על המאבק הקשה עם לבן הארמי המבקש להלבין ולעקור את הכל.
המפגש בין יעקב אבינו ולבן חותנו אינו פשוט כלל. ברור שמתחולל כאן עימות בין השנים, אך זהו עימות מיוחד במינו.
נשים לב שלבן לעולם איננו רב עם יעקב. לאורך כל הדרך, משחק לבן את הטיפוס השקט והשקול שלעולם אינו יוצא משלותו ותמיד מסביר שבעצם לא כדאי לריב, ושבכלל לא מובן מדוע יעקב עושה ענין מכל דבר, והרי לבן תמיד רוצה רק את טובתו…
בתחילה רץ לבן אל יעקב, מנשקו ומחבקו, ובהמשך מציע לו מיזמתו שכר עבור עבודתו. בהמשך אמנם נותן לבן ליעקב את לאה במקום רחל, אך הוא מסביר את מעשיו, שהרי "לא יעשה כן במקומנו" – ודאי שאתן לך את רחל אך האם לא ידעת שתחילה יש לשאת את הגדולה? – ואכן מיד הוא נותן גם את רחל. וכאשר רוצה יעקב לעזוב, נותן לבן ליעקב לבחור בעצמו את משכורתו…
אמנם כאשר יעקב בורח, רודף אחריו לבן, אך כשהוא משיגו שוב מציג לבן את הדברים בצורה הזו: מדוע אתה יעקב גונב את לבבי, את בנותי ואת אלהי? מדוע לא רצית שאשלחך בשמחה ובשירים?
זהו לבן הארמי-הרמאי. הרמאות הגדולה היא בזה שלבן תמיד יוצא הצדיק-הצודק ויעקב הוא כביכול הגנב.
אמת ליעקב
ומנין אנו יודעים שלבן הוא הרמאי? – בעיקר מיעקב עצמו. יעקב אומר לנשיו: "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי.. ולא נתנו אלקים להרע עמדי", ורחל ולאה מאמתות את דבריו: "הלא נכריות נחשבנו לו"… ולבסוף מגיע יעקב לעימות ישיר עם לבן: "ויחר ליעקב וירב בלבן…".
לבן מבקש תמיד להלבין את המציאות, לומר שבעצם כולם מסכימים שכדאי לחיות בשלום אחד עם השני, ואף-פעם אין טעם לריב. אליבא דלבן, מי שמתעקש לריב, מנסה לעמוד על שלו ולא מוכן להשתתף בחינגא – הוא שמפר את השלוה שלא בצדק.
אך יעקב איננו מוכן להסכים עם המגמה הזו: ההלבנה הזו היא טיוח, הבא לכסות על האמת בדרכים חלקלקות. יעקב מיוחד למדתהאמת, כדברי הנביא "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), ולכן אין הוא יכול לשאת את לבן ואת דרכיו ולבסוף הוא מתפרץ כנגדו ומטיח בפניו את כל האמת: "זה עשרים שנה אנכי עמך.. ביום אכלני חורב וקרח בלילה.. ותחלף את משכורתי.. לולי אלקי אבי.. היה לי כי עתה ריקם שלחתני" – אני עבדתיך באמונה ואתה רצית לעשוק ולנצל!
לעקור את הכל
"צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל" (הגדה של פסח). מגמתו של לבן מסוכנת יותר משעבוד מצרים, כי במצרים ברור "מי נגד מי", מי אוהב ומי אויב, ואילו לבן זומם ליטול את עצם החיים של ישראל, להפוך את הכל לחיור ולבן עד מוות, לומר שאין שום דבר ששווה לריב עבורו, אין שום דבר שמצדיק מאבק ועקשות.
ובדרכו זו של לבן, הוא מכה בנו פעמיים: ראשית, בעצם המגמה להלבין את הכל. ושנית, בניצול חיי יעקב למגמה הזו:
ראשית, לבן מופיע כמבוגר בעל נסיון, כזקן מלא חכמת חיים, הגוער באחרים: מדוע הנכם רבים כמו ילדים קטנים? מדוע אינכם מסוגלים להבין, לוותר, להתפשר ולחיות בשלום? – כך מנסה לבן להציג את יעקב כנלעג וילדותי.
שנית – וגרוע יותר – לבן מנצל את מדת האמת הרצינית של יעקב. יעקב הוא זה שעובד קשה ולבן עושה רווחים קלים על חשבונו, בעוד שהוא כל הזמן טוען שבכלל לא צריך לעבוד כל כך קשה… זוהי הלפיתה המסוכנת של לבן, הרוצה להשתמש ב"אמת ליעקב" בכדי לעשות נפשות לשקר שלו!
לכן צריך לבסוף לעזוב את לבן ולברוח ממנו. וכשרודף לבן אחרי יעקב, מזהיר אותו הקב"ה: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" – "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" (רש"י) – טובתו של לבן מסוכנת כשם שרעתו מסוכנת, כי בטובתו הוא מאיים לפרוש את חסותו על בית יעקב ולהחניק את זיק האמת החיה אשר בקרבם.
יעקב לא מת
ולבסוף, נדע שמה שלעולם אי אפשר ליטול מאתנו הוא את ה"אמת ליעקב", לוז החיים של ישראל. האמת היא היא חיי יעקב, שעליו אמרו חז"ל: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה, ב). ורמז לדבר: במילים "יעקב לא מת" אותן האותיות של המילים "אמת ליעקב". ואותה האמת מונחלת לנו מישראל סבא לדורות עולם, שהרי יעקב וזרעו אחד הם, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית שם).
וכל מאמציהם של "בני לבן" לעקור את הכל – לטשטש את האמת, לשים ללעג כל קדושה וכל תמימות ורצינות, ולנצל את האמת להעצמת השקר – כל זה מתנפץ אל סלע האמת המוצקה של יעקב וזרעו. והקדוש ברוך הוא, שחותמו אמת, מצילנו מידם.
