דיברנו בפעם הקודמת על גיל הנעורים,
כזמן משמעותי ביותר להפנמת היחס ליצר.
איך באמת צריך להתייחס ליצר?
מעבר להבנה שהוא רק אמצעי ליצירת
הקשר הטוב בין איש לאשה,
קריטית במיוחד היא ההגדרה שלו.
תגידו, אתם חייבים את יצר העריות או לא?!
לאכול, למשל, אנחנו די חייבים,
אם לא נאכל כנראה נמות בסוף…
אבל את יצר העריות איננו מוכרחים,
הוא לא תנאי הכרחי לקיום שלנו.
למה זה כל כך משנה?!
הגדרת היצר כהכרחי גורמת לנו לחשוב
שהוא צורך שאנו חייבים למלא ולא תענוג.
כשאנו חייבים לעשות משהו אנו לא נהנים ממנו.
אם למשל ידחפו לכם בכח משהו טעים לפה,
יהיה לכם כיף? סביר להניח שלא…
כך, אם היצר שלנו הוא כח הכרחי
שחייב לבוא על סיפוקו,
הוא פחות מענג אותנו
ויותר מכריח אותנו ובסופו של דבר
גם מכניס אותנו למצוקה.
דווקא ההתעלמות מהיצר בגיל הנעורים
(עליה דיברנו בפעם הקודמת)
בונה את ההבנה שהיצר לא מכריח אותנו
לספק אותו ו'לתת לו יחס',
אלא כח חזק של תענוג
שכאשר נבחר להשתמש בו הוא יהיה
אמצעי מצויין לקשר אמיתי ואוהב.
(בשולי הדברים נעיר הערה חשובה:
ההתעלמות מהיצר והתענוג שנלווה לה,
קיימים בטבע האדם יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.
לכן הסחת הדעת ממנו שייכת יותר לגברים,
ואילו אצל נשים ההתמודדות שונה.
לכן, חשוב מאד שדווקא גברים ידריכו נערים
כיצד להתייחס ליצר שלהם,
כי רק הם יכולים להעביר לנער את הכיף הגדול
שיש ביכולת להסיח את הדעת מהיצר)
ומה אתם אומרים?
