כיצד צריך להיות שליח? ראשי תיבות: שליח, למדן, ירא-שמים, חסיד.
מעובד מדברי הרב. ע"פ התוועדות כ"ח חשוון ה'תשס"ח. נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'
בפרשת השבוע אנו פוגשים את ה"שליח" הראשון – אליעזר עבד אברהם, הנשלח לקחת אשה ליצחק. בהשגחה פרטית, בכל שנה בסמיכות לפרשת חיי-שרה מתקיים "כינוס השלוחים", נשתדל להתבונן מעט בתפקיד השליח ובאופן העבודה הנדרשת ממנו.
נוהגים לאחל לילד שיהיה חיל בצבאות ה' – חסיד, ירא שמים ולמדן. מקור איחול זה הוא בדורות הקודמים, יתכן כבר מתקופת הרבי הרש"ב, אך בעוד שאצל הרבי נטבע נוסח זה בדיוק, הרי שהרבי הריי"צ היה מאחל בכל פעם לילד שיזכה לשלשת הענינים הללו בסדרים שונים (וכפי הנראה לפי ענינו ושרש נשמתו של הילד כך היה מסדר הרבי הריי"צ עבורו את שלשת הענינים).
בראשי התיבות המקובלים (חיל) לא נכנסות ראשי כל התיבות של חסיד, ירא שמים ולמדן – ה-ש של שמים נעדרת. מראשי ארבע התיבות ביחד – חסיד ירא שמים למדן – ניתן לצרף את המלה שליח (וכמובן, יש קשר הדוק בין תפקיד החיל לתפקיד השליח), התפקיד העיקרי שהרבי מועיד לבני דורנו, ובהבנתו הוא מרחיב ומעמיק מאד בשיחות רבות. בשליח הסדר הוא למדן-ירא-חסיד (כאשר ה"שמים" עולים לראש, וכפי שיוסבר לקמן) – סדר זה מקביל לפי פנימיות התורה לספירת היסוד אשר ענינה הוא השפעה מתוך התקשרות.
לפי זה, הסדר השייך במיוחד לעבודת השליחות הוא למדן-ירא-חסיד: ראשית עבודתו של השליח היא להיות למדן. על השליח מוטלים כל המבצעים שתקן הרבי, וכל ענין של דאגה ליהודים וליהדות במקומו, אבל המבצע העיקרי בשליחות הוא הפצת היהדות במדבר שומם וקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים (ובהמשך גם קירוב אומות העולם לה' אלקי ישראל). בשביל להפיץ תורה במקום שליחותו – דבר שהוא היעוד העיקרי – על השליח להיות למדן ה"לומד על מנת ללמד", כזה שחדור במסר ומוכשר להעבירו בצורה הנכונה. כמובן, אצל השליח הדגש העיקרי הוא למדנות בתורת רבו-משלחו, כפי שלומדים מהשליח הראשון, אליעזר עבד אברהם – "דמשק אליעזר", שהיה "דולה ומשקה מתורת רבו" (ורמז: "דולה ומשקה" עולה אברהם אברהם, היינו שאליעזר השתדל לא רק לדלות ולהשקות מתורת רבו, אלא לדלות ולהשקות את רבו עצמו).
אחרי הלמדנות לה נזקק השליח עליו להיות ירא שמים – שליח יוצא לרחוב הפרוץ וגם נכנס במסגרת שליחותו לכל מיני מקומות שאינם טהורים, ועליו להיות מחוסן נפשית ביראת שמים טהורה, על מנת שדברים שליליים לא יחלחלו לנפשו.
אחרי ההכשרה בלמדנות וההתחסנות ביראת שמים מגיעים לתכלית השליחות – תכלית של חסד וקירוב – ועל השליח להיות חסיד. השליח נכנס למקום שליחותו מתוך תחושת יראה כלפי עצמו (ועל כך נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"), אבל מתוך אהבת ישראל מלאה לכל אנשי המקום – בזכות היראה הטהורה מסוגל השליח לפנות אל כולם באהבה פשוטה, להיטיב להם בגשמיות וברוחניות ולקרב אותם לאביהם שבשמים.
ובהקשר זה, רבי אייזיק מהאמיל סיפר שפגש חסידים זקנים אשר היו רגילים לומר: " אהוב יהודי, וה' יאהב אותך, עשה טובה ליהודי, וה' יעשה לך טובה, קרב יהודי וה' יקרב אותך".
שלש הרמות מתארות סדר מושלם של קירוב יהודים לאביהם שבשמים. ידוע ממורנו הבעל שם טוב כי צריך קודם לעשות ליהודי טובה בגשמיות, לספק לו את צרכיו, ורק אחר כך להשפיע לו ברוחניות. וכך, בפתגם זה – שמקורו אצל החסידים הראשונים – הסדר הוא שיש להיטיב ליהודי, הטבה גשמית, עוד לפני שמקרבים אותו. אך עוד לפני כן נדרשת האהבה ליהודי – ההטבה (הגשמית) והקירוב (הרוחני) צריכים לבוא על רקע ראשוני של אהבה פשוטה ליהודי. בכל שלשת השלבים ה' מתייחס אליך כפי שאתה מתייחס לחברך, היהודי האחר (ו"כל ישראל חברים"), על דרך מאמר חז"ל "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
לפני הסדר של למדן-ירא-חסיד (ליח) מופיעה בשליח האות ש – ה"שמים" קודמים לכל ומלוים את הכל. לא רק היראה היא "יראת שמים", אלא גם הלמדנות היא ב"תורה מן השמים" וגם החסידות היא קירוב ישראל לאביהם שבשמים. ה"שמים" הם התקשרות השליח למקור שליחותו. בחז"ל "שמים" הם גם ביטוי של שבועה – מושג ששייך גם הוא, בערכי הכינויים של הקבלה, לספירת היסוד (שהרי כל שבועה היא כריתת ברית אמונים) – ההתחייבות הנפשית החזקה והעמוקה ביותר שיכול ליצור האדם (ובדורנו, דור חלש, אין כחות להתחייבות חזקה שכזו, ועל כן מומלץ שלא להשבע ולא לנדור כלל, וגם בכל דבר טוב והחלטה טובה מוסיפים ואומרים "בלי נדר", אך אף על פי כן נדרשת התחייבות פנימית חזקה ככל שניתן). "שמים" היינו מחויבות השליח למקור שליחותו, שבועה שלא לשנות ולא לסטות מתפקידו.