ראש השנה מאחורינו, יום הכיפורים לפנינו ואנו בעיצומם של ימי תשובה תוססים, והנה, לתוך כל 'תנופת התשובה' השמחה והמטהרת הזו נכנס פתאום יום לא צפוי, לקוח מימי החורבן האפורים – צום גדליה.
מה קורה פה? גם אם נאלצנו לצום יום אחר ראש השנה כי היסטורית נרצח גדליה בראש השנה, לא נוכל לפטור את סמיכות התאריכים הזו בלא התבוננות פנימית על הקשר ביניהם.
ראש השנה מלווה אצל כל יהודי פנימי (וכל היהודים פנימיים בפנימיותם…) בציפיות ורצונות, חלומות על התחדשות ותקוות לשינוי. במוצאי החג אנו עשויים לגלות כי במובנים רבים נשארנו כשהיינו – אותן תאוות, אותן התמודדויות ואותם קשיים.
כאן מתעורר קולו של היצר ה'מסביר' לנו היטב שכנראה לא קרה כלום באותם ימי חג עמוסים – רצית וקיווית והכל דמיונות. הן אמת שהיו נקודות של גַדְלוּת – קיימתי מצוות שופר והתאמצתי בתפילה, קראתי תהילים והידרתי בסעודות החג, אך כל אלו כנראה לא שווים דבר.
זה נקרא לרצוח את גדל-יה. 'להרוג' את אותן נקודות גַדְלוּת בהן ה' התגלה, ולהשתכנע כי לא היה פה שום דבר משמעותי בעזרתו אוכל להשתנות ולהתחדש.
כמו גדליה בן אחיקם עצמו שלא האמין לאלו שהזהירו אותו מפני מבקשי נפשו, משום שבתוכו לא האמין שהוא וחבורת האנשים שעמו 'שווים משהו' בכדי שמאן דהוא ישקיע לפגוע בהם.
לפי זה, צום גדליה הוא תמרור אזהרה חשוב בדרך התשובה – יש מצוות, יש גילויים, יש התעוררות. רק אל תהרגו אותם.