השיעור בהלכות תפילה שלמדנו ממשה רבינו.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" – זוהי אולי התפילה הנרגשת ביותר של משה רבינו, ודוקא תפילה זו אינה נענית, "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי"…
כאן המקום להתבונן במהות התפילה בכלל. משה יודע שנגזרה גזרה, ובכל זאת הוא מתפלל ומתחנן, מתוך אמונה שלימה שבכוח התפילה לשנות. מהו סודה של התפילה, שבכוחה לשנות גזר-דין?
התפילה מכריחה?
יש מקום לטעות ולחשוב כאילו התפילה 'מכריחה' את ה' להענות לה. לכאורה ניתן לומר שכיון שהאדם המתפלל משתנה לטובה, על-כן מוכרח הדבר שישתנה גזר-הדין שהיה עליו, כשם שתשובה מבטלת את העונש שנגזר בתחילה.
ודאי שהתפילה פועלת על האדם המתפלל (אם תפילתו אינה רק מן השפה ולחוץ), אך אם נתפוס את התפילה רק בממד הזה – בהשתנותו של האדם המתפלל – הרי שבכך אנו בעצם 'הורגים' את התפילה. כך התפילה איננה בקשה ופניה אל ה', אלא רק עיסוק של האדם עם עצמו, התעלות עצמית תוך-כדי 'הצגה' כאילו הוא מתחנן אל ה'.
מתנת חנם
האמת היא שהתפילה היא פניה ישירה אל ה' – פניה הבאה מתוך הכרה שיש קשר אמיתי בין האדם לה', בין הבורא לברואיו, שהעולם אינו רק מערכת חוקים מנוכרת שבה מפלס האדם את דרכו, אלא מקום בו ניתן לפתוח ב"דו-שיח" עם הקב"ה, "אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט). אנו מתפללים להופעת רצון חדש מאת ה', "יהי רצון מלפניך", וברצון זה יכולה המציאות כולה להשתנות.
לכן, התפילה ביסודה אינה מבוססת על יחסי-גומלין של "משא ומתן" – אני עושה משהו טוב, וממילא ה' גומל לי טובה – אלא על פניה לה' שיחוננו במתנת-חנם, וכפי שאנו למדים בפרשה: "ואתחנן – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם" (רש"י). "אמר ר' יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה… ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים… מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים" (דברים רבה).
משה רבינו אינו פועל ל"שינוי הנתונים" כאן בעולם. הוא יודע שלמרות שהוא "רבן של נביאים" נגזרה עליו הגזרה, ואין שום מוצא הגיוני לשנותה. ומכל מקום הוא מתפלל למתנת-חנם, שהרי הכל בחנם, "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח?" (איוב לה, ז).
התפילה באה מתוך ההכרה "שאין לבריה כלום אצל בוראו" – הקב"ה אינו חייב לנו דבר, אלא הכל בחנם, מן הרצון האלקי בלבד. וכיון שרצון ה' הוא מעל הכל, גם הגזרה יכולה להבטל, להשתנות ולהתמתק – והכל מתוך מהותה העצמית של התפילה הפונה בתחינה עמוקה אל רצון ה'.
[וכך ביאר ר"י אלבו בספר העיקרים (מאמר רביעי פט"ז) את עניינה של התפילה. שם כתב שאם הטוב המגיע לאדם מה' הוא גמולעל מעשיו הטובים אזי באמת אין מקום לתפילה, אך האמת היא "שכל הטובות המגיעות מה' הם על צד החסד הגמור", ולכן התפילה יכולה להועיל גם כשהאדם אינו ראוי לטובה, כיון שאנו פונים אל ה' "שהפעולות המגיעות ממנו הן מגיעות על צד הרצון, ויש בידו כח לרצות ושלא לרצות.. ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי אלא כשיכין עצמו ע"י התפילה בלבד".]
התפילה שלא נתקבלה
וכאן, עומד משה רבינו ו"שופך את נפשו" בתפילה. אומרים חז"ל: תקט"ו תפילות התפלל משה, כגימטריא של המלה "ואתחנן" ושל המלה תפלה. משה ממצה את התפילה עד תכליתה, "תפילה שבתפילה", ובכל זאת אינו נענה!
דוקא העובדה שתפילת משה לא נענתה, מלמדת אותנו משהו יסודי אודות התפילה. כיון שהתפילה היא פניה ישירה אל רצון ה', הריהי באמת "תלויה ועומדת" – אם תתקבל אם לאו, האם "יהי רצון" או לא [כדברי בעל העיקרים: "ויש בידו כח לרצות ושלא לרצות"]. ומכאן מובן שכאשר ה' כן נענה לתפילותנו הרי זה ברצונו החופשי המוחלט, רצון כל הרצונות ("רעוא דרעוין"). זהו ה"שיעור" היסודי בהלכות-תפילה שאנו למדים מתפילת משה רבינו.
תפילה וגאולה – "הטוב בעיניך עשה"
היסוד הזה מופיע דוקא כאן – בתפילה על הכניסה לארץ-ישראל. כי אם באמת רוצים לזכות להכנס לארץ ולנחול אותה, אם רוצים גם לראות את "ההר הטוב הזה והלבנון" – את המקדש ואת הגאולה השלימה – עלינו לדעת כיצד מתפללים, "לסמוך גאולה לתפילה". עניינה הפנימי של ארץ-ישראל הוא הופעת השגחת ה' ורצונו, "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה", וכן עניינה של הגאולה הוא שהקב"ה יתגלה ויופיע כרצונו – וזהו גם עניינה האמיתי של התפילה, בה אנו "יוצאים מעצמנו", פונים אל ה' ומבקשים ממנו "לומר את דברו" ולעשות כרצונו: "עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפלה" (ברכות כט, ב).
התפילה על הגאולה היא תחנונים אל ה' שיופיע אלינו. זוהי המהות של התפילה וזוהי המהות של הגאולה. לכן השיא של התפילה על הגאולה – לאחר "ובנה ירושלים", ו"את צמח דוד"… – הוא ב"תפילה על התפילה": "רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה". "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי".
