עתי תור, אברך בישיבה, עובד בזמן האחרון על כתיבת מאמר של הרב איציק על שלושה מושגים בחסידות, המובאים כשלושה מושגים הקשורים זה לזה, ומתארים רמות שונות בידיעה של האדם את המציאות, ראיה-ידיעה-אמונה. הבאנו כאן נקודות קטנות מתוך המאמר שבעז"ה יתפסם בהמשך.
- מה הפירוש של אמונה?
אמונה – אמונה פירושה הנחה שהאדם מניח, אך הוא מתייחס אליה כאל מציאות ודאית. לדוגמא: כאשר אדם שואל את עצמו האם השמש תזרח מחר? ברור לו מעל לכל ספק שאכן השמש תזרח, אף על פי שאין לאדם שום הוכחה לכך. כיוון שהשמש זורחת כל בוקר מאז שהאדם נולד, הוא מניח שגם בבוקר הבא לא יהיה שינוי של ממש. אמנם האדם יודע שהשמש זרחה אתמול, אך אינו יודע שהשמש תזרח מחר. האדם מתייחס להנחה זו כאילו הוא יודע זאת בבחינת ראיה, שהרי הוא מתכנן מה יעשה מחר, אף על פי שאינו יודע או רואה שהשמש באמת תזרח…
- ראיה-ידיעה-אמונה ביחסי אנוש:
כעת נבאר את שלושת המושגים, ראיה-ידיעה-אמונה, ביחסים בין בני אדם.
ראיה – בשלב זה הראיה מתייחסת למערכות אורגניות הקיימות במציאות. כאשר אדם מסתכל על עץ מסויים הוא רואה מולו הרבה פרטים היוצרים מערכת אחת. כאשר חלק ממערכת זו יפגע הדבר ישפיע על חלקים אחרים במערכת. האדם רואה מולו מערכת שלמה המורכבת מהרבה פרטים, בדומם לעומת זאת אין קשר בין חלק אחד של האבן לחלקה השני. אמנם האדם רואה מולו מערכת מורכבת, אך בכל זאת ידיעה זו היא בבחינת ראיה שהרי האדם רואה מול עיניו שהצמחים (וכן החי והמדבר) מתפקדים כיחידה אורגנית.
- ניתוח של אמונה בשיחה בין אנשים:
לבעל חיים אין את יכולת ההזדהות עם זולתו. לעומת זאת אצל האדם ישנה יכולת לחשוב מחוץ למודעות שלו, ולהזדהות עם המודעות של הזולת. האדם יכול לחשוב: כמו שיש לי אישיות עם רצונות מחשבות רגשות וכו' כך לאדם היושב מולי גם כן יש רצונות וכו'. מחשבה זו נקראת אמונה ביחסי אנוש. מחשבה זו מתחלקת לשני חלקים, הנבנים שניהם על ידי כוח האמונה.
- א. כאשר אדם מדבר עם זולתו, יש במוחו מחשבה האומרת לו את מה שהוא הולך להגיד. במקביל למחשבה זו ישנה מחשבה נוספת, מחשבה שאינה מתייחסת למודעותו שלו אלא למודעותו של חברו. האדם מניח מה זולתו יודע ומה אינו יודע כדי שידע מה להגיד לו, ולפי הנחות אלו השיחה מתנהלת. כמו שאמרנו לעיל, אמונה היא הנחה אותה האדם מניח ביחס למציאות, אליה הוא מתייחס כמציאות וודאית.
- ב. בנוסף למחשבה 'מה חברי חושב', האדם יכול לחשוב 'מה חברי מרגיש'. האדם מניח במחשבתו כל כך חזק את המחשבות שלדעתו חברו חושב, עד כדי כך שהוא יכול ממש להרגיש את מה שחברו מרגיש (לפי הנחתו). האדם יכול להגיע להזדהות חזקה מאוד עם זולתו עד שרואה את עצמו כאילו הוא בעצם זולתו. כאשר האדם מזדהה בצורה כזו עם חברו, התחושה שנוצרת נקראת רחמים. על ידי שהאדם מניח בצורה חזקה את מחשבותיו של חברו ומתייחס אליהם כאל מציאות הוא יכול לרחם עליו ולהשתתף בצערו. תחושה זו מתבטאת בצורה חזקה כאשר אדם משתתף בצערו של חברו, אך לאמיתו של דבר הזדהות זו מתרחש במקרים רבים. גם כאשר האדם מסביר דבר מה לחברו, הוא מנסה לחשוב כיצד חברו חושב. ככל שהוא מצליח יותר 'להיכנס' לדמותו של חברו כך יקל לו להסביר את אותו עניין.
- אמונה אף על פי שהיא סותרת את האינטואיציה:
מדברנו עולה שכאשר האדם מאמין בקב"ה, הוא מניח שיש בורא שמניח ב'מחשבתו' שהוא קיים, וההנחה של הבורא שהאדם קיים היא המהווה אותו מאין ליש. בשלב זה המושג אמונה מתפרש כהנחה שהאדם מניח, אך הוא מתייחס אליה כאל מציאות ודאית אף על פי שהיא סותרת את האינטואיציה הפשוטה שלו.
- הקב"ה נתן ליהודי מתנה שיאמין כמו שהוא מאמין:
בשלב הקודם התבאר שיהודי מאמין שהקב"ה מהווה את כל המציאות רק מ'אמונתו ומחשבתו' את המציאות, אמונה זו קיבלנו במתנה מהקב"ה. בנוסף התבאר שישנו הבדל מהותי בין אמונתו של הנברא לבין 'אמונתו' של הבורא, האמונה של הנברא אינה יוצרת מציאות ואילו ה'אמונה' של הבורא היא המהווה את המציאות. כעת נסביר שהקב"ה נתן לעם ישראל במתנה שלכל יהודי תהיה אמונה דומה ל'אמונה' של הקב"ה. כך ככול שנעמיק באמונה זו יותר ויותר, האמונה שלנו תהיה דומה יותר ל'אמונה' שלו כפי שיתבאר.
ראיה – הראיה בתוך האמונה בקב"ה מתבטאת בכך שעל ידי תפילה, ניתן ליהודי כוח לשנות את המציאות. את השינויים המתרחשים במציאות על ידי התפילה ניתן לראות בעיניים לכן אמונה זו היא בבחינת ראיה. הקב"ה נתן ליהודים את היכולת להתפלל ולהאמין בכוחה של התפילה, ועל ידי כוח זה משתנה המציאות.
אמונה – האמונה בשלב זה מתייחסת לנחת רוח שיש לקב"ה כאשר יהודי מקיים את רצונו. כאשר יהודי חושב שה' שמח כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות, בעצם הוא חושב שהקב"ה מושפע ממעשיו כביכול. אמונתו של היהודי בכך שיש לו יכולת להשפיע על הקב"ה כביכול, נובעת מההנחה שחשוב לקב"ה שנאמין בו. בשלב הידיעה אמרנו שהקב"ה בורא את האמונה שלנו בו, בשלב זה אנו אומרים שאם הקב"ה בורא את האמונה שלנו, כנראה חשוב לו שנאמין בו. הנחה זו נקראת אמונה כיוון שאין לאדם שום יכולת לראות או לדעת מה מתרחש ב'ליבו' כביכול של הקב"ה, אך הוא יכול להאמין מה מתרחש שם.
- הקב"ה שמח שאני מאמין:
בסוף הפרק כותב אדמו"ר הזקן שעיקר השמחה שיש לאדם לשמוח, היא על כך שהרצון של ה' בבריאת העולמות מתממש על ידי אמונה זו. כמו שהסברנו בסוף האמונה בשלב האחרון, עיקר האמונה היא שהקב"ה שמח כאשר אני מאמין בו, כי לפי אמונה זו עולה שהעיקר הוא רצון ה' בעולם ולא העולם מצד עצמו.
"וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתוני' להיות לו דירה זו בתחתוני' כמ"ש לקמן באריכות… הוא יחוד ה' האמיתי אשר אפי' בארץ מתחת אין עוד מלבדו וזו היא דירתו בתחתונים…"
