(לא) צריכים אותך! הסוד הנפשי של הפרה האדומה… | חסידות לפרשת חֻקת תשפ”א

פרשת חֻקת פותחת בתיאור מצוות פרה אדומה, זו הנעשית על מנת לטהר אותנו מטומאת המת.

מצוות פרה אדומה נקראת ‘חוקה’ משום שאין לה טעם, עליה אמר שלמה המלך “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”. אחד הדברים הבולטים במצווה הזו היא העובדה המופלאה שיחד עם זאת שהיא מטהרת את הטמא היא גם מטמאת את הטהור שהיזה על הטמא.

תשע פרות אדומות נעשו עד היום, הראשונה נעשתה על ידי משה רבינו עצמו, כמתואר בפרשתנו, ושמונת האחרות נעשו בדורות שלאחר מכן. את העשירית יעשה מלך המשיח שיבוא בקרוב ויטהר את כולנו מטומאת המת האחוזה בנו.

מהו סוד טומאת המת הנפש? כיצד אפשר להיטהר ממנה? איזו סכנה אורבת לפתחנו כאשר אנו באים להיטהר וכיצד נדע להתמודד מולה?

ספר טוב או לצאת לריצה?

מהי טומאת המת בנפשנו? כאשר הנשמה עוזבת את הגוף הוא נשאר כאבן דוממת, חסר חיות, יוצא אם כן שהנשמה היא זו המחיה את הגוף, בעוד שהגוף ‘מת’ מצד עצמו.

לא אחת קורה לנו שאנו מרגישים כבדות, עצלות ואף עצבות. זה קורה לנו מכיוון שלא תמיד אנו מצליחים להרגיש ‘חיות’ וסיפוק במה שאנו עושים, ויותר ויותר אנו מזדהים עם הגוף הדומם שלנו.

איך אנו נוטים להתמודד עם המצב הזה?

אנו מבינים שכדי לצאת מהחידלון והכבדות עלינו להתאמץ ולעשות עם עצמנו משהו, וכך אנו מנסים ‘לשמח את עצמנו’ בשלל דרכים, אחד ינסה לקרוא משהו מעניין, השני יאכל, השלישי יצא לריצה והרביעי יתאמץ להסיח את הדעת ולעשות מעשים טובים שישפרו את מצב רוחו.

הבעיה המשותפת לכל אלו היא העובדה שכאשר אנו מתאמצים אנו מרגישים חסרים וכאשר הצלחנו לבצע את מה שרצינו התמלאנו סיפוק ושמחה.

רגע, מה הבעיה בכלל?

לפני כן, נסביר את פירושו של הבעש”ט לסודה של הפרה האדומה.

לטפוח לעצמנו על השכם…

מורנו הבעש”ט מלמד על סוד גדול הטמון במצוה זו – ה’קַטנוּת’ וה’גַבהוּת’ בעבודת ה’.

אומר הבעל שם טוב שכאשר האדם נמצא בחידלון ובכבדות, בעצם נדבק בו משהו מטומאת המת והוא איבד מעט את הרצון לחיות. הטהרה מהטומאה הזו היא בעצם להשתמש ב’גבהות דקדושה’, לומר לעצמו שהוא חשוב ומשמעותי, ה’ צריך אותו בעולם ורק אם הוא יפעל ויעשה משהו פה יזוז!

כך נטהר האדם מטומאת המת של החידלון, הכבדות והיאוש. אך טהרה זו עצמה עלולה לטמא אותו, משום שהגבהות של הקדושה טובה לפני המעשה בכדי שנצליח לקום ולעבוד את ה’, ואם מנסים ‘למשוך’ את הגבהות הזו עוד אל אחר המעשה, נטמאים בגבהות-גאוה פסולה.

בכדי להינצל מסכנה זו של גאוה פסולה, אומר הבעש”ט שעלינו להשפיל את עצמנו ולזכור את קטנות ערכנו מול ה’ ואת העובדה שללא הוא היה פועל דרכנו ונותן לנו כח לא היינו יכולים לעשות שום דבר.

אם כן, הצגנו שתי דרכי התמודדות עם הכבדות והעצלות – האחת היא המחשבה הפשוטה שלנו שאנו חסרים ואם נתאמץ נצליח למלא את עצמנו ולשמוח, השניה היא הדרכת הבעש”ט לזכור שה’ זקוק לנו ומתוך כך לקום ולפעול אך מיד לזכור שאנו כלום מבלעדי ה’.

מה ממלא אותך?

כעת, נשים לב ששתי הדרכים האלו הפוכות אחת מהשניה:

בדרך הראשונה ההרגשה כמה אנו חסרים הניעה אותנו לפעול ולאחר שהתאמצנו הצלחנו להתמלא בשמחה.

בדרך השניה של מורנו הבעש”ט ההרגשה כמה אנו חשובים ויקרים לה’ הניעה אותנו לפעול ולאחר שהתאמצנו ופעלנו דווקא קיבלנו תזכורת כמה אנו חסרים מבלעדי ה’.

מה כל כך חשוב וקריטי בהדרכה זו של הבעש”ט?

קודם כל נאמר שבדרך הראשונה היינו ונשארנו רק עם עצמנו, ללא כל יכולת ליצור קשר עם ה’ אבינו, ובזכות הדרכת הבעש”ט כל העבודה עם העצבות והשמחה בנפש מקשרת אותנו לה’.

אך יתירה מזו – בדרך הראשונה שמחתנו אף פעם לא תהיה שלימה, משום שכמו שאנו נפרדים מה’ אין לנו באמת מקור כח היכול למלא אותנו ולשמח אותנו, אנו חסרים בעצם היותנו, לעומת זאת כאשר אנו זוכרים שרק מה’ יהיה מילוי חסרוננו ושמחתנו – אז השמחה שלימה ואז אנו מרגישים סיפוק ומילוי אמיתיים.

מה בפועל?

יוצא אם כן שהבעש”ט מדריך אותנו לקבל חיות רק מה’ – בתחילה הרגשת חשיבות מכך שהוא צריך אותנו ולאחר מכן לזכור שכל מה שפעלתי היה מכח רצונו של ה’ להתלבש בי ולהתבטא דרכי בעולם – ולא לנסות לקבל חיות מעצמי או מכל דבר אחר שאינו ה’ בעצמו.

נזכור תמיד שכפי שהחיים שלנו מגיעים מה’ – הוא רצה ואנו נהיינו – כך גם התוכן והמשמעות לחיים האלו מגיעים ממנו, ומשום כך כאשר נרגיש חסרי חיות לא נתבלבל מהחיות המדומה שמציע לנו העולם הזה על שלל פיתוייו, אלא נתמלא חיות אך ורק מכך שה’ כביכול זקוק לנו ומכך שהוא רוצה להיות איתנו בקשר.

שבת שלום!

בית ‘עוד יוסף חי’.

אהבתם? שתפו את הפוסט:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: