הקשר עם ה' הוא גם נצחי ולא משתנה וגם מתחדש כל הזמן. לכן 'צריך' להכניס את הלוחות לארון גם לפני ששמים את הכפורת, וגם אחרי ששמים את הכפורת
על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן

מה קודם, הכפורת או הלוחות?
הציווי הראשון במלאכת המשכן הוא הציווי על עשיית ארון העדות, שבו נותנים את לוחות העדות, וכל המשכן נבנה מסביב ללוחות ולארון, ונקרא 'משכן העדות'. ה' התגלה עלינו במעמד הר סיני, ואמר את עשרת הדברות, והלוחות והארון הם עדות לכך שה' ירד אלינו ודיבר איתנו ושוכן בתוכנו.
אלא שעל העדות הזו יש שני פסוקים שנראים לכאורה תמוהים: בסוף הציווי על עשיית הארון כתוב "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך", ובסוף הציווי על עשיית הכפורת כתוב "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך".
ניתן להקשות על הפסוקים הללו שלוש קושיות:
א. למה צריך לכתוב זאת פעמיים?
ב. הפסוקים הללו נראים הפוכים זה מזה, שכן מהפסוק הראשון משמע שנותנים את העדות לפני הכפורת, ומהפסוק השני משמע שנותנים את העדות לאחר נתינת הכפורת על הארון.
ג. השאלה האחרונה היא השאלה שכבר נשאלה: איך בכלל אפשר לתת משהו לתוך הארון לאחר ששמים עליו את הכפורת?
(חלק מהשאלות הללו רש"י שואל, אבל הוא הולך בדרך אחרת, שה'עדות' כאן היא ספר התורה ולא הלוחות, וספר התורה כן יכול להינתן לאחר הכפורת, שכן הוא היה על מדף מבחוץ. ראה רש"י ואבן עזרא על פרק כה פסוק טז).
מעמד הר סיני – לא סוף פסוק!
בסוף הציווי על עשיית הכפורת ה' אומר למשה "ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך מעל הכפורת… את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". אם כן, מעמד הר סיני הוא לא סוף פסוק. ה' ציווה אותנו במצוות כלליות במעמד הר סיני, ולאחר מכן הוא אמר לנו לבנות משכן ובתוכו ארון וכפורת על מנת לבוא אלינו ולהמשיך לצוות אותנו. נתינת התורה היא לא מעמד חד פעמי, אלא היא מתמשכת ומתחדשת כל הזמן.
מצד אחד ה' כותב את עשרת הדברות על אבן, ומצווה את משה לבנות להן ארון ובית, ובזה הוא מראה שהתורה היא נצחית, והיא לא משתנה לעולם. היא חקוקה באבן וכך היא הולכת איתנו לכל מקום. אבל יחד עם זה שהתורה היא נצחית ולא משתנה, היא גם מתחדשת כל הזמן כחלק מהקשר בין ה' לעם ישראל.
קשר טוב הוא גם נצחי וגם דינמי, וכך התורה היא גם לא משתנה וגם מתחדשת כל הזמן, וכמו שאמרו חכמינו שהתגלה למשה רבינו בסיני גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. מצד אחד התלמיד מחדש, אומר משהו חדש, ומצד שני זה חלק ממה שנאמר למשה רבינו בהר סיני.
קשר נצחי ומתחדש
כיוון שהקשר עם ה' הוא גם נצחי וגם מתחדש, המצווה להכניס את הלוחות לארון כתובה גם לפני הציווי לשים את הכפורת וגם אחריו. כאשר שמים את הלוחות לפני שמכסים את הארון בכפורת, המשמעות היא שהתורה היא נצחית ולא משתנה.
אבל אחר כך, לאחר ששמים את הכפורת, ה' בא ונועד עם משה רבינו וממשיך לצוות אותו את המצוות. המשמעות של ההמשכיות וההתחדשות של המצוות היא כאילו פותחים שוב את הכפורת, ומכניסים שוב את הלוחות לתוך הארון.
לכן הציווי לשים את הלוחות בארון נכתב שוב לאחר ששמים את הכפורת על הארון, כהכנה לפסוק "ונועדתי לך שם". לוקחים את התורה החדשה, שה' נותן עכשיו, ומכניסים גם אותה אל תוך הארון. כך התורה החדשה נעשית חלק מהתורה שכבר ניתנה, והתורה שכבר ניתנה כוללת גם את התורה החדשה, שעתידה להינתן.
הדור קבלוה בימי אחשורוש
היחס בין הנצחיות של התורה לבין מה שהתורה מתחדשת כל הזמן, מתבטא גם במה שאמרו חכמינו "הדור קיבלוה בימי אחשורוש ברצון". היכולת לקבל תורה ולהוסיף מצוות גם לאחר חורבן בית המקדש הראשון והסתלקות השכינה, מראה עד כמה התורה היא מתחדשת וניתנת לנו בכל דור מחדש.
בדור של נס פורים מתייסדת 'כנסת הגדולה' ומתחילה תקופה שבה עיקר לימוד התורה הוא בתורה שבעל פה, שמחדשת את הקשר עם ה' בכל דור ובכל זמן ובכל אדם ממש, וזהו הנס הגדול של פורים.
בהר סיני ניתנו לנו תרי"ג מצוות שבהן עלינו לעשות את רצון ה' כי כך הוא ציווה אותנו. לעומת זאת במצוות של פורים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שה' ימשיך ויצווה אותנו. כאשר אנחנו מקבלים עלינו גם את תריג המצוות שניתנו בהר סיני, וגם את המצוות של התורה שבעל פה שמתחילות בפורים, אנחנו מגלים שהקשר עם ה' הוא גם נצחי ולא משתנה, וגם מתחדש כל הזמן, ונעשה חלק מהחיים ממש.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, והכוונה כמובן גם לאדר א. עיקר השמחה היא בקשר של ה' איתנו, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, וכמו שכתוב "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'