על שאפתנות ונצחנות,
ניצחונות קטנים ותחרויות מבורכות.
כשילדים משחקים, פעמים רבות
פורצות ביניהם מריבות וקטטות.
לפעמים אנחנו מסתכלים עליהם בגיחוך,
"לא לריב, זה רק משחק… "
אבל האמת, שגם אנחנו כאלו.
גם אנחנו (במיוחד הגברים שבינינו…)
אוהבים לשחק ולנצח,
נכון, לנו אין גוגואים או גולות,
אבל כן משחקים אחרים –
בעבודה, במשפחה ובבית כנסת,
אנחנו אוהבים להצליח ולנצח.
כמה הרצון לנצח נכון וטוב?
לפעמים אנחנו מנצחים את השני,
אבל חשים עם זה לא כל כך טוב…
הבעיה של הרצון לנצח היא
שלפעמים ההתנצחות הופכת לעיקר,
ואילו המשחק, התחרות או הויכוח
הופכים לשוליים.
כשמתנצחים, שמים את עצמנו במרכז,
וכך לא משנה מה יקרה בדרך,
לא אכפת לי לדרוך על אחרים,
העיקר שאני אנצח.
זה עושה לנו תחושות לא נעימות,
ובסופו של דבר מכבה לנו את הרצון
לשחק, להיות מאותגרים ולהצליח לנצח.
אבל כדאי מאוד שנלמד מהילדים
איך להתלהב מניצחונות קטנים,
ונגייס את עצמנו בחזרה להגשמת
היעדים הבוגרים של החיים שלנו.
אז איך מנצחים בלי נַצחָנוּת?
פשוט מאוד,
זוכרים מי נותן לנו את הכח לנצח.
המידה הפנימית שמבטאת ספירת הנצח
היא מידת הבטחון.
בטחון הולך תמיד יחד עם אמונה.
במקום לומר לעצמנו:
"אני הצלחתי", "אני התגברתי וניצחתי"
עלינו לומר:
"ברוך ה' הצלחתי", "בעזרת ה' התגברתי".
יש בנו כח להצליח,
חשוב מאוד לאמץ את להט הניצחון
וכיבוש האתגרים,
רק חשוב לזכור מי נותן לנו את הכח לכך.
ובעיקר לשם מה הוא נתן לנו אותו.
בדרך הזו,
השאפתנות והרצון לנצח יכוונו להגברת הטוב
ויביאו הרבה ברכה, לנו ולעולם כולו.
