'ילדים זה שמחה…'
רבי נחמן מברסלב כותב ב'ספר המידות' – "כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום, זהו מחמת שנולד איזה צדיק". כאשר יורדת נשמת צדיק לעולם הנשמה שמחה כי היא מרגישה שהגיע לעולם אור חדש שיקרב אותו לשלמותו.
כל לידה קשורה בשמחה. כך מסופר על הבעש"ט ששמח עם תלמידיו בלידת נשמות צדיקים כאדמו"ר הזקן ור' לוי יצחק מברדיטשוב.
לא חייבים לחכות ללידה של נשמת צדיק, אנחנו יכולים ללדת בעצמנו!
בחסידות מצוות 'פרו ורבו' מתפרשת גם כלידת ילדים רוחניים. כל הולדת רצון טוב וכל יהודי שמתקרב לה' הם בעצם ילדים חדשים, ולכן כל פעולה כזו מביאה לנו ולכל הסובבים שמחה גדולה.|
'משנכנס אדר מרבין בשמחה' – חודש אדר הוא הזדמנות מצויינת לכל אחד ואחת מאיתנו להוליד, להתרבות ולשמוח – קבעו חברותא עם מישהו, צרו קשר עם יהודי שהקשר איתו יקרב את שניכם לה' או קבלו על עצמכם קבלה טובה, השמחה כבר תפרוץ מכם מעצמה!
השמחה 'נתקעה'? כך נשחרר אותה…
לכולנו יכולים להיות הרבה אירועים משמחים בחיים, אך ברבים מהם אנו יכולים לחוש כי השמחה נתקעת איפה שהוא…
למה השמחה שלנו לא תמיד שלמה? מה מפריע לנו לשמוח?
התשובה היא שאנחנו מפריעים לעצמנו לשמוח… בהרבה מקרים כאשר אנו מתחילים לשמוח, המודעות העצמית שלנו גורמת לנו לבחון את עצמנו 'מבחוץ' במקום להיות 'בתוך' השמחה..
לדוגמא – אנו באמצע ריקוד שמח, אך מה שמעסיק אותנו כעת היא המחשבה 'כיצד נגרום לריקוד להמשיך…'. עשינו מעשה טוב ומשמח, אך אנו בוחנים את עצמנו כיצד אנו נראים בעיני הסביבה.
מה עושים?
הרבי מליובאוויטש טבע את המושג 'שמחה בטהרתה'. זוהי שמחה נקיה מכל מדד ו'בחינה' חיצונית, פשוט שמחה בקשר שלנו עם ה' ובחיים השמחים הנולדים ממנו.
השמחה 'נתקעת' לכם ולא מתרוממת? הפסיקו לחשוב איך זה נראה, 'היכנסו' לתוך השמחה ופשוט תהיו בה, אתם כבר תתרוממו למעלה!
מי יזכה לקבל את המתנה?
האר"י הקדוש אמר שהגיע לכל מדרגותיו רק בגלל שמחה של מצוה. לכאורה, שמחה של מצוה משנית בחשיבותה לעצם קיום המצוה, אז מה כל כך חשוב בה?
על כל מצוה שאנו עושים אנו מקבלים שכר. שכר זה מתבטא בשפע אלוקי הנמשך אלינו מלמעלה והוא נמדד לפי עבודתנו – בהתאם למה שעשינו כאן למטה, כך נקבל את השפע מלמעלה.
לעומת זאת ישנו שפע אלוקי כל כך גדול, שאינו יכול להיות מוגדר כשכר והוא יכול להיות מושפע עלינו רק כמתנה, אבל מתנה לא נותנים לכל אחד, אלא רק למי שימצא חן בעיני הנותן.
כיצד נעשים ראוים?
אם לא רק נקיים את המצוה, אלא גם נתמלא שמחה על הזכות שנפלה בחלקנו – נמצא חן בעיני ה' והוא ישפיע עלינו את השפע העליון. האר"י הקדוש היה כל כך שמח שזכה לקיים מצוה, שה' רק רצה לתת לו עוד ועוד מתנות וכך זכה למדרגותיו.
קיימו מצוות, אך עוד יותר מכך – שמחו בזכות שנפלה בחלקכם, ושמחה זו תמלא אתכם עד אין קץ!
האם הערכה ופרגון עצמי מביאים איתם שמחה?
לרבים מאיתנו ישנה נטיה טבעית 'לטפוח לעצמנו על השכם' ולתת לעצמנו מחמאות בכדי להרגיש טוב עם עצמנו. נראה לנו שככל שנשים לב למעלותינו וכשרונותנו כך נהיה שמחים ומאושרים.
איפה הבעיה כאן?
הבעיה היא שתפיסה זו עלולה להכניס אותנו למתח תמידי. טיפוח התדמית החיובית יגרום לנו לחשוב שאסור לנו להיכשל או לטעות, ואנו נחיה בלחץ שלא יקרה שום מצב שיהרוס לנו את התדמית הזו.
ואם 'חלילה' לא נצליח ונגלה שנכשלנו או טעינו ואיננו טובים ומוצלחים כפי שחשבנו, כל גילוי כזה יפתיע אותנו לרעה ויגרום לנו לעצבות גדולה.
מה עושים?
כאן מגיעה לעזרתנו מידת השפלות, הגורסת כי אל לנו 'להתבלבל' ולהתגאות מהמעשים הטובים שאנו עושים, משום שה' נתן לנו אותם במתנה גמורה, ומצד עצמנו לא היינו זוכים להם.
ככל שנתאמץ לרכוש את מידת השפלות היא תשחרר אותנו מהמתח הנפשי המלווה את 'תחזוק' התדמית החיובית, ושחרור זה יביא איתו הקלה ושמחה גדולה.
'ונהפוך הוא' – בואו להכיר מחדש את הספק! ?
אחד הרמזים המפורסמים לפורים הוא שעמלק בגמטריא ספק. כחו של עמלק – גם זה הקדמון וגם זה שנמצא אצל כל אחד מאיתנו בנפש – הוא בהטלת ספק. ספק במציאות ה', ספק בכח שיש בי לגלות זאת, ספק באהבת ה' אלי וספק באהבתי אותו ועוד ועוד.
האם הספק הוא רק שלילי?
האמת היא, שאחרי הכל יש דווקא משהו יהודי אותנטי בספק. יכולת יהודית בסיסית וטובה היא לחיות באי וודאות ו'להתגלגל' עם ההפתעות שהמציאות מזמנת. ממבט כזה, דווקא הוודאות והרצון 'להחזיק חזק' ולשלוט בעניינים יכולות בעצמם לשמש כמחיצה מפסיקה ביני לבין ה'.
רגע, אז אנחנו אוהבים את הספק או לא?
כמו המן, תלוי… אם הוא ספק יהודי – ברוך הבא! אם הוא ספק עמלקי – חייבים להכות אותו!
מה ההבדל בין הספק היהודי לספק העמלקי?
עמלק מטיל ספק בכל דבר חוץ ממנו עצמו. ה', הנשמה בתוכנו, הקשר הטוב עם החבר – כולם מסופקים בעיניו, והוא הדבר הוודאי היחיד. היהודי לעומתו קודם כל מטיל ספק בעצמו – לא שולט על הכל, לא יודע הרבה ורק מתמסר בנחת אל האי-וודאות, נותן לקב"ה לנהל את העולם.
ואכן, "אין שמחה כהתרת הספקות" – אין שמחה כמו שמחת הגילוי שמותר (ואף צריך…) להיות בספק! לשתות ולשמוח 'עד דלא ידע' כלום!
? לחיים לחיים, פורים שמח!?
מה יש בה בשמחה שכולנו מחפשים אותה?
בחסידות מובאת דוגמא דרכה ניתן להבין לעומק את השפעת השמחה – אדם 'כילי' (קמצן) שחתונת בנו האהוב גורמת לו להתנהג הפוך מטבעו ולחלק כסף רב לצדקה.
'כילי' לשון 'כלי'. כולנו נתונים כל הזמן בתוך הכלים וההגבלות שלנו, משועבדים בתוך ה'מצרים' הפרטיים שלנו המונעים מאיתנו לחלום ולעשות את מה שאנו באמת רוצים לעשות.
השמחה עוזרת לנו לצאת מהכלים וההגבלות האישיות שלנו, כיצד?
כאשר אנו שמחים במיוחד, כמו בחתונת בן אהוב, אנו כבר לא 'לחוצים' שהכל יעבור דרכנו ואנו נהיה במרכז, כי הדבר הכי חשוב לנו הוא שכולם יהיו סביב העניין המשמח והוא יתבטא גם דרכם.
חפשו את הדברים המשמחים שעוזרים לכם לצאת מהכלים, כך יטשטשו הגבולות וההגבלות האישיות ותצאו לחירות משמחת!
כיצד שמחים גם בזמני קושי וכיווץ?
משנכנס אדר מרבין בשמחה ומיום ליום אנחנו מגבירים את עצמת השמחה עד שמגיעים לפורים – שיא השמחה.
אפשר לחשוב שמפורים עד סוף החודש השמחה הולכת ופוחתת, אבל הביטוי 'משנכנס אדר' מורה על הזמן בו מתחילים להגביר את השמחה ולא על זמן הסיום שלה, ולכן אומר על כך הרבי מליובאוויטש שגם אחרי פורים מוסיפים בענייני שמחה.
השמחה פותחת את הלב לעומת העצבות שסוגרת אותו. כמו פרח שצריך להיפתח כדי לקבל אור שמש ואויר כך הנשמה שלנו צריכה להיפתח להשראה האלקית ולא להסגר בתוך עצמה.
מה עושים בזמנים של קושי, כאשר אנו חשים סגורים ומכווצים?
אחד מיסודות החסידות הוא שהתבוננות מעוררת רגש. כאשר אנו חושבים על מישהו אהוב – ליבנו יוצא אליו, וכך אם נכניס לראש כיצד ה' אוהב אותנו ומרחם עלינו גם בזמני קושי, ליבנו יתרחב ואנו נתמלא שמחה.
הבעש"ט לימד אותנו: 'חשוב טוב – יהיה טוב'. השקיעו מחשבה בדברים הטובים שקיבלתם מה', כך תתמלאו שמחה וכך המציאות כולה תשתנה לטוב משמח!
ממוות לחיים או מעבדות לחרות?
אנו נמצאים בימים האחרונים של חודש אדר, לאחר פורים בו יצאנו "ממיתה לחיים". חז"ל אומרים שטוב לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח. ההבדל בין שתי הגאולות הוא שלעומת פורים בו יצאנו "ממיתה לחיים", בפסח יצאנו "מעבדות לחרות".
לכאורה הצלה ממיתה יותר גדולה מיציאה לחופשי, אז מדוע בפורים לא קראנו הלל ואילו בפסח כן נקרא?
האמת היא שחז"ל שאלו כבר שאלה זו, ואחת התשובות היא שבפורים "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (אנו עדיין עבדי אחשוורוש) – למרות שניצלנו מסכנת מיתה, נשארנו תחת מלכות אחשוורוש. לעומת זאת בפסח הפכנו מעבדי פרעה לעבדי ה', ואין גאולה גדולה מזו.
מה הדבר מלמד אותנו לעבודת ה' היומיומית?
גם כאשר אנו 'מסודרים' בחיים ויש לנו שפע וכל טוב גשמי, אנו חייבים לשים לב שאיננו משועבדים במצרים, עיוורים לנוכחות המאירה של ה' בחיינו.
גאולה גשמית ממוות לחיים מביאה איתה שמחה מתפרצת כשמחת פורים, אך כאשר אנו נכנסים לגאולת ניסן אנו מתמלאים בשמחה עמוקה ופנימית יותר – אנו מסוגלים להשתחרר גם מהשעבוד הרוחני שלנו!
