הימים הנוראים חלפו, הקיטל מקופל בארון לצד נרתיק השופר ואנחנו פורצים החוצה אל ימים מלאי מרץ ועשיה. האוויר מתמלא בריח טוב ומיוחד השמור לימים הללו – ריח של יהודים עמלים וזריזים במצוות, ריח סכך טרי הנזרק בערימות, ריח שווקי ארבעת המינים ותבשילי חג משובחים… ריח של יהדות פשוטה, חיה ותוססת.
ובתוך כל בליל הריחות הזה עולה ניחוח מיוחד של אחדות, של אהבה בין יהודים נקיים מעוונות ושמחים במצוות. אם בימים הנוראים עמדנו מכורבלים איש בטליתו ומחזור תפילותיו, נידונים אחד אחד כבני מרון, הרי שעתה ימי העשיה המשותפת והנמרצת מזמינים אותנו להתאחד, להתקרב ולהתחבק.
ואולי השנה, כשסגר כללי מרחף על ראשנו ומגבלות של ריחוק ופירוד בינינו, חובה עלינו למצוא נקודות אחדות פנימיות ועמוקות יותר, כאלו שסגר ומסכות-מעלימות-חיוך לא יוכלו להם.
ב'לגימות' הקרובות שנשלח נעשה זאת יחד. בעזרת התבוננות נגלה בכל אחד מארבעת המינים פן מיוחד של אחדות והזדהות בין נשמות ישראל מתוך תקווה שנזכה כולנו לישב בסוכה אחת, מעל הזמן והמקום, באהבה ובאחדות אמת.
"אב אחד לכולנו".
נפתח את מסע ההתבוננות שלנו בהדסים. יחודו של ההדס הוא בכך שעליו יוצאים מקן אחד ובכך מותנית גם כשרותו לברכה.
האחדות המתבטאת ביציאה מקן אחד היא אחדות של שורש משותף, של "אב אחד לכולנו" שהשיכות אליו מבצבצת ועולה מבין ה'עלים' השונים שיצאו ממנו, כל אחד לכיוונו.
דומה הדבר לחבורת אנשים שלמדו יחד בבית מדרש מסויים ועם השנים פנו איש לדרכו. אם בית מדרש זה הוא אכן בעל אופי ייחודי, יהיה יפה ומעניין לראות כיצד מציץ האופי הזה מבין האנשים שעברו בו ובית המדרש הטביע בהם את חותמו.
כך והרבה יותר מכך הוא היחס בין נשמות ישראל למקורן, אבינו שבשמים. כל הנשמות כולן חוו 'עבר משותף', שהטביע בהם חותם שלא ימחה לעולם.
אמנם לא תמיד רואים אותו בחיצוניות, ואבק הדרכים השונות מעמעם את אותו זוהר יחודי, אבל כל יהודי שייך אליו וממילא כולנו שייכים זה לזה.
אכן, זקוקים אנו לחוש ריח מפותח – בו ניחן ומתייחד ההדס – בעזרתו ניתן 'להריח' את המציאות הנעלמת, זו שהיתה פה במלא נוכחותה והותירה ריח שאי אפשר לטעות בו – כולנו מאותו מקום!
הגֶן היהודי המתסיס…
אחדות ההדסים רומזת לאחדות של עבר משותף, אך לא פחות מכך מחברת בינינו השייכות לעתיד משותף – הקשיבו לסיפורו של הלולב:
עלי הלולב יוצאים ממקומות שונים לאורך שדרתו הארוכה, אך כשרותו נמדדת בהשתוותם בצורה מתואמת אל חודו של הלולב. אם המשלנו את עלי ההדס לקבוצת אנשים שונים שמקור אחד להם, את הלולב ועליו נמשיל לקבוצת אנשים שבאו ממקומות שונים, אך חזון משותף מחבר ביניהם וקושר אותם יחד.
ה'שפיץ' הלולבי מרמז על חתירה בלתי נלאית של כל יהודי באשר הוא לפרוץ את המוכר והידוע, להביא את העולם למקום אחר מהיכן שהיה עד אתמול. זהו גֶן יהודי אותנטי שחורז בין כל היהודים, כמין סוד משותף המבעבע מתחת לפני השטח ומתסיס ללא הרף את אלו השייכים לו.
אמנם זו התבוננות מורכבת יותר, אך נסו לראות את כל היהודים, אלו הדומים לכם ובעיקר אלו השונים מכם, כמבקשים משהו אחר, עולם שונה, מתחדש.
לא כולם יקראו לזה "גאולה" ורבים לא מחפשים דווקא "משיח", אך בנקודה הזו, המחפשת להוציא את העולם מסתמיותו ולהילחם בחוסר התכלית שלו – כולנו יחד, 'אחים לנשק'.
שפה משותפת.
הגיע תורה של הערבה. אין בה לא ריח עתיק של עבר משותף ולא טעם מזמין של עתיד מתקרב, האחדות הנרמזת בערבה היא פרי ההתערבבות של כאן ועכשיו, בהווה.
הערבות נקראות בארמית 'אחוונא', כלומר 'אחיות', וכינוי זה דבק בהם על שם רעש רשרוש העלים והענפים שלהם המזכירים קול המון אנשים-אחים המתגודדים ומתחככים זה בזה.
האחדות של הערבה זו האחדות המתגלה מתוך הערבוביא. כולנו חיים כאן יחד, רגעי ההווה שלנו מתחככים ללא הרף ומסלולי החיים שלנו חוצים איש את של רעהו והמציאות הזו מכריחה אותנו לבוא בדברים זה עם זה ולהתאמץ ככל האפשר להבין ולהכיל אחד את השני.
מבין אברי הגוף נמשלו הערבות לשפתיים, ואכן חוויית הערבוּת מבוססת על הכורח במציאת שפה משותפת בין כאלו שנגזר עליהם לחיות אחד ליד השני.
ואם ישאל השואל, במה מתייחדים היהודים באחדות זו שלכאורה שייכת אצל כל בני האדם? נענה אחריו כי עם כל פשטותה של אחדות זו ניתן לזהות בתוכה עומק נעלם.
שיחת יהודים, גם אם 'חילונית' היא באופיה, צריכה לימוד, והמקשיב לה היטב ימצא בין שורותיה ביטוי לקשר עמוק ופנימי בין אחים שיודעים לריב ויודעים להשלים אבל מתעקשים להישאר אחים.
אחדות הלבבות השבורים.
הגענו כמעט לסוף המסלול, פגשנו את האחדות על כל מרכיבי הזמן – אחדות מכח העבר בהדסים, אחדות מכח העתיד בלולב וערבוּת הערבוֹת בהווה. מה נשאר לאתרוג ללמד אותנו?
מקובל לומר כי האתרוג והלולב הם זוג המאזנים זה את זה כזכר מול נקבה, ראש ולב, ימין ושמאל ועוד. אם הלולב מייצג חוט שדרה יציב ובוטח עם גאות יחידה של כאלו המכירים את העולם ומגבלותיו ומבקשים למרוד בו, האתרוג – המשול בחז"ל ללב האדם – מייצג את שברון הלב וההכנעה.
חכמינו הגדירו את האתרוג כפרי "הדר באילנו משנה לשנה", כלומר, כל עונות השנה ותמורותיה עוברים עליו והוא מבטא את יכולת הלב היהודי המתוקן לקבל את כל המאורעות והשינויים החולפים בהכנעה והשלמה, בהודיה והכרת הטוב.
קשר האחדות הנרקם סביב תפיסה זו בין הנשמות, הוא קשר של אנשים היודעים את מקומם המוגבל ואת ריחוקם מהתכלית הרצויה ומוכנים להתקדם ולשאוף, אך נזהרים שלא להשאיר אף לב שבור מאחור.
אחדות זו אינה שייכת למימד זמן מסויים אלא שייכת לכללות הזמן והיא נדרשת תמיד באותה מידה.
חסידים לא נפרדים!
אנו קרובים לסיומה של התוועדות ארוכה שהחלה אי שם באלול ומתקרבת אל סופה ביום שמחת תורה שאנו עומדים בפתחו. ידענו ימים של תשובה, רגעי משבר וריקודי שמחה, צעקת שופר ונדנודי 'הושענא', והנה הגענו אל הסוף, רוויים ומלאים ומתקשים להיפרד.
שמחת תורה נקרא בתורה "עצרת". רש"י נדרש להסבר שם זה ומהותו בעזרת משל וכך כותב: "התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם 'קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד..'". כלומר "עצרת" לשון עצירה ועיכוב – כביכול הקב"ה אומר: "קשה לי להיפרד, תנו לי עוד יום אחד איתכם..".
בחסידות מדוייק הביטוי "קשה עלי פרידתכם" כאמירתו של ה' אלינו: "קשה לי שאתם חושבים שאנחנו נפרדים…". שהרי כל תחושת הפרידה היא רק מצידנו, והוא יתברך – מלא כל הארץ כבודו, ובכל מקום אליו נגיע, נתגלגל או ניפול בשנה הקרובה הוא שם איתנו.
וכך יוצא, כי בשמחת תורה, חג שאין בו מצוות מעשיות מיוחדות, ישנה 'מצווה' אחת מיוחדת מאד – לא להיפרד. לחבק חזק את ספר התורה, את החברים הקרובים (לפי הכללים..), את כל חוויות החגים, ועם כוסית 'לחיים' או בלעדיה – לשיר, לנגן, לרקוד ולהתוועד כי "חסידים לא נפרדים!"
חג שמח!
רוצה גם לקבל לגימות של אור? לחץ כאן ונוסיף אותך לקבוצה השקטה!
