקרב ובא, אנחנו גם
מזדעזעים מכך וגם מצפים ומייחלים לכך.
משל למה הדבר דומה? לאשה שמצפה ללידה. היא נזכרת בלידה הקודמת, ויודעת שלפניה
עומדת הלידה הבאה, וזה ממלא אותה גם פחד וגם ציפיה ביחד. החיים שנכנסים דרכה
לעולם גם מזעזעים אותה מאוד וגם ממלאים את העולם ואותה בחיות חדשה, ולכן האשה גם
מצפה וגם מזדעזעת.
כך זה גם תקיעות השופר של חודש אלול. אנחנו נזכרים בתקיעות השופר של ראש השנה
הקודם, ומבינים שעומד לפנינו ראש השנה חדש, שבו ה' יאיר אור חדש שלא היה כמותו
עדיין מעולם, וזה ממלא אותנו ביראה וציפיה גם יחד.
שבת שלום
בית 'עוד יוסף חי'
