"משנכנס אדר מרבין בשמחה"
ועוד מעט מגיע סוף אדר,
מה יהיה על השמחה?…
רגע רגע, מתחילת אדר מרבים בשמחה,
אבל לא כתוב שצריך לעצור אותה.
דווקא בסוף אדר השמחה גדלה
ומתחברת עם השמחה של פסח המתקרב.
חז"ל אומרים "למיסמך גאולה לגאולה" –
צריך לסמוך ולחבר בין גאולת פורים לגאולת פסח.
מה המשמעות הפנימית של כל אחת מהגאולות?
בפורים המלך הרשע היה אחשוורוש,
בפסח זה היה פרעה.
הדבר שהכי מאפיין את פרעה היא הנהנתנות שלו,
בנפש, הוא מסמל את התאוה.
לעומת זאת, פרעה עשה את עצמו אלוקים,
"לי יאורי ואני עשיתיני", בנפש זוהי הגאוה.
אם כן,
בפורים אנו מקבלים כח להשתחרר מהתאוות,
בעוד שפסח הוא הזמן להילחם בגאוה הפנימית.
"השמחה היא עולם החרות",
הכח שמשחרר מהתאוה והגאוה היא השמחה,
כל אחד יכול לראות על עצמו שכשהוא שמח,
הוא פחות משועבד לתאוות ולתכונות הרעות.
כשאנו מחברים את שמחת פורים ושמחת פסח,
אנחנו מחברים בין שתי הגאולות האלו בנפש.
בואו נעמיק בזה טיפה:
שרש כל התאוות היא 'התאווה הקדושה' של ה'
להצליח להתבטא פה בעולם, במציאות שלנו.
"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
אחשוורוש שבנפש נלחם בזה –
התאוות גורמות שנממש את עצמנו ולא את ה'.
מהצד השני, 'הגאוה הקדושה' היא גאוותו של ה',
פרעה בנפש נלחם בזה באמצעות החדרת גאוה לתוכנו.
כמובן, עוד יותר בעומק, התאווה הכי פנימית שלנו
היא לממש את ה' בעולם שלנו, כמו כלה שמשתוקקת,
עד כלות הנפש, לחתן שלה, זוהי תאוה קדושה,
כמו הפסוק "תאוות צדיקים אך טוב",
גם עם הגאוה –
הרצון הפנימי שלנו הוא לא להתגאות,
אלא לשבח את ה' ולפאר אותו,
כמו הפסוק בשירת הים – "אשירה לה' כי גאה גאה".
נשמח עד בלי די בקשר שלנו עם ה',
זה יוציא אותנו לחרות מכל מגבלות הנפש,
התאוות והגאוה שלנו.
