התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות.
מתוך מעין גנים תשס"ב, בעריכת איתיאל גלעדי
חסד: גילוי טבעו של אברהם אבינו
"ראשון" בפרשתנו הוא ראשית דבורו של ה' עם אברהם איש החסד. ה' אומר לאברהם "לך לך… אל הארץ אשר אראך", ובחסידות מפורש שכל תכלית ההליכה היא גילוי טבעו של אברהם בעולם – גילוי מדת החסד כפי שהתגלמה בשלמות באדם (שהרי אברהם הוא, בלשון הקבלה, "מרכבה" לחסד האלקי – כל פעולותיו הן פעולות של חסד אלקי באופן טבעי). כך מפרש רש"י "'לך לך' לטובתך ולהנאתך… ועוד שאודיע טבעך בעולם", ובחסידות מוסבר שגם "אשר אראך" היינו הבטחת ה' לאברהם שבארץ "אראה אותך" ואת מעלתך לעין כל. גם חותם ההבטחה – "והיה ברכה" – מנחיל לאברהם את מדת החסד והשפע.
בפרשת נח הסברנו שפעמים רבות ה"ראשון" בפרשה הוא רקע למאורעות שיתחוללו בה. שם הוסבר כי רקע הוא חסד משום שהוא מקדים רפואה למכה, אך בעומק יותר – גם כשאין מכה מסוימת אליה מכין הרקע – כשמבינים היטב את הרקע מתגלה רצון ה' בכל המציאות שתיווצר. ה' תמיד רוצה להיטיב, ולכן הבנת הרקע חושפת את החסד האלקי שיתגלה בהשגחה הפרטית על המאורעות שיקרו. בפרשתנו בפרט, הרקע הוא הרצון לגלות את ה"חסד לאברהם" בעולם.
כשאברהם מגיע הוא מוצא ש"הכנעני אז בארץ" – כנען (בין ז העממין, ז מדות הלב בקליפה) הוא מדת החסד דקליפה (כל העממין קרויים עמי כנען כי החסד כולל את כל ז המדות). למרות הגוים עובר אברהם בארץ ומפרסם אלקות ללא פחד (הוא קורא בשם ה' בבית-אל, הבית להשראת "חסד א-ל") – כאן מתחיל להתגלות טבעו של "אברהם אֹהבי". הציות לצו ה' (בהליכה לארץ) לא מגלה טבע יחודי, אך מסירות הנפש הטבעית המתגלה בהליכה בארץ ללא חת (מסירות נפש חסידית, שלפנים משורת הדין) נובעת מהאהבה שבטבע אברהם.
בטוי מובהק לחסד הטבוע באברהם הוא "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – הדרום, הימין בתורה, הוא צד החסד והאהבה, ובחסידות מוסבר ש"הלוך ונסוע הנגבה" היינו שאיפה והתקדמות מתמדת לדבוק במדת החסד האלקית (עד לחסד האלקי האין סופי שהאיר לפני בריאת העולם המוגבל). הרעב וירידת אברהם למצרים (התקדמות נוספת דרומה) הם נסיון שנועד לחדד ולהעצים את אהבת אברהם לה'. במהלך הנסיון רואה אברהם את יפי שרה, ומקדים רפואה למכה (חסד קודם לדין, כנ"ל) בבקשה שתעשה עמו חסד ותאמר שהיא אחותו.
גבורה: בירור שני
אחר הקדמת הרפואה למכה, ב"שני" מופיעה המכה בפועל – שרה נלקחת לבית פרעה. גם חילוצה של שרה נעשה בדרך של דין וגבורה, כשה' מעניש את מצרים. באופן פנימי, כל המאורעות הקשים העוברים על שרה – עם פרעה, עם אבימלך ואף עם הגר – הם חלק מתכנית אלקית סמויה שבונה בשרה כח ללדת (שהרי מצד עצמה "אין לה בית ולד"). חקיקת הרחם ככלי לקבלת ולד ובנין כח האשה ללדת נעשים בכח דין תקיף, בסוד "בנין המלכות [האשה] מן הגבורות".
אחר כך עולה אברהם ממצרים וחוזר בדיוק על עקבותיו: "'וילך למסעיו' – כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, ללמדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו פרע הקפותיו". אדמו"ר הזקן אמר שלכל מקום צריך האדם להגיע פעמיים (עד שצדיקים ששהו במקומות אליהם לא רצו לחזור, טרחו לצאת ומיד להכנס שוב, על מנת שלא יאלצו לשוב למקום פעם שניה במועד מאוחר יותר). חזרה למקום בו היה האדם היא חלק מתהליך התיקון והברור של המקום – בפעם הראשונה פועל האדם תיקון כללי במקום, ובפעם השניה עליו לעשות תיקון לפרטים. כל תיקון נעשה בכח הדעת – ביצירת מודעות נכונה כלפי המציאות – אך הדעת מכילה גם חסד וגם גבורה. התיקון הכללי והראשוני נעשה בכח החסד שבדעת, ביצירת יחס ראשוני כללי למציאות, יחס אוהד תוך הכרה שיש כאן מה לתקן, והתיקון השני הוא תיקון פרטני הנעשה בכח הגבורה שבדעת, תוך בירור כל פרט וכל נקודה במציאות. ניתן להמשיל את הדברים לפגישה בין בחור לבחורה – הפגישה הראשונה נועדת להתרשמות ראשונית, ואם זו אוהדת (התרשמות של חסד ואהבה), באה אחריה פגישה שניה כדי לברר את התאמת הזוג בפרטי פרטים, בדקדוק שיש בו מן הגבורה והדין, תוך התיחסות מצומצמת לפרטים.
שני הטעמים לחזרת אברהם על מסעיו מלמדים על אופי התיקון הפרטני של הגבורה ביחס לתיקון החסד הראשוני: בעוד בפעם הראשונה מגיע האדם לאכסניא בהשגחה פרטית אלקית, בחסד עליון, הרי שבפעם השניה הוא מגיע בבחירתו שלו, אחר שהוא בוחן בדקדוק את צעדיו ומחליט לחזור שוב לאותו המקום. ההשגחה מנחה את האדם בחסד המאפין את הידיעה האלקית, ואילו בחירת האדם היא הנהגה של גבורה ותוקף אישיים (עליהם גם נידון האדם בדין האלקי). ועוד, הבקור הראשון יוצר יחס של חסד ואהבה, והבקור השני מאמת ומגביר אהבה זו – הופך אותה מ'אהבה חפשית' לנאמנות שיש בה גם ממד של דין והתחיבות. ולפי הטעם השני, במסע הראשון יש צורך ללוות תוך הסתמכות על חסד ה' ובטחון שיתאפשר לאדם להחזיר. ראשית התיקון כרוכה בהתיחסות חיובית ותמימה לכל המציאות, עד לנכונות להסתייע בה וליצור עמה שותפות. המסע השני כבר מתחשבן עם המציאות ופורע את ההלוואות בדקדוק ובדין – אז רוצה האדם 'לצאת נקי' מהמציאות, ואף לתקנה בתוקף ללא כל תלות בה.
תפארת: פגם התפארת ותיקונה
ב"שלישי" מתחולל פגם ב"שבת אחים גם יחד" המאפיין את התפארת – את הפאר המאזן גוונים וסוגי אופי שונים – ואברהם נפרד מלוט. אברהם אומר ללוט "אם השמאל ואימנה ואם הימן ואשמאילה" – אנו עומדים במרכז (נקודת התפארת המאוזנת) ויש להפרד לצדדים, לימין-חסד ולשמאל-גבורה. בשלב זה נמשך לוט אחר התפארת החיצונית של סדום, על אף הפגם של אנשי סדום בפנימיות מדת התפארת – ברחמים, החסרים כל כך בסדום. אחר פרדת לוט מאברהם מבטיח ה' לאברהם "את כל הארץ אשר אתה רֹאה" – זהו תיקון לראיתו החיצונית של לוט, בהתיחסות לתפארת חיצונית מתוקנת [חיזוק ראשון זה של הקשר לארץ הוא בסוד הופעת כתר המלכות באחורי התפארת – יצירת כיוון ורציה נכונים למציאות-מלכות מתוך בנין יחס נכון כלפיה בלב-תפארת].
נצח והוד – נצחון אברהם והודאתו לה'
ב"רביעי" מתוארים מאבקי המלכים – מאבקים של נצחנות ושליטה – ובעיקר מלחמת אברהם במלכים ונצחונו הגדול והנסי. כאן נזכרים לראשונה חניכי אברהם, להם מנחיל אברהם את דרך האמת ובכך מנציח את דרכו. חז"ל דורשים ש"שמֹנה עשר ושלש מאות" חניכי אברהם הם אליעזר לבדו (העולה בגימטריא 318). חניך זה מבטא בשמו את תיקון הנצח – תיקון הנצחון האנושי – בידיעה שהכל נעשה בעזרת הא-ל, ידיעה "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". "חמישי" ממשיך ומשלים את "רביעי" – בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא" – בתיאור הודאת אברהם לה' על נצחונו ושבועתו שלא להנות מהשלל. עם זאת, אברהם מודה לעוזרים במלחמתו ומעניק להם חלק מהשלל. אחר כך מוציא ה' את אברהם "'החוצה' – הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים", בסוד "תנה הודך על השמים". מדת ההוד מתבטאת כאן בהודאה בדברי ה' ובאמון שלמעלה מטעם ודעת – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה".
יסוד ומלכות – תיקון הברית
"ששי" המכוון כנגד מדת הברית – היסוד – כולל בתוכו שתי בריתות: הוא פותח בברית בין הבתרים ומסיים בצווי על ברית המילה. בין הבריתות מופיע כל סיפור לידת ישמעאל, בו יש מעין פגם הברית (הן בברית בין אברהם לשרה והן בקשר המופר בין שרה להגר, ובעיקר בלידת ישמעאל עצמו) – לידת ישמעאל היא הוצאת הפסולת מזרע אברהם, וישמעאל מבטא את הברית הלא שלמה (במילה ללא פריעה) המאפשרת אחיזה חלקית בארץ (היינו קשר לא שלם לברית בין הבתרים). ב"שביעי" מתואר קיום המילה באופן מעשי – סוד המלכות, עולם המעשה – ומודגשת שלמות הקיום המעשי שלה. גם שמה של שרה, המבטא שררה ומלכות, מוחלף בקטע זה. בקשת "לו ישמעאל יחיה לפניך" פוגמת במלכות דקדושה בנתינת מלכות (יב נשיאים) לישמעאל, אך ה' מדגיש שתכלית הקמת הברית היא חבור מתוקן של היסוד למלכות דקדושה – חבור אברהם לשרה אשתו – כדי ללדת את יצחק אבינו (נשמת יצחק אבינו היא נשמה מעולם המלכות – נשמה נקבית המאופינת בכח הגבורה של המלכות).