בתשעה באב נראה כאילו ה' כבר התייאש מאיתנו ולא נותן בנו אמון. דווקא בתוך שיא היאוש מתחבאים התקווה והתענוג!
על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן.
תשעה באב – חורבן ויאוש
"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב" (תענית ד, ו).
החוט המקשר בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז הוא חטאים ופגיעה בעבודת ה' ובאמונה בה'. חטא העגל ושבירת הלוחות, ביטול התמיד, שריפת התורה, והעמדת צלם בהיכל. כך אפשר לדרוש גם את פריצת חומות ירושלים, כפירצה ביראה-שלמה. כלומר בי"ז בתמוז אנחנו צמים על כך שנפגמה האמונה שלנו בה'.
לעומת זאת החוט המקשר בין המאורעות שאירעו בתשעה באב הוא לא עבירות אלא חורבן: נחרבה העיר בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. גם מה שנגזר על אבותינו שלא להיכנס לארץ זה סוג של חורבן וגלות. כשם שיש גלות מהארץ, כך יש גלות במדבר וגזירה שלא להיכנס לארץ.
אפשר לומר שבי"ז בתמוז אנחנו צמים על כך שנפגמה האמונה שלנו בה', ובתשעה באב אנחנו צמים על כך שנראה לנו כאילו נפגמה האמונה של ה' בנו, וה' כבר לא רוצה ללכת איתנו ולשכון בתוכנו. המחשבה שה' כבר לא מאמין בנו היא אולי חטא קטן יותר ולא חמור כמו עבודה זרה, אבל החורבן גדול יותר. כאשר אדם לא מאמין בקדוש ברוך הוא, באמת הכוונה היא שאין לו כח לעבוד אותו, אבל אם ה' לא מאמין בנו – אפסה כל תקווה.
מחטא המרגלים ועד לחרישת ירושלים
השורש למחשבה שה' לא מאמין בנו מתחיל בחטא המרגלים. ה' הבטיח לאבות הקדושים לתת את ארץ ישראל לזרעם, וההבטחה הזו היא הבסיס של הקשר בין עם ישראל לה'. אבל המרגלים אמרו שאי אפשר לממש את ההבטחה הזו, ואז גם ה' כאילו 'יורד' מההבטחה הזו.
לאחר מכן נחרב בית המקדש בראשונה ובשניה, והקדוש ברוך הוא כאילו אמר שזה 'לא הולך'. לאחר מכן נלכדה ביתר, וזה אומר שלא רק שה' לא שוכן בתוכינו, אלא אפילו התאגדות של עם ישראל ללא בית מקדש לא מצליחה, ולבסוף נחרשה העיר, שזה אומר שאין שום אחיזה במציאות לכך שה' ישכון בתוכינו. הרצון שיהיה בית מקדש כתוב בסידור, אבל אין מקום שבו הרצון הזה והתקווה הזו נאחזים במציאות.
נקודת היאוש ונקודת התקוה
תשעה באב הוא נקודת השיא של המרחק בין עם ישראל לה'. משה רבינו עלה להר סיני שלוש פעמים, ובכל פעם היה שם ארבעים יום, כאשר ארבעים יום הראשונים והאחרונים היו ברצון ובהארת פנים, וארבעים יום האמצעיים היו בכעס. ארבעים יום האמצעיים התחילו למחרת יז בתמוז והסתיימו בערב ראש חודש אלול, ואם כן תשעה באב הוא בדיוק נקודת האמצע שלהם, שיא הכעס של ה' על עם ישראל, וכביכול שיא היאוש של ה' מעם ישראל.
אבל דווקא בנקודת שיא היאוש, יש מקום שבו היאוש מתהפך לתקווה. אפשר להמשיל זאת לבני זוג שרבים, וכל אחד מצפה מהשני להתנהג טוב יותר. כל עוד הם לא הגיעו לנקודת היאוש, כל אחד עסוק בציפיה שלו מהשני, וכיוון שהציפיה לא מתממשת, הקשר הולך ונפרם. אבל יום אחד בני הזוג מגיעים לנקודה של יאוש. כל אחד מהם מבין שהקשר כבר לא ילך, והוא כבר נוטש את הציפיות שלו מהשני ונשאר רק עם יאוש ודכדוך על הפרידה. בנקודה הזו, פתאום כל אחד מבני הזוג שם לב עד כמה הוא עצוב ומיואש מהפרידה, ועד כמה גם בן הזוג עצוב ומיואש כמוהו. הנקודה הזו יכולה להיות נקודה של מפנה: אם אני כל כך עצוב מהפרידה וגם אתה כל כך עצוב ממנה – זה סימן שלמרות הכל הקשר בינינו חזק יותר, ואפשר לעבוד ביחד ולהתחיל מההתחלה.
כך זה גם תשעה באב. תשעה באב הוא היום שבו הכי נראה שה' התייאש מאיתנו, הוא גם החריב את בית המקדש (פעמיים!) וגם החריב כל אופציה להנהגה מדינית בארץ ישראל, כי הוא ראה שזה לא הולך. כיוון שנראה לנו שה' מיואש מאיתנו, גם אנחנו מיואשים מהקשר איתו, ובתשעה באב אנחנו לא כל כך מקיימים מצוות ולא לומדים תורה, אלא רק אבלים.
אבל באמת הנקודה הזו שבה ה' אבל ואנחנו אבלים היא נקודה של תקווה. זה נקודה שבה הכי גלוי מכל השנה שה' לא רוצה את המצב הזה, ואנחנו לא רוצים את המצב הזה, ולכן נקודת שיא היאוש היא גם נקודת החיבור. החורבן הוא יאוש, אבל כאשר מתאבלים על החורבן, בתוך האבלות רואים כבר נקודה של התחלה, שבה שני הצדדים מעוניינים שהמצב הלא מתוקן יתהפך.
תשעה באב שחל בשבת
השנה תשעה באב חל בשבת. בשבת אסור להתאבל, ולכן בה אנחנו יכולים להיות ממוקדים בתענוג של החיבור, בתענוג מכך שכל אחד מהצדדים מרגיש כל כך חסר בלי השני.
השבת היא ברית בין ה' לבינינו "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". ה' כרת איתנו ברית, שכביכול לו אין תענוג בלעדינו ולנו אין תענוג בלעדיו, ומזה התענוג שיש בשבתות השנה.
כל הצער של תשעה באב נובע מהברית הזו, והשנה אנחנו מחלקים את האבלות והתענוג לשני ימים: ביום ראשון צמים על החורבן, אבל בשבת אנחנו מדברים רק על התענוג שיש מהברית, התענוג מכך שלנו אין תענוג בלי ה' ולה' אין תענוג בלעדינו.
שבת שלום
בית 'עוד יוסף חי'
