מה עושים בימי התשובה האלו?
לא, לא התבלבלנו בין תמוז לאלול… האמת היא שאת ימי התשובה אנו צריכים להתחיל מעכשיו.
מה הקשר בין ימי 'בין המצרים' לתשובה?
"מפני חטאנו גלינו מארצנו", חטאי עם ישראל גרמו לחורבן הבית וחטאי כל דור מעכבים את בנייתו מחדש, 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו'.
בתוך התשובה הפשוטה על החטאים, שוודאי תועיל להבאת הגאולה, ישנה תשובה שהיא הדרך הישירה לכך.
התשובה הזו נקראת 'תשובה ציבורית' – אנו כיהודים מצווים להתנהג בחיינו על פי הדרכות התורה, חלק בלתי נפרד מזה היא השאלה כיצד תיראה רשות הרבים של העם היהודי.
תנועת התשובה בעם ישראל הולכת וגדלה ברוך ה', אך חוץ מלעשות תשובה ולתקן את דרכינו, איש איש בביתו ובקהילתו, אנחנו זקוקים לעשות תשובה על איך שאנו מתנהלים בצורה ציבורית.
למשל, איך מערכת המשפט במדינת ישראל נוהגת או האם מבחינת הכללים והחוקים במדינה יש הבדל בין יהודי לגוי, ועוד ועוד.
ימי 'בין המצרים' הם קריאה לכולנו – לא רק שקיעה באבל ועצבות על החורבן, אלא שיבה בתשובה ציבורית ותיקון החיים הציבוריים שלנו כעם.
אז שבו עם עצמכם ובחנו – כיצד בפעולות שלנו, איש איש במקומו, נתרום למאמץ המשותף של שינוי ותיקון 'רשות הרבים' והחיים הציבוריים שלנו כעם.
בהצלחה!
לפעמים לא כדאי לשמוח במה שיש…
גם אתם מתוסכלים מהמצב הפוליטי? לראשונה בתולדות המדינה ערבים תומכי-טרור שותפים פעילים בקבלת ההחלטות, איך זה קורה לנו?
זוהי רק תזכורת לכך שאנו עדיין רחוקים מגאולה אמיתית ושלימה. ימי בין המיצרים, ימים בהם "גבר אויב", הם זמן מתאים לחשוב כיצד אנו צריכים להתקדם לקראתה.
אז איך מתקדמים?
האמת היא שלפני שמנסים לחשוב מה עושים, הדבר הראשון שצריך לזכור הוא איך להתייחס לקיים.
מדינת ישראל קמה משום שהיו הרבה אנשים שהרגישו שהמצב הקיים גרוע וחייבים להתקדם. העובדה שיש לנו כבר מדינה יכולה לגרום לנו לחשוב בטעות שאפשר להסתפק במה שיש, אבל האמת היא שאנו עדיין רחוקים מאוד ממימוש הפוטנציאל שלנו כעם.
ככל שעובר הזמן, ברבים מהתחומים נראה שאנו רק הולכים לאחור – הבטחון מתרופף, התבוללות, פגיעה בצניעות, שכיחת המקדש, ירושת ויישוב הארץ, היעוד שלנו ועוד ועוד.
מתסכל? נכון, אבל דווקא זה מה שטוב…
למה? כי אם בתודעה שלנו נראה שהמצב יחסית בסדר לא נרגיש שקריטי לפעול ולהתקדם. ההרגשה שהמצב לא רצוי והתסכול שלנו מזה, הם אלו שידחפו אותנו בחזקה לא להסתפק בקיים אלא לעשות ולשנות.
זהו המנוע החזק שקיים בתוך האישיות, שנכון מאוד גם בעבודת ה' הפרטית – בדרך כלל רק הרגשה כי מצבנו לא-טוב תגרום לנו לעשות תשובה ולקום ולשנות.
אז לא כדאי להיות בעצבות וביאוש, גם תלונות הן לא דבר רצוי, אבל כן כדאי לשים לב לעומק הבעיות בשביל לדחוף את עצמנו קדימה, לעשיה חיובית ולתיקון!
מה אתם אומרים?
על הדרך לגאולה ומשפחה שנקלעה לבור כלכלי.
ראובן יודע שמצבו הכלכלי לא טוב, אין איזון בין ההכנסות וההוצאות, ובכלל, הוא מוציא על דברים שלא בטוח בכלל שהוא צריך אותם. אבל מה לעשות, לא ברור לו איך הוא יוצא מזה.
מה הדבר הראשון שהייתם מציעים לו?
הצעד הראשון כמובן הוא לדעת בדיוק מה הבעיה. כשיודעים שבאופן כללי יש בעיה זה חשוב, אבל היכולת לשנות תלויה בהבנה איפה בדיוק יש בעיה.
אבל גם זה לא מספיק.
עכשיו ראובן יודע בדיוק איפה הבעיות, אבל המצב ממשיך כרגיל… מה עושים?
ראובן חייב להבין שכדי לצאת מהמצב השלילי קריטי להבין מה המצב החיובי והרצוי. אחרי שיש יעד הוא יכול להתחיל לצעוד אליו צעד אחר צעד.
כך בדיוק אל מול המצב הכללי של עם ישראל, לדעת מה הבעיות זה קריטי כדי שיהיה דחף לשנות, אבל אם לא יהיה חזון ברור לאן רוצים להתקדם – הרצונות הטובים יתנפצו אל מול המציאות המרה והאדם יהפוך למריר ומתוסכל.
בכל דבר שאתם רוצים לשנות ובפרט בתשובה הציבורית, פנו לכם זמן ושרטטו בנחת את היעד, רק כך תוכלו להתחיל לצעוד אליו ובסוף גם להגיע!
הדברים נגעו בכם באיזשהו מקום? ספרו לנו!
הטעות הקשה של הדתיים…
מה ההבדל בין אדם מאמין לאדם שאינו מאמין בכל הנוגע לעשיה ופעולות במציאות?
המאמין יזכור שהכל בא מאיתו יתברך, ומשום כך כל מה שיעשה ילווה בתחושה כי הוא רק מסייע לה', הוא עושה את ההשתדלות ואילו ה' אחראי על התוצאה.
וזה שאינו מאמין?
מכיון שאינו מודע לכך שהכל מה', הוא יחשוב שהכל מוטל עליו ושאם הוא לא יעשה שום דבר לא יזוז במציאות.
הרווח של המאמין הוא הרוגע, ישוב הדעת והסבלנות. גם כאשר המציאות 'לא תזרום' איתו הוא יתמלא באמונה ויחכה שה' יגלה איך הכל בסדר.
הבעיה היא שפה טמונה הסכנה הגדולה…
מכיוון שהמאמין יחשוב שלא הכל תלוי בו, הוא עלול לא להתאמץ עד הסוף. דווקא מכיון שאין לאדם אמונה הוא מעמיס על שכמו את כל המשימה, בלי להשאיר פינות לא סגורות.
ואכן, לא סתם את המדינה הקימו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, הם לא חיכו שמישהו יבוא ויגאל אותם אלא התאמצו בכל הכוחות לשפר את מצבם ומצבו של העם.
אז מה, עדיף להיות חסרי אמונה? לאמץ את תפיסת 'כֹחי ועֹצם ידי'?
זה לא אמרנו… ועל כך בפעם הבאה.
מה אנחנו צריכים ללמוד מכופרים?
רבי פנחס מקוריץ אמר שמכל דבר אפשר ללמוד לעבודת ה', כאשר שאלו אותו מה לומדים מהכפירה, הוא אמר שכשיהודי בא לבקש צדקה אל תאמר שאם ה' עשה זאת כך צריך להיות, אלא תקום ותתן לו.
כך גם כשאנו רוצים להביא את המשיח ולקרב את הגאולה – למרות שאנו מאמינים שהכל בהשגחה פרטית מאיתו יתברך, אנו צריכים קצת 'לכפור' בשביל להרגיש ש'אין הדבר תלוי אלא בנו'.
רגע, אבל באמת הכל מאיתו יתברך, לא?!
קודם כל, כולנו יוצאים לעבוד בשביל לפרנס את ביתנו, אז זה קצת חשוד שהטענה הזו קופצת לנו רק כשעני מבקש צדקה או כשמוטל עלינו להביא את המשיח…
הדבר השני והעמוק יותר הוא שזהו אחד מסודות הגאולה, בה נתחבר לה' כל כך עד שכל מה שנחשוב, נרגיש או נעשה יראה כאילו הוא עשה. כבר עכשיו, לקראת ביאת המשיח, אנו צריכים לעבוד 'בראש' הזה – בכל מעשה שלנו לקירוב הגאולה ה' נמצא ובעצם פועל דרכנו ואנחנו רק כעין 'יד ארוכה' שלו במציאות.
כתוב שכאשר אמרו המרגלים על הגוים בארץ "כי חזק הוא ממנוּ", במילה 'ממנו' הם דיברו על עצמם אך התכוונו שבאמת הגוים חזקים 'ממנוֹ' – מה'.
כאשר איננו משאירים כלום לה' ועושים הכל בעצמנו, אך בעצם מתכוונים שכל מעשינו הם מעשי ה' בעצמו, אנו מצליחים לתקן את חטא המרגלים!
אז לא נהיה חסרי אמונה, להיפך – נאמין שכל מה שאנו עושים הוא מעשי ה' בעצמו, ושאנו הצינור דרכו ה' רוצה להופיע ולשכון פה בעולם.
בידינו הדבר!
למה אנחנו לא עושים כלום?
דיברנו על הקמת המדינה, אבל בהרבה צמתים בהיסטוריה של העם שלנו נראה שכשהיה צורך להתקדם קדימה לא היו אלו ה'דוסים' שעשו את הצעד הראשון.
למה קשה לנו לפעמים ליזום פעילות או לפחות להצטרף אליה?
התשובה היא שככל שאנו יותר מאמינים בה' וככל שאנו יותר חולמים על ביאת המשיח אנו יותר מטילים ספק בצעד הקרוב.
הטלת הספק הזו נובעת מכך שתמיד הפעולה שאעשה במציאות קטנה יחסית למה שאני רוצה שיהיה.
מה יהיה בביאת המשיח?
משיח זוהי מציאות שאנו לא מכירים, לאחר כל הפעולות שלנו ותיקון המציאות כפי שאנו מכירים אותה, עדיין מרגיש לנו שהמשיח יביא לפה משהו הרבה יותר גדול, איזושהי אטמוספירה חדשה שתשנה את העולם הרגיל.
בגלל ההרגשה הזו אנו נוטים להמעיט ואף לזלזל בחשיבות הצעדים הקטנים והחלקיים.
דבר נוסף וחשוב הוא החשש שמא מתוך העיסוק הרב ב'מצוי' אנו נשכח את ה'רצוי' ונסתפק במה שקיים. אנו חוששים שהשאיפות הגדולות לתיקון העולם יוחלפו אצלנו בשאיפות קטנות לשינוי בגבולות הקיים.
אפשר לדמיין אחד שחלם להביא את המשיח, וכדי להתחיל לשנות הוא רץ לפוליטיקה. מהר מאד יכול לקרות שהוא יהיה עסוק ב'אמנות האפשר', כפי שמכונה הפוליטיקה, וישכח מה היעד שלו.
אז מה עושים?
אנו פשוט צריכים לשים מול העינים את שני הציורים – הציור הגדול של היעד והחזון, ובתוכו הציור הקטן ובו רק הצעד הקרוב.
כך מצד אחד הפעולות במציאות לא ישכיחו ממנו את היעד אלא יהיו מכוונות אליו, ומהצד השני לא נתייאש כי תמיד נראה איך הפעולה הקטנה והחלקית מצטרפת למסע הגדול להבאת המשיח והגאולה.
שואפים רחוק? תיזהרו לא ליפול מהגג…
הרצון להביא את המשיח מונע משאפתנות פנימית, כזו שמעלה אותנו על 'גג העולם' כמתיימרים להביא לו סוף סוף תיקון וגאולה.
השאפתן מטפס גבוה ונמצא קצת מעל שטף החיים, כך יכול הוא לכוון רחוק ולתכנן בנחת את המהפכות אותן הוא רוצה לממש.
נשמע טוב, לא? ובכן, שתי סכנות אורבות לשאפתן:
הראשונה היא הנפילה מהגג – הוא עלול למצוא את עצמו מדומיין וחסר רגישות למגבלותיו ומגבלות המציאות, דבר שיכול להביא אותו בסופו של דבר לנפילות בכל מיני תחומים.
השניה, קצת הפוכה מהראשונה, היא הקפיצה מהגג – השואף למעלה יכול לקבל 'פחד גבהים', מכיר הוא את מגבלותיו וחולשותיו, והוא קולט שכל השאיפה שלו היא בלון נפוח ומדומיין ש'גדול עליו', דבר שיכול להביא אותו לקפוץ מהגג חזרה לקומת הקרקע.
אותו אדם מכאן ואילך יפחד לטפס אל על. אותו פחד גבהים יגרום לו להחביא את כשרונותיו ושאיפותיו, ואישיותו תישאר כבויה וסגורה.
החלק 'המקורקע' בתוכנו ודאי מהנהן בראשו כעת, 'אמרתי לכם, כל היומרנות הזו מביאה רק משברים ואסונות'. אולם החסידות הינה תנועה מהפכנית והיא מחנכת אותנו לטפס אל על ולשאוף הכי גבוה שאפשר.
מה עושים?
אמרה תורה 'ועשית מעקה לגגך' – מטפסים על הגג, שואפים רחוק? עשו מעקה, כך תשהו עליו בבטחה.
המעקה הוא המועקה הפנימית, על האדם המטפס רחוק לזכור תמיד את שפלותו וקטנותו, כך ינצל משתי הסכנות:
מצד אחד הוא ישאר רגיש לחולשותיו ומגבלותיו, ומצד שני גם לא יתפס ל'פחד גבהים', משום שהוא זוכר שהיכולת שלו להיות על הגג מגיעה מה', הנותן לו כח לעשות חיל.
**
תשעה באב הוא שיא חוויית השפלות והמועקה בנפש, יום בו חרב בית מקדשנו. אך לפניו ניצבת לה שבת 'חזון', בה מראים בחיזיון פנימי לכל יהודי את בית המקדש השלישי והגאולה השלימה.
שבת חזון ותשעה באב מלמדים אותנו להחזיק יחד את שני מצבי הנפש האלו – מצד אחד לא לפחד לטפס אל על, לחזות ולשאוף רחוק, ומהצד השני לשמור על מועקה ושפלות שיכוונו נכון את השאיפות הגדולות.
שבת שלום!
**
אהבתם? האמת ש'דחסנו' כאן בקצרה רעיון חשוב ועמוק. הוא מבוסס על מאמר בשם 'ועשית מעקה לגגך' מאת ר' ישראל אריאל ועל מאמר נוסף שנכתב בעקבותיו וגם חיבר אותו לתשעה באב בשם 'פחד גבהים' מאת ר' אלעד קלר.
מעניין אתכם? הנה קישורים לקריאה:
'ועשית מעקה לגגך' – https://galeinai.org.il/books/toc_h2_0_16/toc_h1_7
'פחד גבהים' – https://www.hakolhayehudi.co.il/item/%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%97%D7%93_%D7%92%D7%91%D7%94%D7%99%D7%9D
